בדנמרק נחתנו לא-מוקדם-מדי-בבוקר. הציעו לנו טרמפ מקופנהגן לארהוס, שם מתגוררים מארחינו. שמחנו מאד - אלה שלוש שעות נסיעה (לא כולל קפה ומאפה משונה אך טעים בתחנת דלק בדרך). עברנו שני גשרים עצומים - קופנהגן נמצאת על אי - וראינו המון טחנות רוח. בכל מקום. בים וביבשה. אלה היו מהסוג המודרני - דנמרק מובילה בעולם בהפקת אנרגיית רוח, בערך 20% מכלל האנרגיה שם מופקת כך. הנוף בכלל היה מרהיב. הבחנתי במשהו שראיתי עוד בבודפשט - על העצים היו שפע של עלים כתומים, אדומים וחומים. העלים ממש משנים צבע, במשך שבועות, לפני שהם נושרים כולם. סתיו. צבעי סתיו, רוח סתיו, ועצים בשלכת - פתאום הבנתי עד כמה בארץ זו רק מילה.
הגענו למחוז חפצנו אי שם בצהריים, והתחלנו לטעום ממנעמי החיים. הדירה, בקומה העליונה, נשקפת לנוף מרהיב. לתוהים - סגנון הבניה בהחלט שונה מאשר בארץ, החדרים קטנים יותר, המטבח מופרד בדלת, והכל מבודד היטב. מבודד, אומרים. מבודד, מילת מפתח. חם ונעים בבית. מארחינו הסתובבו בו בטי-שירט, אנחנו לבשנו סוודר.
לאט לאט התחיל הבית להתמלא אנשים. כמו ישראלים טובים ועם רק שמץ של מודעות עצמית, מצאנו את הישראלית היחידה במקום והתחלנו לדבר איתה על פוליטיקה. בקול רם. או על יוקר המחיה (זה דווקא עורר עניין בקרב כמה אורחים). או להסתובב בחדר ולהמליץ על טיולי צליינות בת"א. או לשמוע על מה מרכלים דנים. הצלחנו לגרור את השיחה לנושאי יוקר המחיה (שמענו שמועות על אנטישמיות, אבל אף אחד לא שאל אותנו על דם של ילדים פלסטינים בארוחות בוקר). הדנים כולם היו בגרביים צבעוניים מרהיבים - בדירה יש רצפת פרקט עבה ונוחה. רק שלושת הישראלים נשארו בנעליים. לא נוח, או אולי סתם קר.
לידיעת עוקבי ותומכי המחאה החברתית: דנמרק יקרה. יקרה מאד. הכל יקר שם. גם מה שזול יקר שם ומה שיקר בטח יקר שם. לעומת זאת, המשכורות...
שלא לדבר על יום עבודה של שבע וחצי שעות. לפתע היתה לי הרגשה שלא ממש מבינים אותי.
מי שעקב בוודאי זוכר שלא ישנו הרבה בלילה הקודם. אפילו העוגה (עוגת קצפת עם תותים! וגלידה למטה! לא עמדתי פה בשום פיתוי. גם בפני לחם שעורה ביתי לא ממש עמדתי. הוא הלך מצוין עם הצ'ילי שהכינו מארחינו, כזה שיש בו חצי בייקון חצי בקר. וזה אחרי ארוחת צהריים של כריך עם ממרח כבד חזיר - התחלתי לראות פה דפוס. החבר ד' החוויר כשחשב על הבוקר) לא השאירה אותנו ערים אחרי אחת עשרה. מארחנו הציע לנו בעברית קיסמי שיניים כדי להחזיק את העיניים פקוחות. הדנים, כולם אדיבות ובלי להבין מלה בעברית, לקחו קיסמים לשימוש המקובל ואמרו לנו שלא נתבייש - הייתי צריכה להסביר את הבדיחה. אופס. אבל המסיבה, אם לא אמרתי זאת כבר, נקבעה לחמש אחרי הצהריים - ועוד לפני חצות המקום התרוקן.
אני התרגלתי כבר פעם ליתרונות שיש בחיים כאלה. הלכנו לישון מוקדם, וישנו הרבה.
קמנו בבוקר. כלומר, זה עדיין היה בוקר. התסבר שמארחינו, כשראו שקשה לנו עם התפריט הדני, השקיעו במיוחד עבורינו בגבינה דיאטטית 11% שומן ובחמאת בוטנים! זו היתה קופסה של בוטנים טחונים, כזו עם פירורים ובלי שום מייצב. התפעלתי מאד. "אם נעשה בבית", אמרתי לחבר ד', "זה בערך מה שיצא". עוד לא ייצרנו חמאת בוטנים - בינתיים אנחנו מסתפקים בחומוס וגבינה מיוגורט - אבל אם אקנה מטחנת תבלינים או באמיקס, אולי זה יקרה. שתינו קפה חזק ממכונת פילטר (של טפאל. מעולם לא ראיתי דומה בארץ. אגב, כל הכוסות היו של בודום - מותג מקומי, יפהפה וחזק ביותר. התעלפתי מקנאה, וכבר התחלתי לחפש חנויות) ויצאנו - מאוחר, אבל לא מאד.
הלכנו למזיאון האמנות המודרנית של ארהוס.
המוזיאון נקרא בפי כל "המוזיאון עם הקשת למעלה", וזה בדיוק מה שזה. מעל המוזיאון יש מעגל של קירות פיברגלאס צבעוניים שיוצרים פנורמה של העיר בצבעים משתנים.
לפני שהגענו אליה עברנו בחצר. בה היה פסל לבנים שחורות בצור מבוך קטנטן. ׳צריך להכנס לתוכו׳, חשבתי. נכנסנו. הוא לא היה גדול,ודקה או שתיים אחר כך כבר היינו בחוץ ליד השלט, בו היה כתוב בדנית שמדובר בעבודת בניה בשיטות מסורתיות, ובעבודה שמתייחסת לפריסת וקיפול הדנ״א בתוך התא כאשר הוא משתכפל.
׳זה הפרקטל הגלובולי!׳ צעקתי מייד. למתעניינים, אמא שלי פרסמה על הפריסה והקיפול האלה מאמר שצוטט בספרות המחקרית. המבוך הקטן אכן מזכיר, די בערך, את הברדק המופלא שהוא הדנ״א שלכם בתוך התא. תודה אמא.
התערוכה במקום נקראה ׳מגן עדן לגיהנום׳, או משהו בכיוון רק בדנית, והתחילה בסיבוב בתוך מסדרון הפיברגלס והתפעלות מהצבעים המשתנים. צילמנו המון. מי רוצה פנורמה של ארהוס, מאדום לאפור?
ירדנו לקומה העליונה, בה שעשועי אור וערפל הותירו אותנו מסוחררים. היו שם ביתן עם השתקפויות והקרנות, וחדר בו הערפל מגביל את הראות למטר בערך. יצאנו משם עם עיניים בורקות, מוכנים לגמרי ללגולנד.
הקומה מתחת עסקה בערש המודרניזם - 1719-1920, וזו הפעם הראשונה מאז התואר הראשון שראיתי שמישהו מתייחס לשנים האלה כמודרניות. חשבתי שזה תארוך שאקסלוסיבי לאוניברסיטת ת״א. בהשוואה לקומה למעלה, זו היתה כמעט משעממת. אבל מארחינו הראו לנו תמונות של יער - תחשבו טובטוב הגמד, ועם קצת מזל אולי גם פיטר ג׳קסון מצלם את ׳ההוביט׳ במקום דומה.
זה היה היער של ארהוס. והם הציעו לקחת אותנו לשם, אם נסיים מוקדם.
היינו רעבים, אז דחינו את ההחלטה לאחרי הארוחה. החלטנו בסוף על קפטריית המוזיאון.
אני לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי להציץ בחנות. מכרו שם גם מעילי גשם ומטריות סערה. מטריות סערה הן מטריות במבנה אוירודימני שלא מתפרקות כשנושבת עליהן רוח. מאחר ובארץ גשם מלווה לרוב ברוח עצבנית, מאחר ולא היה לי מעיל (שאלתי את זה שלקחתי לנסיעה) ותכננתי בכל מקרה לקנות אחד, לקחתי שתיים כאלה.
ואז גיליתי שהן עולות 250 ש"ח כל אחת. אז החזרתי.
לצהריים היו כריכים עם סלמון או בייקון, נקניקיות חזיר, סלט עם בייקון או... סמכו על מיצי שתמצא את הירק... מרק ארטישוק ירושלמי! עם בייקון. וחתיכות תפוח.
"את זה!" צעקתי.
מארחינו לקחו נקניקיות. הן היו בלחם שחור לגמרי, עם פרוסות של סלק ופטריות. לחבר ד' היה יותר קשה. הוא התפשר על כריך סלמון - ומשהו שנראה כמו כדור שוקולד שהונח על הדלפק. "אטעם ממנו", אמרתי.
למרק שלי לקח כמה דקות להגיע, אז לקחתי כפית ונעצתי אותה ב...
קרמבו?
קרמבו.
זה היה קרמבו. לא חטיף, אלא קינוח מושקע עטוף בשכבת שוקולד נדיבה. ואו. הדנים המציאו את הקרמבו, אתם יודעים.
מאושרת אחרי מרק מצוין החלטנו להמשיך לגיהנום.
הקומות התחתונות הורכבו מפסל של ילד ענק - בגובה 4 מטרים - שהביט בנו במבט מפוחד, מקיר שלם מלא מטריות שבורות (צריך לקדם את מטריות הסערה מלמעלה), מעבודות וידאו מזעזעות, מקומת פורנו ומחדר מראות משונה בו צילמתי את עצמי משתקפת. הרגשתי כמו ב"קיוב", למי שראה.
יצאנו בסביבות ארבע. מוקדם מספיק כדי ללכת לבקר ביער המכושף, שם הסתנן האור השקוף דרך העצים ברכות, רכות מאד לא אופיינית ליערות קק"ל. היה שם נחל, אגם עם ברווזים - וטחנת מים אותנטית, שם טוחנים סוגים שונים של קמח מקומי (בעיקר לצרכי תיירות) וגם אופים לחם. היה מרתק. קנינו מרשמלו (מקומי?) ונשבענו למצוא את הטוחן המקומי שלנו בארץ.
היינו ליד הים, אבל לאור הקור החלטנו לא לצאת להסתכל עליו. חזרנו הביתה לארוחה ביתית של אורז וחזה עוף (טעים. תודה, מארחים) - ולסוף של הסרט "נער קריאה" שממזמן כבר התכוונתי לראות.
הגענו למחוז חפצנו אי שם בצהריים, והתחלנו לטעום ממנעמי החיים. הדירה, בקומה העליונה, נשקפת לנוף מרהיב. לתוהים - סגנון הבניה בהחלט שונה מאשר בארץ, החדרים קטנים יותר, המטבח מופרד בדלת, והכל מבודד היטב. מבודד, אומרים. מבודד, מילת מפתח. חם ונעים בבית. מארחינו הסתובבו בו בטי-שירט, אנחנו לבשנו סוודר.
לאט לאט התחיל הבית להתמלא אנשים. כמו ישראלים טובים ועם רק שמץ של מודעות עצמית, מצאנו את הישראלית היחידה במקום והתחלנו לדבר איתה על פוליטיקה. בקול רם. או על יוקר המחיה (זה דווקא עורר עניין בקרב כמה אורחים). או להסתובב בחדר ולהמליץ על טיולי צליינות בת"א. או לשמוע על מה מרכלים דנים. הצלחנו לגרור את השיחה לנושאי יוקר המחיה (שמענו שמועות על אנטישמיות, אבל אף אחד לא שאל אותנו על דם של ילדים פלסטינים בארוחות בוקר). הדנים כולם היו בגרביים צבעוניים מרהיבים - בדירה יש רצפת פרקט עבה ונוחה. רק שלושת הישראלים נשארו בנעליים. לא נוח, או אולי סתם קר.
לידיעת עוקבי ותומכי המחאה החברתית: דנמרק יקרה. יקרה מאד. הכל יקר שם. גם מה שזול יקר שם ומה שיקר בטח יקר שם. לעומת זאת, המשכורות...
שלא לדבר על יום עבודה של שבע וחצי שעות. לפתע היתה לי הרגשה שלא ממש מבינים אותי.
מי שעקב בוודאי זוכר שלא ישנו הרבה בלילה הקודם. אפילו העוגה (עוגת קצפת עם תותים! וגלידה למטה! לא עמדתי פה בשום פיתוי. גם בפני לחם שעורה ביתי לא ממש עמדתי. הוא הלך מצוין עם הצ'ילי שהכינו מארחינו, כזה שיש בו חצי בייקון חצי בקר. וזה אחרי ארוחת צהריים של כריך עם ממרח כבד חזיר - התחלתי לראות פה דפוס. החבר ד' החוויר כשחשב על הבוקר) לא השאירה אותנו ערים אחרי אחת עשרה. מארחנו הציע לנו בעברית קיסמי שיניים כדי להחזיק את העיניים פקוחות. הדנים, כולם אדיבות ובלי להבין מלה בעברית, לקחו קיסמים לשימוש המקובל ואמרו לנו שלא נתבייש - הייתי צריכה להסביר את הבדיחה. אופס. אבל המסיבה, אם לא אמרתי זאת כבר, נקבעה לחמש אחרי הצהריים - ועוד לפני חצות המקום התרוקן.
אני התרגלתי כבר פעם ליתרונות שיש בחיים כאלה. הלכנו לישון מוקדם, וישנו הרבה.
קמנו בבוקר. כלומר, זה עדיין היה בוקר. התסבר שמארחינו, כשראו שקשה לנו עם התפריט הדני, השקיעו במיוחד עבורינו בגבינה דיאטטית 11% שומן ובחמאת בוטנים! זו היתה קופסה של בוטנים טחונים, כזו עם פירורים ובלי שום מייצב. התפעלתי מאד. "אם נעשה בבית", אמרתי לחבר ד', "זה בערך מה שיצא". עוד לא ייצרנו חמאת בוטנים - בינתיים אנחנו מסתפקים בחומוס וגבינה מיוגורט - אבל אם אקנה מטחנת תבלינים או באמיקס, אולי זה יקרה. שתינו קפה חזק ממכונת פילטר (של טפאל. מעולם לא ראיתי דומה בארץ. אגב, כל הכוסות היו של בודום - מותג מקומי, יפהפה וחזק ביותר. התעלפתי מקנאה, וכבר התחלתי לחפש חנויות) ויצאנו - מאוחר, אבל לא מאד.
הלכנו למזיאון האמנות המודרנית של ארהוס.
המוזיאון נקרא בפי כל "המוזיאון עם הקשת למעלה", וזה בדיוק מה שזה. מעל המוזיאון יש מעגל של קירות פיברגלאס צבעוניים שיוצרים פנורמה של העיר בצבעים משתנים.
לפני שהגענו אליה עברנו בחצר. בה היה פסל לבנים שחורות בצור מבוך קטנטן. ׳צריך להכנס לתוכו׳, חשבתי. נכנסנו. הוא לא היה גדול,ודקה או שתיים אחר כך כבר היינו בחוץ ליד השלט, בו היה כתוב בדנית שמדובר בעבודת בניה בשיטות מסורתיות, ובעבודה שמתייחסת לפריסת וקיפול הדנ״א בתוך התא כאשר הוא משתכפל.
׳זה הפרקטל הגלובולי!׳ צעקתי מייד. למתעניינים, אמא שלי פרסמה על הפריסה והקיפול האלה מאמר שצוטט בספרות המחקרית. המבוך הקטן אכן מזכיר, די בערך, את הברדק המופלא שהוא הדנ״א שלכם בתוך התא. תודה אמא.
התערוכה במקום נקראה ׳מגן עדן לגיהנום׳, או משהו בכיוון רק בדנית, והתחילה בסיבוב בתוך מסדרון הפיברגלס והתפעלות מהצבעים המשתנים. צילמנו המון. מי רוצה פנורמה של ארהוס, מאדום לאפור?
ירדנו לקומה העליונה, בה שעשועי אור וערפל הותירו אותנו מסוחררים. היו שם ביתן עם השתקפויות והקרנות, וחדר בו הערפל מגביל את הראות למטר בערך. יצאנו משם עם עיניים בורקות, מוכנים לגמרי ללגולנד.
הקומה מתחת עסקה בערש המודרניזם - 1719-1920, וזו הפעם הראשונה מאז התואר הראשון שראיתי שמישהו מתייחס לשנים האלה כמודרניות. חשבתי שזה תארוך שאקסלוסיבי לאוניברסיטת ת״א. בהשוואה לקומה למעלה, זו היתה כמעט משעממת. אבל מארחינו הראו לנו תמונות של יער - תחשבו טובטוב הגמד, ועם קצת מזל אולי גם פיטר ג׳קסון מצלם את ׳ההוביט׳ במקום דומה.
זה היה היער של ארהוס. והם הציעו לקחת אותנו לשם, אם נסיים מוקדם.
היינו רעבים, אז דחינו את ההחלטה לאחרי הארוחה. החלטנו בסוף על קפטריית המוזיאון.
אני לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי להציץ בחנות. מכרו שם גם מעילי גשם ומטריות סערה. מטריות סערה הן מטריות במבנה אוירודימני שלא מתפרקות כשנושבת עליהן רוח. מאחר ובארץ גשם מלווה לרוב ברוח עצבנית, מאחר ולא היה לי מעיל (שאלתי את זה שלקחתי לנסיעה) ותכננתי בכל מקרה לקנות אחד, לקחתי שתיים כאלה.
ואז גיליתי שהן עולות 250 ש"ח כל אחת. אז החזרתי.
לצהריים היו כריכים עם סלמון או בייקון, נקניקיות חזיר, סלט עם בייקון או... סמכו על מיצי שתמצא את הירק... מרק ארטישוק ירושלמי! עם בייקון. וחתיכות תפוח.
"את זה!" צעקתי.
מארחינו לקחו נקניקיות. הן היו בלחם שחור לגמרי, עם פרוסות של סלק ופטריות. לחבר ד' היה יותר קשה. הוא התפשר על כריך סלמון - ומשהו שנראה כמו כדור שוקולד שהונח על הדלפק. "אטעם ממנו", אמרתי.
למרק שלי לקח כמה דקות להגיע, אז לקחתי כפית ונעצתי אותה ב...
קרמבו?
קרמבו.
זה היה קרמבו. לא חטיף, אלא קינוח מושקע עטוף בשכבת שוקולד נדיבה. ואו. הדנים המציאו את הקרמבו, אתם יודעים.
מאושרת אחרי מרק מצוין החלטנו להמשיך לגיהנום.
הקומות התחתונות הורכבו מפסל של ילד ענק - בגובה 4 מטרים - שהביט בנו במבט מפוחד, מקיר שלם מלא מטריות שבורות (צריך לקדם את מטריות הסערה מלמעלה), מעבודות וידאו מזעזעות, מקומת פורנו ומחדר מראות משונה בו צילמתי את עצמי משתקפת. הרגשתי כמו ב"קיוב", למי שראה.
יצאנו בסביבות ארבע. מוקדם מספיק כדי ללכת לבקר ביער המכושף, שם הסתנן האור השקוף דרך העצים ברכות, רכות מאד לא אופיינית ליערות קק"ל. היה שם נחל, אגם עם ברווזים - וטחנת מים אותנטית, שם טוחנים סוגים שונים של קמח מקומי (בעיקר לצרכי תיירות) וגם אופים לחם. היה מרתק. קנינו מרשמלו (מקומי?) ונשבענו למצוא את הטוחן המקומי שלנו בארץ.
היינו ליד הים, אבל לאור הקור החלטנו לא לצאת להסתכל עליו. חזרנו הביתה לארוחה ביתית של אורז וחזה עוף (טעים. תודה, מארחים) - ולסוף של הסרט "נער קריאה" שממזמן כבר התכוונתי לראות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה