יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

מסיבת פרידה מעושנת

בשבת בצהריים היה שקט. בדרך כלל שבת בצהריים זה זמן איכות מצוין, ביחוד בשילוב של אוכל והורים, חברים, או רק ד' ואני. אבל בשבת הזו הייתי לבד. בודדה ואומללה. עוד חברה יקרה, הפעם מורה מוכשרת לריקוד שהכינה לי ולד' את ריקוד החתונה הלא קונבנציונלי שלנו, עוזבת לברלין. כאילו חסרים שם ישראלים.

אמרנו לה שלום בשיעור האחרון שלימדה, ובמסיבה האחרונה שנכחה בה. והנה כמעט הגיע הזמן, והכינו לה גם מסיבת פרידה. בשבת. בצהריים, כן? ואל תשכחו.

אז ד' יצא לעבודה ואני יצאתי למסיבה.

המסיבה היתה במרתף מעושן של בר סחי למדי ליד הדיזנגוף סנטר. הוזמנו לא מעט אנשים.

ולהפתעתי, כולם הגיעו.

להפתעתי? האישיות הכובשת של העוזבת מגנטה ושאבה לשם את כל מי שדרכו הצטלבה אי פעם בדרכה.

כשהגעתי למקום המרתף - מעושן,צפוף, ספון עץ ורווי אלכוהול - היה כבר מלא. לקח לי זמן להבין איפה המורה נמצאת וכמה אנשים בדיוק מפרידים בינינו. ולא היה לי הרבה זמן לחפש כי על הבמה הקטנה שם היו אנשים, והם התכוננו להתחיל לשיר.

ולנגן.

כמעט כל מי שהגיע קשור בדרך זו או אחרת לנגינה. וכולם היו קשורים לריקוד. ומתוך המנגנים, כמעט כולם רצו לנגן או לשיר שיר לפרידה.

היו שם בלוז, שירי ג'ז עליזים וכמה קלסיקות. היו כמה צעדי ריקוד כשהיה מקום (או כשהצלחנו לשכנע את העוזבת לרקוד לנו), היו בדיחות, היו כמה זכרונות. באופן מפתיע היו ממש מעט ריקודים. לא היה מקום. הבמה, הרצפה וכל החדר היו דחוסים באנשים, ואנשים המשיכו לבוא. כל אחד קיבל חיבוק ואמר שלום, והתסיסה בחדר הצפוף הגיע לרמות כאלה שלא הבנתי איך הברמן מצליח לספק לכולם משקאות. או איך המלצרית מצליחה לפנות את הכוסות.

והיו המון כוסות.

יותר משירה, נגינה ואהבה. היה המון אלכוהול.

אפילו לא נשארתי עד הסוף. כשיצאתי היא הובילה ריקוד בלוז המוני (למי שלא מכיר: אורגיה), ואני הרגשתי שהגיע זמני להפרד.

נפרדתי ממנה שוב בשבוע הבא. ושוב. עד הרגע האחרון היא עוד נכחה בכל מקום והביאה איתה את הרוח הייחודית שלה.

ביום הנסיעה שלה עוד היה לי קשה להאמין שהיא נוסעת.

אבל היא נסעה.


יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

אז הודעתי

לא יצאנו בשישי שאחרי הבילויים. קרסנו וישנו כמתים עד שעה מאוחרת בשבת, ואז לא ממש זזנו עד שהגיע הזמן לצאת לשמחה בביוף.

שמחה בביוף כבר כיכבה כאן. "מין פרודיה על מתנחלת", הסברתי אותה פעם. בעצם היא דודה חביבה ולא מאיימת, שמתמודדת עם אותן הבעיות כמו כולנו - ממטעני ילדות דרך משפחה לא קלה ועד הגלות ממגרון. כי היא רוצה לחיות כאן!במגרון!

בפעם הקודמת אחרנו. הפעם היא זו שהתעכבה. "האישה מתכוננת", אמרו לנו בחוץ.

וכשהיא סיימה להתכונן, גילינו שהיא אכן דורשת מהקהל שלה להיפרד לגברים ונשים ולחבוש כיסוי ראש נאות."אנחנו זוג נשוי!", מחה ד', ללא הועיל. הנשים הלכו ימינה והגברים שמאלה. אני וד' התיישבנו משני צידי המעבר.

שמחה ניחמה אותנו בכוס תירוש. "שתו, שתו", היא אמרה. "זה הדם של מרב מיכאלי!".

שתינו.

רשימת השירים היתה שונה במעט מזו של הפעם הקודמת, אבל להיטיה הגדולים היו גם כאן. שירים על חייה הקשים של בת לאם קשה, מאבקה במשקל וחוויותיה כאשה לא נשואה בחברה הדתית. "קצצי במתוקים!", הורו לה, אבל היא "חולמת על וופל בלגי בימים ועל עובדים זרים בלילות". לולא היתה שמחה כל כך לערב את בובת ציפי לבני בשירים, הייתי מזדהה איתה.

גם ד' נהנה. כלומר, לפני שקלט אותה מביטה לא-בו ומסננת בקול חד: "תוריד ממנה את הידיים שלך!".

מופתע, הוא משך מיד את היד מהברך שלי. גם אני, למען האמת, משכתי את שלי.

מהר מדי זה נגמר ויצאנו לאויר הקריר שבחוץ.

בחזור לא ניסו לשדוד אותנו. כנראה הבינו שעם שמחה בביוף לא כדאי להתעסק.


יום שני, 17 בדצמבר 2012

"אמרת שתודיעי!"

"אמרת שתודיעי!" אמרו לי ביום שישי. "אלה הבילויים! אולי היינו באים".

"זאת היתה הופעת עמידה בבארבי. שעתיים רצוף!"

"טוב, לא היינו באים".

כן. הופעה של הבילויים. בבארבי. שעתיים, בלי הפסקה. זה רוב השירים שלהם.

את ההופעה הראשונה שלהם ראיתי עוד לפני האלבום הראשון, בג'ה פן, מקום שאז לא היה צריך להסביר שהוא מועדון הופעות מחתרתי בבפלורנטין. לא היה לי מושג מה הולך לעלות על הבמה, ושזה ימשיך להטריד אותי גם אחרי קרוב לעשר שנים. הם הוציאו שני אלבומים והתפרקו, ובערב אחד במחאת האוהלים ברוטשילד, אחרי כמה שנות פרישה, הם חזרו.

וקבעו כמה הופעות. קניתי מהר כרטיס לזו שבבארבי.

הם התחילו באיחור - 11:00. אבל אחת עשרה בדיוק, כאילו להשתעשע על חשבון ה"תשע וחצי פתיחת דלתות". היינו כבר די מחוקים, וזה בדיוק המצב לשמוע אותם. ושעתיים, נו, זה מספיק זמן לנגנן את רוב החומר.
הם פתחו בשיר חדש. "על החוף". על הקונוטציות לשם הזה אפשר לקרוא כאן. הבילויים הם סמכות מוכרת בענייני סוף העולם, והמשיכו משם ל(כמעט) כל להיטיהם וגם לשיריהם הפחות מוכרים. ועוד כמה חדשים. ועוד כמה.

הקהל מכיר את כל המלים ונלהב לכל שיר ושיר. חילופי התאורה מינימליסטיים, יש מעט דיבורים, וכל כלי צורח. העיבודים שונים לגמרי מהאלבומים, מפיקים את המיטב מהחלל החשוך והצפוף של הבארבי, ודומים מספיק כדי שהקהל יזהה כל שיר ממש מהתו הראשון. הבילויים שולטים בקהל, מתעללים בו ומותחים אותו. מנגנים את הפתיחה, נותנים לקהל לשיר את השורות הראשונות... ולא מצטרפים.מפסיקים לנגן פתאום. נותנים לחכות.

השעתיים (בדיוק!) כללו כל כך הרבה חומר, שיותר קל לספור את השירים שלא היו בהן. "מרוסיה" החביב על טלי, "הזקן של צ'ין קו צ'ן" שחיכיתי לו בעצמי, ו"אוטו זבל" חביב הקהל. הקהל לא הפסיק להזכיר ללהקה ששכחו אותו, את האוטו זבל. לא עזר. אחרי הדרן שלישי ואחרון ("נפלא פה", אלא מה, אחרי "שגר פגר" ושיר חדש נוסף) יורדים הבילויים בלי להוסיף אף מלה.

אחרי כמה דקות הבין הקהל שזה נגמר. כולם יצאו בצורה מסודרת. קניתי מגף-רגל ("בוטלגים! בוטלגים למכירה") עם כמה מהשירים וחזרתי הביתה, בשקט מופתי.

זו היתה הופעת כמעט-מחתרת (ובגלל זה שאלו אותי אחר כך למה לא הודעתי - אף אחד לא ידע) שניתן היה להשיג לה כרטיסים רק דרך דף הפייסבוק שלהם. היה כדאי לעשות להם לייק בפייסבוק רק בשביל זה.
היה כדאי לעשות לדף הזה לייק גם בשביל לשמוע על הבילותרום לאלבום החדש. הבילויים שולטים היטב בשיטות הפרנסה האלטרנטיביות שנאלצו (או יאלצו) מוזיקאים ואמנים לנקוט לאחר קריסת הממסד שהיה אמור לדאוג להם. יש להם ערוץ יוטיוב, עמוד פייסבוק, וגם דף באנדקאמפ בו אפשר לשמוע את האלבומים בחינם. וגם חנות וירטואלית באתר הרשמי לצורך גיוס כספים לאלבום החדש. אני תרמתי. כלומר קניתי מראש את האלבום.


יש להם עוד הופעות. הם הופיעו אחרי הבארבי ב"דאג וטוני" בנתניה (לא באנו), ויש עוד שתי הופעות בבארבי, בכל אחת מהן יבוצע אחד האלבומים בשלמותו. ואז זהו - עד האלבום החדש.

הכרטיסים עפים.

יום שני, 12 בנובמבר 2012

גמילה

נקרעה לי הרצועה של השעון.

כן, מיצי עדיין מסתובבת עם שעון. שעון יד כמו פעם, לפני עידן הניידים. והוא עלי כל הזמן. שגרת בוקר היא משקפיים-שעון-טבעת אירוסין ולהדליק קומקום. הוא שימושי בעיקר בחמש הדקות לפני שיוצאים מהבית ("מתי הרכבת?") ובאותן חמש דקות לפני שיוצאים מהעבודה ("מתי הרכבת הבאה?"). מעולם לא הצלחתי במעבר מתהליך ההצה בשעון לתהליך שליפת-הנייד-כדי-לבדוק-מה-השעה.

ביום שישי בלילה העפתי אותו. כלומר ניסיץי להסיר אותו, והוא ניתק מפרק היד שלי בכוח מפליא והתעופף לו לכיוון המיטה. התעלמתי מהמופע המרשים, שמתי אותו במקום והלכתי לישון.

ביום שבת גיליתי שהרצועה קרועה. האבזם לא נפתח אתמול, הוא נקרע ממקומו.

נו שוין.

לא נורא. יצאתי בערך בזמן והגעתי להורים (הם הכינו מרק עוף!). אמא הציעה טיול משותף לעזריאלי בחזור, כדי לתקן את השעון וגם להציץ במלאי של H&M המקומי.

אמנם יש מסיבה אצלנו בערב, אבל לא נורא, זה בתשע ועזריאלי נפתח מוקדם בתקופת שעון חורף. יהיה לנו מספיק זמן.

הגענו בשבע וקצת וקבענו איסוף בשמונה וקצת.

נכנסנו. בחנות של סווטש הראו לי רצועות להחלפה והתחילו במלאכה. אחרי כמה דקות (בדקנו את הקולקציה בינתיים. לא רע), כשהסתבר שהשעון שלי קשה עורף מהצפוי, שאלנו אם אפשר ללכת ולחזור.

"כן, בטח".

אז קפצנו ל H&M.

אחרי חצי חנות העיפה אמא שלי מבט בשעון שלה.

"יכול להיות שכבר רבע לתשע?"

זו אכן היתה השעה.

"אולי כדאי שאלך..." מלמלתי.

"בלי למדוד?" שאלה אמא שלי.

אפילו לא שתי דקות אחר כך צלצל אלי ד'. איפה אני? הוא בבית, כלומר במסדרון, בלי מפתח, ועם האורחים.

אורחים?

הם הקדימו.


אופס.

ואני עוד הייתי צריכה לקחת את השעון.

שלא היה עלי ולכן לא עקבתי אחרי הזמן...

בצד החיובי, יצאתי עם החצאית הכי קצרה שהיתה לי אי פעם. כחולה ומגניבה. וצמודה.

בסווטש כמובן לא הצליחו להחליף את הרצועה. לקחתי את השעון וכרטיס עם כתובת המעבדה הראשית, ורצתי.

הגעתי הביתה למסדרון חשוך. אולי הם כבר בפנים? לא, הנה אור קטן של טלפון נייד...

הדלקתי את האור במסדרון. מעגל של אורחים עגומים, ישובים על הרצפה הקרה, קיבל את פני. התנצלתי נמרצות.

מאוחר מדי רוקנו את הבית והלכנו לישון. למחרת העיר אותי הנייד כרגיל. התחלתי, בלית ברירה, בתהליך הגמילה. כרגע אני בשלב ביניים. בבוקר הונח השעון על השולחן בסלון כדי להקל עלי לעקוב אחרי הזמן עד שאצטרך לצאת. כרגע הוא בתיק ואני עוברת שלב ביניים מוזר של לשלוף את השעון מהתיק ולהציץ בו. אם הכל ילך כשורה יהפוך השלב הזה לשלב קבע של להוציא את הטלפון מהתיק. ואם לא...

אז באמת אתקן את הרצועה. בסך הכל, ללכת עם שעון יד זה לא הרגל כל כך רע, לא?








יום שני, 5 בנובמבר 2012

שבוע הפגישות המתוזמנות

לומר את האמת לא פגשתי אף אחד השבוע בצורה מקרית. אבל התזמון, התזמון.

שבת, 20:15

צלצול.

"אני יוצא. אהיה בבית עוד רבע שעה. את בבית?"

"לא, נשארתי לכוסית. אצא עכשיו, אבל בטח אגיע קצת אחריך".

התנצלתי שעלי לעזוב כדי להכין לבעלי את ארוחת הערב שלו, ויצאתי לכיוון מתקן האופניים.

אחרי רכיבה של כעשרים דקות החזרתי את האופניים למתקן השכונתי וטופפתי בזריזות לבניין. פרצתי פנימה והצלחתי להשתחל למעלית שניה לפני שהדלת נסגרה בפני...

"אוי, שלום!"

אז הגענו ביחד.




יום שלישי, 21:10

"הנה קו 40! להתראות!"

פרידה חפוזה והנה אני על האוטובוס מרמת גן לתל אביב. התקדמתי לאורכו וחיפשתי מקום לא קדמי מדי.

והנה הפתעה.

התיישבתי.

"סליחה גבירתי, אני נשוי", אמר ד'.

אז שוב הגענו ביחד.




ולהבדיל...

 יום א', 12:20.

שיחה שלא נענתה. המספר מוכר. אני מתקשרת. אין תשובה.

14:20. הטלפון מצלצל.

"טוב, התקשרתי קודם כדי לראות אם תרצי לאכול היום צהריים"...

אז קבענו למחר.


יום שני, 9:22

הרכבת יצאה מהתחנה בדיוק כשהגעתי. קורה מדי פעם.

אלא שמבט בלוח הזמנים הראה שהרכבת שיצאה היא בעצם הרכבת הקודמת שאיחרה בכעשרים דקות,והרכבת שלי בעצם מאחרת בעצמה בחמש דקות ותגיע מיד.

אז הצצתי בטלפון.

שיחה שלא נענתה.

"אני על הרכבת! רצתי לרכבת הקודמת והיא ברחה לי. אבל הנה אני על זאת..."

וכך נפגשנו.

אבל כמובן שארוחת הצהריים התבטלה. בגלל ארוחת פרידה לעובד שעזב.

קבענו אותה למחרת, יום שלישי - כי ביום רביעי קבענו אנחנו ארוחת פרידה לעובד שעוזב.


יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

איך חזר לי הרצון לחיות

זה היה שבוע די חלש. האף שלי טפטף, לא היה לי כוח לכלום, ובילינו די הרבה בבית.

בבוקר יום רביעי הרים ד' עיניים עייפות מהקפה שלו והפטיר באדישות: "בא לך אולי לעשות משהו הערב?"

"יאללה", אמרתי, בערך באותה רמת התלהבות.

הבחירה היתה בין סרט בסינמה סיטי, לשם קיבלנו כרטיסים חינם (אין מה לראות), או הופעה ספונטנית למחצה של אלי פ. ואורחים בחור קטנטנן בלבונטין.

"נראה לי שנלך לאלי", אמר ד'.

הלכנו.

הגענו למקום בזמן, והיינו כמעט ראשונים. זה היה חדר זעיר ולא היה ברור איך תדחס שם הלהקה. התפריט היה מינימלי (טוסט, בוטנים וקצת אלכוהול) ואת הבר אייש כנראה הבעלים.

הזמנו טוסט, בוטנים וקצת אלכוהול (אנחנו מבינים רמזים). ד' קיבל בירה שפירא שהתגלתה כמתקתקה ומוצלחת ביותר. ההופעה התחילה באיחור לא רציני מדי...

והתגלתה כשוס רציני.

האורחים מחו"ל הסתברו כאגדת בלוז צעירה - "בליינד בוי" ג'רון פקסטון ("זה ג'רון כמו ג'רונימו", שמענו אותו אומר לכנרית האורחת) והבסיסט שלו - שני בחורים גדולים ורציניים. ג'רון חבש כיפה גדולה ולבש סרבל שנראה כאילו יצא מספר של מארק טווין, ופתח עם החבורה - הקונטרבס שלו, חצוצרה, תופים, בנג'ו והכנרית האורחת - בשורה ארוכה ומאולתרת לחלוטין של קלאסיקות וסטנדרטים של ג'ז, בלוז וקצת בלוגראס. בקול צפצפני וידי זהב על הפסנתר, כלי ההקשה ועוד כמה הוא התבדח עם הקהל, הקים את הלהקה והרקיד את כולם. כל שיר הפך בעידודו לעשר דקות של אלתורים ששמרו עדיין על מסגרת השיר. ומי שלא שמע את St. Louis Blues בשלושה מקצבים שונים - כאילו לא יודע מאיפה התחיל הג'ז.

בתוך שיר אחד חזר אלי הרצון לחיות.

אחרי שעתיים וריקוד אחד (לא היה מקום לזוז. הלהקה נדחסה בתוך קצה אחד של החדר ליד הפסנתר, ויותר מדי קהל נכנס לקצה השני) קמנו ללכת, עייפים אך עם ניצוץ מחודש בעיניים.