דנמרק התחילה הרבה קודם. לא רק שיש לי חברים שם, יש לי גם סיפורים. כמו הפעם בה רדפתי אחרי לקוח אסטוני בצ'ט ובמייל, ולא שמעתי ממנו שבוע. ׳הוא בטח בחופש׳, אמרתי לבוס שלי, אבל למען האמת הייתי בטוחה שהוא מתעלם מאיתנו וזהו. קצת הופתעתי שהוא חזר אלי אחרי כמה ימים, כאילו כלום. ׳הייתי בחופש׳, אמר. ׳לקחתי את הילדים לטיבולי׳.
טיבולי הוא מפארקי השעשועים הנודעים, והוא נמצא בקופנהגן. בהחלט אחד המקומות שהייתי בוחרת לנפוש בהם. אבל אחרי גיל 13.
נזכרתי במשהו. ׳הילדים שלך לא בני שנתיים?׳, שאלתי.
׳אהההה... הקטן בן שנתיים, הגדול עוד מעט בן ארבע׳.
אין מה לומר, שמעתי מי באמת נהנה בחופשה הזו.
וכך נזרע הזרע. וכשחיפשנו, החבר ד׳ ואני, מקומות לנסוע אליהם לרגל יום השנה שלנו (שיחול במזל טוב בעוד כשלושה שבועות), דנמרק בהחלט עמדה על הפרק.
יחד עם ברלין, אמסטרדם, יוון, איטליה, וגם לונדון שלא רציתי לוותר עליה. התקופה היתה אמורה להיות אמצע נובמבר, זמן חביב של אחרי החגים, בו הטיסות זולות והלקוחות רגועים כי סגרנו את פיגור החגים.
אבל לא זה מה שקרה.
מה שקרה היה שקיבלנו הזמנה מהחברים הדנים שלי, למסיבה אחת גדולה.
אז החלטנו לקפוץ על מטוס ולהגיע.
היו מכשולים. החברים הבטיחו לארח אותנו, אבל התאריך היה ביום שאחרי סוכות והבוס שלי (שבילה את סוכות בסין) ממש לא שמח לזה. הטיסות היו יקרות מאד, ולרגע נראה שאנחנו חוזרים לתכנית המקורית - אבל אז נכנסתי מתוך תחושת בטן לאתר של מאלב ההונגרים, ושם מצאנו, מעשה שטן, את הטיסה שחיפשנו, פלוס יום בבודפשט, בשליש מחיר מכל טיסה אחרת.
׳למה קונקשן כזה ארוך?׳ שאלה טלי.׳לא למדת מהפעם הקודמת??׳. אבל מהר מאד התחלף הפזמון - ׳למה כל כך מעט זמן בבודפשט?׳.
החברים לא רצו שום דבר מהארץ. כמובן שהחינוך הפולני שלי גבר (ראו פוסט קודם). התחלתי להתייסר, אבל לא באמת היתה התלבטות.
וכך מצאתי את עצמי בצהרי שבת שטופת שמש עם מזוודה של ׳עזרה ראשונה חומה׳, וסט מבחנות לצריכה עצמית. כי יש רק דבר אחד שהם יכולים לרצות מהארץ. מקס ברנר.
אגב, ליווה אותי ע׳ הרשע. הוא הסתכל סביבו ושאל אם אני צריכה עוד זמן (והרי היה ברור מאד מה אקח) תמך והיה נחמד מאד... עד שהמוכרת - שהיתה מאד סבלנית אתי, אבל לא שמעה כשאמרתי לה שאקח שתי מבחנות ולא רשמה אותן בחשבון - גילתה את המבחנות בשקית.
ע' הרשע לקח אותי הצידה. "לא אכפת לי עם את נוהגת לגנוב מחנויות, אבל אל תסבכי אותי גם כן!".
נעלבתי מאד, אבל זכרו את המקרה לעתיד - העובדות הוכיחו שהוא כנראה צודק.
היציאה היתה נעימה מאד. האריזה הלכה מהר והכל - להפתעתי - נכנס. ההחבר ד' סבר שאני מגזימה כשתהיתי לגבי הלגיטימיות של מכונת גילוח במטען היד, אבל לי - שסבלתי כבר את מרבית ההשפלות שהאמריקאים הספיקו להמציא - לא היתה שום כוונה לתת להונגרים תירוץ להפשיט אותי. הטיסה היתה בשעת יום נוחה, והנסיעה ברכבת - כיפית. גם הסלט בארקפה (הספקתי להתגעגע לסלטים אחר כך) והסיבוב בדיוטי (חלק מהשלל יחוסל בסופ"ש זה, וחלקו האחר... טוב, כבר חוסל). לא היו בשום מקום כובעים וכפפות לנוסעים לאיזורים קרים - למה בעצם? וכמה עולה זיכיון לדוכן שם?
בשעה טיפה מאוחרת מהמתוכנן נחתנו בבודפשט. סידרנו לנו הסעה למלון שליד הטירה. היא תאסוף אותנו חזרה בלילה, כי התקמצנו על מלון (הטיסה בשש וחצי בבוקר, ממילאה נצטרך להיות בשדה באמצע הלילה). אבל למרות שהבטיחו לי שהמלון הוא במיקום מרכזי ביותר בעיר, צמוד לטירה ולשפע אפשרויות לבילוי ערב, הסתבר שהטירה היא מלכודת תיירים אחת גדולה...
וכל הסביבה מתרוקנת בערב.
הטירה היתה יפה - יצא לנו לשוטט קצת בין הבנינים - והגולש ומרק הפירות שישבנו לאכול בקפה מירו (מרק תותים קר. רצינו מרק חם אבל זה היה כל כך טעים!) היו בהחלט שיא קולינרי. אבל אח"כ, כשחיפשנו פאב להתחמם בו על כוס בירה - מצאנו רק מקום קטנטן - עם שני שולחנות, טלויזיה בהונגרית והבעלים. שדווקא היתה מאד נחמדה. כנראה הפאב המקומי היחיד ברדיוס של קילומטרים.
החבר ד' תהה לגבי המשמעות של טיולים בחו"ל. האם הם באמת פותחים לך את הראש? חושפים אותך לתרבויות אחרות? הסכמתי איתו - בעיקר נחשפנו פה לארכיטקטורה אחרת. אבל החיים אכן אחרים בחו"ל - לפוליטיקה אין בהם חלק כל כך גדול, למשל. הפנאי מכובד. משפחה פחות חשובה - ילדים עוברים לגור מאות ק"מ מההורים, וזוגות ללא ילדים הם לא דבר נדיר. אבל את כל אלה לא למדתי מטיולי סופ"ש - למדתי אותם מלחיות שנה בחו"ל, וזו כבר הרפתקה.
המשכנו לטייל באיזור, אבל היה ממש קר (מזל שהבאתי כובע גרב סגול וצמרירי. לא בשבילי, אני צריכה כפפות, אלא בשביל האוזניים של החבר ד') ובוודאי לא היה לנו כוח לרדת את כל הדרך מההר אל העיר (ואחר כך לטפס אותה חזרה!) ולכן חזרנו למלון, עם לא פחות משלוש שעות נוספות להרוג, לכוס תה ועוגה.
"עוגת גבינה", ביקש החבר ד', ואותי הובילו לאקווריום שהכיל כמה אקזמפלרים. ההונגרים כמו ההונגרים, שום דבר הם לא עושים מהר, ואני הצבעתי על קונסטרוקציה מורכבת במיוחד.
המלצר ביטא את השם. אין סיכוי שאוכל לעולם לחזור עליו. הנהנתי וחזרתי לבר.
החבר ד' טוען עד עכשיו שלא היתה שם גבינה. לדעתי זה בהחלט היה בצק גבינה עשיר, נימוח, עם המון פירות, קקאו, קצפת ורוטב שוקולד. ליקקנו את הצלחת.
החבר ד' נמנם מעט בשעה שאני קראתי את "רשימותיו של רופא צעיר" של בולגקוב - סיפורים נהדרים, ביחוד זה על תפוצת העגבת במחוז שעדיין עושה לי סיוטים - אבל אם הייתי יודעת שהוא כל כך קצר, הייתי מביאה עוד ספר. הבאנו גם את הטרילוגיה של בקט - הגעתי בינתיים לעמוד 50. "קוורטט אלכסנדריה", אני עדיין מחפשת אותך.
רק אחרי שההסעה הורידה אותנו בשדה התעופה גילינו שהוא שומם לחלוטין. שומם. עשינו צ'ק אין מוקדם במכונות, ולא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלמצוא את הספסל המרופד היחיד בשדה ולתפוס עליו תנומה.
טיבולי הוא מפארקי השעשועים הנודעים, והוא נמצא בקופנהגן. בהחלט אחד המקומות שהייתי בוחרת לנפוש בהם. אבל אחרי גיל 13.
נזכרתי במשהו. ׳הילדים שלך לא בני שנתיים?׳, שאלתי.
׳אהההה... הקטן בן שנתיים, הגדול עוד מעט בן ארבע׳.
אין מה לומר, שמעתי מי באמת נהנה בחופשה הזו.
וכך נזרע הזרע. וכשחיפשנו, החבר ד׳ ואני, מקומות לנסוע אליהם לרגל יום השנה שלנו (שיחול במזל טוב בעוד כשלושה שבועות), דנמרק בהחלט עמדה על הפרק.
יחד עם ברלין, אמסטרדם, יוון, איטליה, וגם לונדון שלא רציתי לוותר עליה. התקופה היתה אמורה להיות אמצע נובמבר, זמן חביב של אחרי החגים, בו הטיסות זולות והלקוחות רגועים כי סגרנו את פיגור החגים.
אבל לא זה מה שקרה.
מה שקרה היה שקיבלנו הזמנה מהחברים הדנים שלי, למסיבה אחת גדולה.
אז החלטנו לקפוץ על מטוס ולהגיע.
היו מכשולים. החברים הבטיחו לארח אותנו, אבל התאריך היה ביום שאחרי סוכות והבוס שלי (שבילה את סוכות בסין) ממש לא שמח לזה. הטיסות היו יקרות מאד, ולרגע נראה שאנחנו חוזרים לתכנית המקורית - אבל אז נכנסתי מתוך תחושת בטן לאתר של מאלב ההונגרים, ושם מצאנו, מעשה שטן, את הטיסה שחיפשנו, פלוס יום בבודפשט, בשליש מחיר מכל טיסה אחרת.
׳למה קונקשן כזה ארוך?׳ שאלה טלי.׳לא למדת מהפעם הקודמת??׳. אבל מהר מאד התחלף הפזמון - ׳למה כל כך מעט זמן בבודפשט?׳.
החברים לא רצו שום דבר מהארץ. כמובן שהחינוך הפולני שלי גבר (ראו פוסט קודם). התחלתי להתייסר, אבל לא באמת היתה התלבטות.
וכך מצאתי את עצמי בצהרי שבת שטופת שמש עם מזוודה של ׳עזרה ראשונה חומה׳, וסט מבחנות לצריכה עצמית. כי יש רק דבר אחד שהם יכולים לרצות מהארץ. מקס ברנר.
אגב, ליווה אותי ע׳ הרשע. הוא הסתכל סביבו ושאל אם אני צריכה עוד זמן (והרי היה ברור מאד מה אקח) תמך והיה נחמד מאד... עד שהמוכרת - שהיתה מאד סבלנית אתי, אבל לא שמעה כשאמרתי לה שאקח שתי מבחנות ולא רשמה אותן בחשבון - גילתה את המבחנות בשקית.
ע' הרשע לקח אותי הצידה. "לא אכפת לי עם את נוהגת לגנוב מחנויות, אבל אל תסבכי אותי גם כן!".
נעלבתי מאד, אבל זכרו את המקרה לעתיד - העובדות הוכיחו שהוא כנראה צודק.
היציאה היתה נעימה מאד. האריזה הלכה מהר והכל - להפתעתי - נכנס. ההחבר ד' סבר שאני מגזימה כשתהיתי לגבי הלגיטימיות של מכונת גילוח במטען היד, אבל לי - שסבלתי כבר את מרבית ההשפלות שהאמריקאים הספיקו להמציא - לא היתה שום כוונה לתת להונגרים תירוץ להפשיט אותי. הטיסה היתה בשעת יום נוחה, והנסיעה ברכבת - כיפית. גם הסלט בארקפה (הספקתי להתגעגע לסלטים אחר כך) והסיבוב בדיוטי (חלק מהשלל יחוסל בסופ"ש זה, וחלקו האחר... טוב, כבר חוסל). לא היו בשום מקום כובעים וכפפות לנוסעים לאיזורים קרים - למה בעצם? וכמה עולה זיכיון לדוכן שם?
בשעה טיפה מאוחרת מהמתוכנן נחתנו בבודפשט. סידרנו לנו הסעה למלון שליד הטירה. היא תאסוף אותנו חזרה בלילה, כי התקמצנו על מלון (הטיסה בשש וחצי בבוקר, ממילאה נצטרך להיות בשדה באמצע הלילה). אבל למרות שהבטיחו לי שהמלון הוא במיקום מרכזי ביותר בעיר, צמוד לטירה ולשפע אפשרויות לבילוי ערב, הסתבר שהטירה היא מלכודת תיירים אחת גדולה...
וכל הסביבה מתרוקנת בערב.
הטירה היתה יפה - יצא לנו לשוטט קצת בין הבנינים - והגולש ומרק הפירות שישבנו לאכול בקפה מירו (מרק תותים קר. רצינו מרק חם אבל זה היה כל כך טעים!) היו בהחלט שיא קולינרי. אבל אח"כ, כשחיפשנו פאב להתחמם בו על כוס בירה - מצאנו רק מקום קטנטן - עם שני שולחנות, טלויזיה בהונגרית והבעלים. שדווקא היתה מאד נחמדה. כנראה הפאב המקומי היחיד ברדיוס של קילומטרים.
החבר ד' תהה לגבי המשמעות של טיולים בחו"ל. האם הם באמת פותחים לך את הראש? חושפים אותך לתרבויות אחרות? הסכמתי איתו - בעיקר נחשפנו פה לארכיטקטורה אחרת. אבל החיים אכן אחרים בחו"ל - לפוליטיקה אין בהם חלק כל כך גדול, למשל. הפנאי מכובד. משפחה פחות חשובה - ילדים עוברים לגור מאות ק"מ מההורים, וזוגות ללא ילדים הם לא דבר נדיר. אבל את כל אלה לא למדתי מטיולי סופ"ש - למדתי אותם מלחיות שנה בחו"ל, וזו כבר הרפתקה.
המשכנו לטייל באיזור, אבל היה ממש קר (מזל שהבאתי כובע גרב סגול וצמרירי. לא בשבילי, אני צריכה כפפות, אלא בשביל האוזניים של החבר ד') ובוודאי לא היה לנו כוח לרדת את כל הדרך מההר אל העיר (ואחר כך לטפס אותה חזרה!) ולכן חזרנו למלון, עם לא פחות משלוש שעות נוספות להרוג, לכוס תה ועוגה.
"עוגת גבינה", ביקש החבר ד', ואותי הובילו לאקווריום שהכיל כמה אקזמפלרים. ההונגרים כמו ההונגרים, שום דבר הם לא עושים מהר, ואני הצבעתי על קונסטרוקציה מורכבת במיוחד.
המלצר ביטא את השם. אין סיכוי שאוכל לעולם לחזור עליו. הנהנתי וחזרתי לבר.
החבר ד' טוען עד עכשיו שלא היתה שם גבינה. לדעתי זה בהחלט היה בצק גבינה עשיר, נימוח, עם המון פירות, קקאו, קצפת ורוטב שוקולד. ליקקנו את הצלחת.
החבר ד' נמנם מעט בשעה שאני קראתי את "רשימותיו של רופא צעיר" של בולגקוב - סיפורים נהדרים, ביחוד זה על תפוצת העגבת במחוז שעדיין עושה לי סיוטים - אבל אם הייתי יודעת שהוא כל כך קצר, הייתי מביאה עוד ספר. הבאנו גם את הטרילוגיה של בקט - הגעתי בינתיים לעמוד 50. "קוורטט אלכסנדריה", אני עדיין מחפשת אותך.
רק אחרי שההסעה הורידה אותנו בשדה התעופה גילינו שהוא שומם לחלוטין. שומם. עשינו צ'ק אין מוקדם במכונות, ולא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלמצוא את הספסל המרופד היחיד בשדה ולתפוס עליו תנומה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה