יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

סופגניות

החג כבר נגמר. עוד יום אחד יש חופש לילדים (אני עבדתי, כן) אבל את סאגת הנרות כבר סיימנו.

חג מוקשים ידוע. לא שאי פעם נתתי לזה לעצבן אותי. סופגניות, בסך הכל, הן לא הרעל שלי. לא באמת קשה לסרב להן - אלא שהן בכל מקום, ובדרך כלל בחינם.

ובכל זאת, אחת או שתיים זה מספיק. מבינים את הרעיון.

חג הסופגניות החל השנה מוקדם מהרגיל. טלי לקחה אותי לרולדין לטעום את המגוון. אחת עם מילוי שוקולד "השחר" וסוכריות קופצות התגלתה כמענגת באופן ילדותי.רק כשחיסלתי אותה ראיתי שמתחת לדלפק התחבאה לה בשקט אחת עם ציפוי שוקולד ומילוי... קצפת.

נשמור אותה.

הספקתי גם, לפני איזה שיעור סווינג, לחסל אחת במילוי ריבת חלב. לא פושטית בכלל - ואף קלילה להפתיע. כנראה שהיתה הרבה פחות פצצה משחשבתי.

זה היה עוד לפני החג עצמו. את החג עצמו שמרתי לעבודה. הקולגה ד' מלמל משהו על חוסר הסיפוק מסופגניות "רולדין" הקטנטנות והטעימות של שנה קודמת, ולכן החלטתי לפנק את החברה (בכל זאת, מגיע להם) בערימה חמה וריחנית של סופגניות עוזי, מקודיטורית "עוזי" השכנה, מקום שלא נותן לזמן החולף להטריד אותו. עזבו מילויים מפונפנים וציפויים לא קשורים, הכי הרפתקני שם היה מילוי חלבה או וניל - וגם עליהם ויתרתי, חלבה כי זה בכל זאת שנוי המחלוקת, ווניל מחשש קורנפלור בעיסה.

קיבלתי אותן חמות מהשמן, עם מילוי נדיב ומוצלח, ופידור ידני נדיב של אבקת סוכר. סופגניות כהלכתן לחלוטין, ומצוינות. אפילו הקולגה ד' הודה בכך- מיד אחרי שסיים להתלונן שמצא דווקא את זו עם הריבת חלב שהוא שונא.

היו רק שתיים עם קיבת חלב. אני אכלתי את הראשונה. טעים.

מי שאל? אין טעם להכין סופגניות בבית - סופגניות הן אחד מאותן דברים שיהיו דווקא פחות משמינים בחוץ, בגלל הקפדה על טיגון עמוק וטמפרטורת שמן גבוהה מאד - שני דברים שבבית קצת קשה להקפיד עליהם. חוץ מזה אין שום סיבה להכין אותן בבית  - אין שום גרסה שתהפוך אותן ליותר מזינות, מדובר בעיסת שמן וקמח לבן חסרת כל ערך, אז עדיף כבר שמישהו אחר יעבוד. האמת, אפילו להכין לביבות לא היה לי חשק, לקחתי את הבלילה הבסיסת של בצק אלים ללביבות גבינה (כי אם כבר ג'אנק, לפחות שיהיה חלבוני) ושפכתי אותה כמו שהיא לתבנית.בלי שום ניסיון לעצב לביבות. אפיתי בערך 30 דקות. ואו!

וכל זה השאיר אותי עם חשק רציני לשם הגנרי - סופגנית רולדין אחת נוספת, קטנטנה ומסוכנת, רצוי במילוי קצפת. או שוקו-שוקו. לא אלכוהול - זה נראה לי קצת יותר מדי אלמנטים ביחד.

הייתי צריכה להבין מה קורה כשביום ראשון, נר שישי, לקחתי את המתכנתים לאכול צהריים ברולדין. רולדין נמצא ממש צמוד לתחנת הרכבת שליד העבודה שלי, וזה פיתוי קשה ביותר בערבים. אבל הפעם התכנית היתה - סלט טונה וסופגניה. אולי במקום הלחמניה שבאה עם הסלט. בדיעבד, מזל שלא ויתרתי על הלחמניה - זו היתה נקודת האור בארוחה. הסלט התגלה כלא מדהים - סלט ממלפפונים ועגבניות בלבד, וטונה במיונז לייט דוחה ושופע קורנפלור. בפעם הבאה אחזור לשקשוקה המצוינת שלהם.

עיגולי בצק היו מונחים לתפיחה בקרבה מסוכנת ללקוחות, אבל שום סופגניה מוכנה לא נראתה לעין. רק שלט מצהיב "במוצאי שבת תפתח החנות ב-18:30. מחכות לכם, הסופגניות" נתלה על הדלת.


אז חזרתי למשרד בזריזות וחיכיתי ללמחרת, יום שני, נר שביעי.

בו גיליתי שהתור לסופגניות ב-18:30, אמצע השבוע, יכול לגרום לי להחמיץ את שתיים או שלוש הרכבות הבאות.

נעזוב את זה כאן. בואו נגיד שהעונה חלפה וההזדמנות הוחמצה. שנה הבאהף אם יהיה לי מזל, אולי אלך על מה שבאמת, אבל באמת רציתי - קערה של מילוי, עשיר ומושחת ככל האפשר, בלי כל הבצק המיותר הזה מסביב. יאם.





יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

זה בוקר יפה, אז עשיתי לי קפה

ואכלתי סופגניה. כולם חולים חוץ ממני, וגם הבריאים לא ממש בריאים. העבודה מתנהלת בעצלתיים, חוץ ממני שצריכה עדיין להדביק את הפיגור שפתחתי בתקופת החגים (מישהו אמר דנמרק? צחקתי אז שאסגור את הפיגור רק בכריסטמס, לא חשבתי שזה באמת מה שיקרה). הבאתי סופגניות מעוזי הקונדיטוריה השכנה - שריד אמיתי מהאייטיז עם סופגניות מצוינות, בלי חוכמות ובלי ציפויים - המקסימום שם היה מילוי וניל. התארגנתי על ריבה וריבת חלב והבאתי לעבודה, שם חיסלתי ריבת חלב אחת עם אספרסו שמישהו אחר הכין לי. מכין הקפה לקח את הריבת חלב השניה והתלונן מרות שהוא לא אוהב את זה (בדרך כלל מתלוננים על המחיר של אלו הטעימות מרולדין. הגעתי למסקנה שאי אפשר לנצח, שנה הבאה אחת במילוי קצפת).

העולם בחוץ רצה רק בטובתי. יצאתי בזמן, לטיול פה ואז ממול, ברכבת מרכז הכל דופק כמו בחו"ל. החבר ד' פגש אותי בחוץ, ומאחר והיה לנו זמן, הלכנו לאכול בהנרייטה. הנרייטה נמצא בארלוזורוב פינת הנרייטה סולד, וזה המקום שבו נפגשנו לראשונה. בדייט באדיבות או קיי קופיד, מעוז החננות.

רק שהנרייטה לא היה שם. לאחר דין והצצה פנימה, החלטנו שכנראה משפצים (ומתרחבים!) שם, והלכנו לקונדיטוריה ליד. כבר קודם לכן הבחנו שממש צפוף שם, אבל חשבנו שזה בגלל חנוכה ושורת הסופגניות המפתות (היינו אחרי הסוגניות בעבודה, אז לא עוד). כארוחת ערב התפשרנו על קיש מצוין ומטבע שוקולד ליד, והלכנו לתפוס מונית שירות לסינמה סיטי, מקום בו נשבע החבר ד' לא לדרוך לעולם, וחזר בו מעקרונותיו רק כשקיבל לשם כרטיסים חינם.

אנחנו מעמד הביניים. לראות את פולנסקי החדש זה לא טריויאלי עבורנו. ביחוד כשהגענו וגילינו ששוב לא עמדנו בזמנים - הסרט מתחיל 40 דקות מאוחר משהיה כתוב באתר! התפנתה לנו שעה, מה נעשה?

הלכנו לשתות ויסקי בטמפל בר. החבר ד' עם קילקני - הוא גילה שמעדיף אותה על פני גינס בהיותה טיפה יותר מעודנת, ומיצי עם פיימוס גראוס, ויסקי מעודן ומתקתק שקשה למצוא בארץ. החבר ד' פסק שהוא חריף מדי, ושהוא מעדיף את האיריים. למיצי, שכבר יצא לה לבקש (ולקבל!) סקוטץ' בפאב אירי בעיבורה של דבלין, קצת קשה עם זה. וליבה בכל מקרה שייך לאלכוהול לבן. עם טוניק.

הלכנו לסרט. כביקורת אסכם ואומר שזה הדבר הכי קרוב לקומדיה שפולנסקי המריר הצליח אי פעם להוציא מתחת ידיו. בעוד הבורגנות מקלפת מעליה שכבה אחר שכבה פרצנו שנינו בצחוק רועם כמה וכמה פעמים. הסרט נגמר בלי מסקנה ברורה - לדעתי כדי להמחיש את חוסר יכולתן לשל הדמויות להשתנות. התווכחנו קצת בנוגע לבורגנות האמריקאית לעומת הבורגנות כהכללה, ויצאנו מהסרט בכל זאת עם תקווה.

חזרנו במונית שירות. טוב שיש אותן. היה לנו ערב כיפי נורא, וכך עבר עוד יום נחמד.

שום דבר הוא לא לעד, וצריך לחזור לעבודה. וכחידת בונוס לקוראי הנאמנים - יצא לי לצטט כאן משיר נידח אך חביב, מישהו מזהה?

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

רוצים שינוי?

לאחרונה, אולי שמתם לב, התמקדתי בכמה נושאים, או ליתר דיוק - בשניים, אוכל ובגדים.

"יש לך שגרה", פסק החבר ד'.

אולי.

אז אני רוצה לשנות כאן נושא. נתחיל לדבר על העיסוק החביב עלי - מוזיקה. הייתי כל כך בעסק שהייתי משוכנעת שאשתלב בתעשייה. ביום הדד-ליין שלי (חמש שנים מאז ראיין אותי חיים שמש לעבודה באן. אם. סי, והוא ולא אחר שאל אותי איפה אהיה בעוד חמש שנים) הסתכלתי וראיתי שאכן הגעתי, היום אני מוכרת רינגטונים.

וכך, השבוע הוקדש לניגון אינסופי של אוסף שירי ארית'ה קיט. החתרנות המשועשעת שלה מרגשת אותי לא פחות מיכולותיה הקוליות וממגוון השפות שהיא שרה בהן. היו בו גם מריבות על משמעות המילם של 39' האגדי של קווין - לי אף פעם לא היו ספקות. אתם, קוראי הנאמנים, מוזמנים לספק כאן פרשנויות משלכם.

ובסוף השבוע - הפתעה.

הלכנו, ועוד עם ההורים שלי, לצמד האופרות "קוואלריה רוסטיקנה" ו"פאליאצ'י" - "על אבירות כפרית" וה"ליצנים", בהתאמה.

כדי לאזן את זה, אגב, הלכנו יומיים קודם לסרט החדש של החבובות, ממנו נהניתי הרבה יותר מהחבר ד'. הוא לא בעניין של סרטים מוזיקליים, אני כבר מזמן השלכתי את האמינות לטובת הכיף, אחרת בשביל מה צריך קולנוע? אני ממליצה, ולו רק בשביל הופעות אורח קצרצרות ומוצלחות במיוחד של דייב גרוהל ושל שלדון (מה זאת אומרת איזה שלדון? יש יותר מאחד? שלדון מה"מפץ הגדול" כמובן).

ובחזרה לאופרה.

את השתיים נוהגים להציג ביחד. אלה שתי אופרות יחסית-מודרניות, מאמצע המאה ה-19, נציגות סגנון הוריזמו - סגנון שחרט על דגלו (היה לו דגל) התמקדות בחיי פשוטי העם ולא באצולה, וגם אחידות מוסיקלית שבמרכזה שירה רצופה לאורך כל המערכה, בניגוד לאופרות מוקדמות יותר המחולקת לאריות ורצ'יטטיבים, שהם קטעי דיבור בליווי מוסיקלי. אלופי הווריזמו טענו שזה יותר אמין, כי אנשים לא פוצחים פתאום בשירה באמצע השיחה.

החבר ד' טוען שזו אחידות סגנונית, אני עדיין בדעה אחרת.

ובכן. מאחר מאחר ושתי האופרות האלה קצרות ביותר - סביבות שעה כל אחת - נוהגים להציג אותן יחד, אחת אחרי השניה. ובכל זאת הועלתה כאן לפני חמש שנים הפקה של "הליצנים" בלבד מאת זפירלי בכובוד ובעצמו, שהיתה כמובן מענגת במיוחד, ויזואלית ומוזיקלית.

הפעם קיבלנו את החבילה כולה. שתי האופרות. הראשונה - "אבירות כפרית", אותה אני דווקא זוכרת כמשמימה ביותר מהפקה קולנועית של אותו זפירלי ממש - הפתיעה הפעם בביצוע מלא חיים והשראה, עם תזמורת מעולה ושירה מבריקה. הצד המוזיקלי היה נפלא. על התפאורה נשמעו תלונות - יותר מדי שיש לבן ופחות מדי עיר, בה מתרחשת כל הדרמה, ועל הסיפור אולי עדיף שלא להרחיב - ראוי יותר ל-YNET יחסים מאשר לבימת האופרה, דרמת אהבה וקנאה שלא הצליחה לעורר ולו טיפת חמלה או הזדהות אם אף אחת מהדמויות. נעזוב את הגופה בשקט - מישהו מת בסוף, כן, כמובן מיד אחרי שביקש מאמא שלו שתנקה אחריו - ונעבור קדימה, ל"ליצנים", שהביאו לנו קצת פחות אילוזיות מיתולוגיות וקצת יותר מודרנה.

התפאורה היתה של משאית (עליה קופץ זה שאומר שיאכיל את החמור) וכרזות רחוב, סרבלים ותלבושות תיאטרון מיושנות. אכן יותר נעים לעין, אם כי קצת עמוס. את הסיפור - קצר, קולע וממצה יותר - סיפרו הפעם להפליא (אולי הוא נמתח קצת יותר מדי לקראת הסוף), עם שפע רגש, חמלה וקצת פחות בוז לדמויות. בסך הכל יש להן חיים קשים, ולבטים שאפשר להזדהות איתם.

המוזיקה קיבלה דגש בומבסטי למדי, והמלודיות המעודנות קצת אבדו מתחת לסכין. אבל הדרמה היתה במיטבה.

אחרי הרצח השני קמנו ויצאנו, קצת מזועזעים. האויר בחוץ היה קריר ונעים, ושום גופה לא נראתה לעין. רק הבניין החדש של מוזיאון תל אביב - יפה ומשתלב בסביבתו - עצר אותנו להצצה. מילה אחת רעה - סילקו בעבודו את המעליות מחניון האופרה למפלס הרחוב. עדיין לא הבנתי מה עושים הנכים - האם יש מעליות חדשות בפינה נידחת כלשהי?

שלחנו את ההורים שלי הביתה - בכל זאת, זה היה ערב אופראי ארוך ומתאגר, אם כי מענג - והלכנו לחפש קפה. וזה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר.

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

צ'ולנט

 שבועיים קודם לכן פסקתי, בלהט הרגע: "בעוד שבועיים צ'ולנט אצלנו!". ואחר כך זהו, הייתי שם.

נעזוב למה. אולי הייתי צריכה משהו שיסתור את המרקים (רשימה חלקית, נכון לעכשיו: מרק עדשים, מרק דלעת וחומוס, מרק דלעת ותפוחי אדמה, מרק עגבניות, מרק כרוב, מרק בצל כהלכתו, מרק תפו"א, כרישה וחומוס - ורסיה של ג'יימי אוליבר על וישיסואז שרק בריטים יכולים להוסיף לה חומוס - ועל הכוונת מרק אפונה).

על התלאות בנוגע לאנשים נדלג. נסתפק רק בקניות - ביצים, תפוחי אדמה, בצל וגריסים נקנו ליד הבית, ובשר, קטניות וקישקע - וגם מדליה משוקולד לחבר ד' שסבל את כל זה  - בטיב טעם ליד העבודה. אגב, שם גם השפיעה עלי האוירה, או אולי טירוף זמני כלשהו, וקניתי גם קצת כוסמת, שזה באמת משהו שנשבעתי שלעולם לא יכנס אלי הביתה. מה יהיה?

קישקע קניתי כי אני מפחדת להכין לבד.. אבל אני חוששת גם לקנות. קניתי בסוף אחד מתוצרת "טיב טעם" מבשר לבן. קצת משונה, אבל בוודאי עדיף על זה של מזרע.

אין צורך לומר שקניתי הרבה יותר מדי.

הרבה.

והקניות אפילו לא נגמרו שם. היו חסרים לי מכנסיים במידתי (החדשה), והשבוע הוקדש לסיבובי הקניות האחרונים בהם לא מצאתי כאלה, אבל קניתי בהם שפע פריטים שמעולם לא היו לי (הרגשתי כמו ליסבת' סלנדר בספר השני בסדרה - היא קונה חזיות שמעולם לא נזקקה להן קודם לכן, אני קונה חגורות וחולצות כפתורים שמעולם לא חשבתי שצריך).

ואז לקחתי את אמא שלי לH&M. בואו נעזוב את זה. נסכם בזה שהשארנו שם לא מעט כסף ולקחנו לא מעט פריטים שלא חשבתי שנמצא דווקא שם, ושהשארתי בחנות טייץ גניקולוגי לגמרי שהתלבטתי קשות עם לקחת (אפילו אמא שלי אהבה. טענה שהכיסים יושבים בו בסדר. אני, עד אותו רגע, הייתי משוכנעת שהכיסים מצוירים), ושלא קניתי רק מתוך כבוד וגעגועים לתחת הענק שלי לשעבר, אותו אהבתי מאד ושלא היה מסכים לדברים כאלה.  

אח"כ קפצנו ל"קמדן" ביהודה המכבי, מקום שפעם,כשגרתי ממש מעליו, היה אחת התחנות הקבועות שלי. יצאתי עם חולצה/שמלה מגניבה לגמרי עם רוכסן צד אלכסוני, משהו שכבר שנים רציתי. גם מדדתי שמלה רומית עד הרצפה עם חצאית פליסה שהתאימה לי להפליא. בלבן.

"אפילו אל תחשבי על זה", פסקה אמא, ולקחה אותי לאכול גלידה אצל מרינה באיטליאן פארק. אולי לא הייתי צריכה להגיד בקול שמדובר בשמלת-החתונה-להריון-המושלמת. אבל האפוגטו - אספרסו על כדור גלידת וניל, שביקשתי להמיר בפיודלצ'ה (גלידת חלב בלי טעמים), פיצה על הכל.

חזרתי הביתה, וכשסיימתי לנקות, הגיע הרגע להפסיק להדחיק. נשמתי נשימה ארוכה ורועדת, והתחלתי. שלפתי את הסיר הענק שההורים השאילו לי,את שורש הג'ינג'ר ושלושת התמרים, והתחלתי בעבודה.

אני רוצה להעיר כאן שהכנת הצ'ולנט העירה בי יותר חרדות משחשבתי שאפשר. אולי כי באמת מדובר בסיר שלם מלא חומרים יקרים יותר ופחות (בעיקר פחות, אבל הרבה מהם) וגם כי אין שום אלטרנטיבה כשמכינים צ'ולנט - זה זה או שאוכלים בחוץ. אין מנות נוספות.

השריתי הרבה יותר מדי קטניות. חלקן היו מיועדות בכלל למרק שעועית עבור הטבעונים (שהבריזו ברובם. אני תקועה עם סיר עכשיו, נאכל עד שימאס לנו). חלקן עוד הלכו למקפיא, מושרות אך לא מבושלות.

אבל לא הקטניות הן העיקר. התחלתי בבצל, שכבת תפו"א, בישלתי קצת את הקשקע נגד פקיעה, ושמתי את הביצים להתבשל.סגרתי את הבשר - קילו מתאיים, ואם היה נתח יותר גדול הייתי מביאה אותו - ומעל שמתי עוד תפוחי אדמה, קטניות, כרעי עוף (אבא אמר חזה. טוב, פעם הבאה), בצל עם הקליפה, ראש שום אחד מפורק ואחד שלם, קצת ג'ינגר, ותמרים בשביל הצבע.

הסיר היה כמעט מלא לגמרי.

אבא אמר - "שלושת רבעי".

לא חשוב, מה שיצא - יצא.

לקח כמעט שעה לסיר להגיע לרתיחה.

איפשהו באמצע ההליכים הגיע החבר ד' הביתה, והזדעזע כולו כשראה מה מסתכל עליו משולחן הסלון.

"קישקע!" זעק. "זו תמצית הרוע האנושי!".

אמרתי לו שהוא לא חייב לאכול אותו. אבל להסתכל... האמת, כתוצאה מחוסר מקום משווע, הקישקע היה מונח לו במקום מאד מרכזי  עד שכל העסק נכנס לתנור. אפשר להבין את הזעזוע.

בערך בחצות נשאתי תפילה אחרונה לאלוהי התנורים. עד עכשיו אני לא יודעת אם היא נענתה, כי נשארו יותר מדי מים, הביצים והקישקע לא השחימו ("היה צריך לטגן אותו בשביל צבע שחום", אמרה אחר כך אמא) והריח לא מילא את הבית במהלך הבוקר.

אם כי האורחים טוענים שכן מילא, ואני פשוט התרגלתי אליו. קמתי בשמונה בבוקר, העליתי את החום (והוספתי עוד מים כי פשוט לא ידעתי אם יש למטה או אין), שלחתי את החבר ד' להביא עלים לסלט ירוק וחומר ניקוי לאחר כך, הקצפתי במהירות ביצים למוס שוקולד, והתיישבנו לחכות. ולגהץ, במקרה שלי, וזה משהו שלא עשיתי כבר שבועות.

הגיע הזמן. החבר ד' שלף את הסיר הענק מהתנור, ואנחנו ושבעת האורחים - שתפחו לעשרה די מהר - ואז ירדו לשבעה שוב, ואז לעשרה שוב - אבל לא אותם עשרה - בקיצור, כל החמישה עשר, התחלנו.

זה לקח הרבה זמן. למעשה זה לקח כמה שעות. המוס חוסל יותר מהר, והשאיר כמה אורחים (ואותי!) בתאוות מתוק בלתי נשלטת. אשמתי - הייתי צריכה לארגן קצת וודקה קפואה להוריד את העסק. הקישקע, לבנבן אך מוצק, חוסל במהירות ע"י החצי מהאורחים שמת על דברים כאלה (החצי השני, שלא מסוגל להסתכל עליהם, לא היה צריך להסתכל - הסיר הסתיר). אבל בשבע בערב היה הסיר ריק, ואנחנו בחוץ.

הלכנו כאיש אחד לתערוכת גיוס התרומות של "מנשר". יצאנו ממנה די מהר, והלכנו להתאושש מצמד החוויות על תה ג'ינג'ר ועוגת גבינה לא רחוק. התפרקנו שעות אחר כך, עייפים, וממש לא רעבים. לא היה לנו אפילו כוח לסרט.

אבל כן יש לנו סיר שלם של מרק שעועית, ומקפיא מלא בבשר שלא בישלתי. האם מישהו שומע צחוק מרושע ברקע?

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

עדכון לקוראי הנאמנים

השבוע התחיל בסדר. הוא התחיל בביקור אצל הקולגה-לשעבר הדס היפה והמוכשרת כדי לבדוק מה בנוגע לשמלת התחרה המהממת הנ"ל. חשקתי בה מהרגע בו ראיתי את תמונתה על קיר הפייסבוק שלי... והתאכזבתי לגלות שהיא גדולה עלי. לא נורא, יצאתי עם גופיית פנטזיות שהחבר ד' הכריז עליה מייד כעל חלק מתלבושת רכיבה. רכיבה על סוסים, עוד תחביב שלעולם כנראה לא יצא לי לפתח... כל התשוקות האלה הן כנראה  רק סובמליזציה למה שאני באמת רוצה, שזה, כידוע, קורס טיס שאין לי כסף אליו. ובוודאי שאין לי כסף לתחזוקת הרישיון שתבוא אחריו. בעע.

לא משנה. החשוב הוא שאחרי שהתעדכנתי במעשיה של הקולגה-לשעבר הדס מאז נפרדו דרכינו, יצאתי עם גופיית הענן הזאת. ASOS לנצח.

וגם, כמתחייב לקוראי הנאמנים, אני רוצה לעדכן. הצלחתי השבוע להגיע לשיעור. כזכור, בשבוע הקודם - הראשון של החודש - עיכבו אותי הדרום-אמריקנים עד שעה אוחרת במשרד וגרמו לי לפספס את השיעור. אמנם, לא הצלחתי להגיע לפני השיעור, ולכן השיחה עם הזמכירה והתשלום עבור החודש, התעכבו.

והשיחה עם המורה?

זו במילא תתעכב עד אחרי השיעור. שהיה מוצלח מאד, אך בהחלט כזה שכבר עשיתי. ואף הטמעתי אותו יותר טוב מרוב השיעורים.ובכלל, הייתי די שפוכה ונשבעתי להחמק הביתה מיד אחרי השיעור.

אז אחרי השיעור יצאתי, וניסיתי לתפוס את המזכירה בעוד המורה מתאושש. עודי ממתינה שהיא תסיים עם שניים שהגיעו היום לראשונה וצריכים הסבר על איך זה עובד, והנה הגיחה מאחורי מורה אחרת. "חסרות לי מובלות!", היא ביקשה, ומיצי - שכאמור מכירה בדרך כלל דווקא את הבעיה ההפוכה - התגייסה לעזרה.

אחרי שיעור מעייף (אך מוצלח!) נוסף ברמה שלוש, חזרתי לניסיון נוסף.

תאמינו לי אם אספר שקרה בדיוק אותו דבר?

בעצם זה לא היה בדיוק אותו דבר, אבל זה היה עוד זוג מתחילים ותלמיד ברמה שתיים שחשש להכנס כי איחר. שידלתי אותו להכנס והבטחתי להצטרך אליו אם לא תהיה לו מובלת (עושים רוטציה, אבל מספר שווה של בנים ובנות מקל מאד על השיעור) - והנה אני, בשיעור שלישי ברציפות.

והנה הגיעה המסיבה. אם כבר נשארתי, אצטרף לכמה ריקודים - אם כי העייפות בהחלט נתנה בי את אותותיה. אבל הגעתי, אז אשאר, כמובן אחרי שאשלם.

או שלא, כי מסתבר שבעצם נפל המחשב ואין שום אפשרות לחייב.

אז נשארתי לכמה שירים... והדיון יערך בשבוע הבא.

אגב זה, מסתבר שהיה עוד קול סמוי, לריקודים סלוניים. כמה כמה בינתיים? המשאל פתוח עד יום שני הבא.

יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

מיצי עושה סווינג: המשאל

כידוע לחמשת קוראי הנאמנים (ואני יודעת מי אתם, אל תשכחו),  מיצי עושה סווינג מזה זמן רב. כבר כמה שנים טובות. היא התחילה פעם, מזמן, בארץ רחוקה רחוקה, ושמחה מאד כשהגיעה ההזדמנות לחזור לזה. עכשיו היא שם.

אבל גם לזה יש גבולות. לסטודיו הנוכחי יש מורים מקצועיים (וגם כמה שממש חדשים בתחום), מקום די מוגבל, וחמש רמות.

מיצי עשתה את כל הרמות, חלק מהן פעמיים, ועכשיו נמצאת ברמה המאתגרת והעליונה מכולן.


כמובלת - כלומר כתפקיד של הבת.
רק שהרמה העליונה כבר לא מאתגרת.



ברצינות. למיצי כבר התחלפו רוב האנשים בקבוצה שלוש או ארבע פעמים, והיחידים שנשארו עובדים בזה. על החומר כבר עברתי פעמיים (זה שאני עדיין לא משהו זה כבר עניין אחר), ויתכן שאפילו המורה התייאשה ממני. ולומדים דברים חדשים, כן, אבל הרמה כבר לא עולה. אני צריכה אתגר.


"אז את רוצה להיות בן?", שאל החבר ד' כלא מאמין.

הסברתי לו שכן. אחרי הכל, להוביל מועיל מאד לריקוד (גם מוביל שלומד את התפקיד של המובלת מבין רק ככה הרבה דברים - ואפשר לראות את זה לפעמים כשמורים מחו"ל,  לרוב מקועקעים ומשופמים, נותנים עצות שבבירור רלוונטיות רק למובילים). זה גם יתן לי אפשרות ללמוד הכל מחדש ולשפר את הבסיס וגם הבנה יותר טובה. וזה גם שינוי. וזה גם יעיל, כי מובילים תמיד חסר, וככה אוכל לנסוע לכל פסטיבל בעולם - גם אם ההרשמה למובלות כבר סגורה (וההרשמה למובלות בדרך כלל נסגרת לפני ההרשמה למובילים, כי כמו שאמרנו, מובילים תמיד חסר). אני צריכה ללמוד את התפקיד באופן מסודר, כי להכנס לשיעור פה ושיעור שם כמובילה לא ממש משפר את המצב. ואני נכנסת - ברמות הנמוכות חסרים לעתים קרובות מאד מובילים. ועניין ההפרדה המגדרית כבר בוודאי לא כל כך חד - בכל מקום אפשר לראות בנות מובילות, בנים מובלים ושפע של צירופים.

אז מה האופציות?

1. להשאר ברמה חמש, ולנסות לשפר את ההובלה שלי בשיעור פה שיעור שם. אם זו היתה אופציה טובה, אל הייתי שואלת אתכם.

2. לחזור לרמות הראשונות, כמובילה. אופציה טובה ונוחה מכל הסיבות שעליהן חפרתי.

3. לעבור בכלל לריקוד אחר. אופציה זו מתחלקת לתת-אופציות: בלוז (קל מידי), קברט (כיף!), ווסט קוסט סווינג - אחיו המודרני וזנותי של הסווינג, וזו בעצם לא אופציה, סלסה - "לא" מהדהד, טנגו ארגנטינאי (גם כן כיף!) וריקודים סלוניים, שלומר את האמת זה משהו שתמיד היתה לי תשוקה פרוורסית לנסות.

התכוונתי לדבר עם המורה כבר השבוע (שהוא, מכוח הצורה בה מסדרים את השיעורים, השבוע הראשון של החודש - כלומר השבוע בו אפשר לעבור קבוצה כי רק מתחילים ללמוד את החומר של החודש הנוכחי). אבל זה לא קרה, וכשמצאתי את עצמי ביום השיעור תקועה בעבודה, באיחור של שעה, בגלל חבורה של דרום-אמריקאים מטומטמים שלא מבינים מההבדל בין מחרוזת לפרמטר, הבנתי שזה לא יקרה.

לכן אני דוחה את המעבר בחודש, ומכם, חמשת קוראי הנאמנים (ואל תשכחו שאני יודעת מי אתם), אני רוצה הצבעה.

האופציות פורטו לעיל.יש כאן מקום להערות. אנא מכם, עזרו לי להגיע להחלטה.

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

יום מחורבן, או: האנטומיה של כולנו

 לומר את האמת זה התחיל מאז הורדתי במשקל. לא רק, אלא גם מאז התחלתי לקצץ ברצינות בבשר לטובת קטניות למיניהן, מקור החלבון העיקרי של הטבעונים בינינו. ניסיתי לשפר את המודל, להעשיר בשומן (חמאת בוטנים, מישהו?) ולהקפיד על ויטמינים וברזל, אבל זה לא עזר.

מיני דברים קטנים ומעצבנים. במערכת העיכול ועוד. לא כיף להיות בחורה. רופאת המשפחה כנראה מיצתה את יכולותיה, ולכן, בחשש מה, קבעתי תור לרופאת הנשים שלי - אמזונה גדולה עם פרצוף חמוץ ונטיה לדבר במשפטים בני שתי הברות. אני ממש מחזיקה ממנה.

היום הזה דווקא התחיל בסדר - יכולתי לצאת טיפה יותר מאוחר כי התור היה רק לרבע לעשר והיא נמצאת עכשיו ממש מעבר לכביש ממני. הודעתי לעבודה שאאחר בשעה ותהיתי אם ישאר לי זמן לקפה, שיחקתי חצי שעה בווי ויצאתי.

ואז מצאתי את עצמי נאלצת לנקוב בשם - לא של חלק הגוף הנדון, אלא של חלק מסוים בתוכו.

הייתי מודעת לכך שזה יהיה קשה. לחבר ד' הסברתי כבר שזה לא עלה מעולם כי לא היה מצב שהרופאת נשים תחשוב שבאתי בגלל דלקת גרון, אבל בתור אדם שכרגע מספר את הסיפור הזה בבלוג שלו, לא הייתם חושבים שיש לי בעיה של מודעות עצמית. להיפך.

אבל כשניסיתי להסביר לרופאה מה בדיוק ההבדל בין עכשיו לבדיוק-אותה-בעיה-לפני-שלוש-שנים (אגב, במחשבה לאחור, גם אז ניסיתי להצטמחן ברצינות), מצאתי את עצמי מתקשה להכנס לפרטים. אני חייבת לציין שגם לרופאה זה לא הלך בקלות. מצד שני, היו לה כמה עצות מועילות, כולל פירוט שתיה מתוקה שאסורה (לא שאי פעם שתיתי - ראו פוסט קודם) ו"כל מה שטעים לא לאכול", כנראה עצה חביבה מאד על רופאים, אולי מתוך מחשבה שנאבד את הרצון לחיות ונפסיק להטריד אותם. היא גם המליצה על פרוביוטיקה, וזו פעם ראשונה ששמעתי רופא ממליץ על זה. אמרו לי פעם לאכול יוגורט של מחלבה קטנה (כלומר, שהוסמך ע"י חיידקים ולא ע"י חלבוני חלב או קורנפלור, לידיעת תנובה) עם האנטיביוטיקה - גם זה נרשם.

ועכשיו לשאלה אחרת. עד כמה אנחנו בכלל מכירים את גופנו? המעטים מכם שנוטים להשתשע על חשבון המתרגם שלא ידע ש"האנטומיה של גריי" זה בעצם "האנטומיה: מאת גריי" בוודאי יודעים מה ההבדל בין הטיביה והפיבולה, שלא להזכיר את הפמור והלמור (הלמור זה מספר אחר). אבל מה עם היתר?

כאשר דיסקסתי את העניין עם החבר ד' בערב, התברר לי לזוועתי שהייתי בדיוק באותה צרה כשהיו לי דלקות בפרק היד והתקשיתי מאד להסביר לרופאה את המיקום המדויק ואופי הסימפטומים, וכן שפעם, כשמתחתי רצועה בקרסול, הוקל לי מאד כשהרופאה ניחשה לבד את המקום ומצאה בלי בעיה איפה כואב. וזה שלרופא העור קשה להגיד איפה הנקודה שצריך להסיר - זה כבר בכלל. כך שאולי הבעיה בכלל איננה מגדרים או אינטימית, אלא פשוט ולעניין - שאין לנו מושג מה זה הגוף שלנו, על כל נפלאותיו, ושלרופיאם שלהם היכרות עמוקה איתו קשה להסביר לנו דברים?

זוית מעניינת.

הרופאה שלחה אותי עם המבחנות ביד למעבדה, ומסתבר שגם רשמה בדיקת קרישה. את זה אפילו לא הבנתי מהטופס, הפקידה היתה צריכה להסביר לי אחרי שלקחתי מונית למעבדה האיזורית (חשבתי לקחת אופניים, ואז הגעתי למסקנה שזה לא רעיון טוב). אחרי שחיכיתי שם בתור, ושעה ויותר בבית המרקחת (בסוף התייאשתי והלכתי לבית מרקחת פרטי קטן, גם שם ריכלה הרוקחת עם החברים שלה למגינת לב התור - הרגשתי כמו בבדיחה על דקנים וקופת חולים) לקחתי אופניים סוף סוף לרכבת, באיחור של שעתיים אחרי האיחור הנוסף שעליו הודעתי לעבודה אחרי שהודעתי שאאחר.

וכשהגעתי לרכבת גיליתי שכמובן הג'קט שלי נפל מהאופניים ואבד, כנראה לנצח (מזל שהתרופות לא!).

זה היה חרא של יום.

אפילו לשיעור סווינג לא הגעתי, כי לא הצלחתי לצאת מוקדם כפיצוי על כך שהגעתי מאוחר.

התוצאות הגיעו למחרת - הרופאה צודקת, וגם הבדיקה של קרישת הדם יצאה טיפה גבולית. הלכתי לבדוק את העניין.

בעיות קרישה לרוב מתבטאות בחסר של פקטור קרישה אחד - ואז רק בדיקה אחת מתוך השתיים תצא לא בסדר, וזה לא היה המצב. בעיות כבד - חצי שנה קודם לכן שלחה אותי רופאה המשפחה, במסגרת בדיקות כלליות, לבדיקת תפקודי כבד, והכל היה בסדר. זה משאיר, בסבירות גבוהה, חסר בויטמין K.

ויטמין K מיוצר ע"י פלורת המעיים - כלומר אוכלוסיית החיידקים במעיים (ובעוד מקומות), שעבורה המליצה לי הרופאה על פרוביוטיקה. כמו כן הוא נמצא הרבה בעלים ירוקים, עגבניות וחמוציות, ובכמות גדולה ב...

בשר וגבינות שמנות.

הי הי.

כנראה שכן הייתי צריכה תירוץ. להתראות, אידאולוגיה טבעונית. שלום, בשר. מה העניינים?

קניתי גם פרוביוטיקה. והמון המון יוגורט. השיפור היה מהיר מאד. פלורה אוהבת את היוגורט עם החיידקים, וגם פרוביוטיקה.

אז היה שיפור. עד היום. היום דווקא התחיל טוב - אבא שלי עשה לי לייק על שיר מוצלח אך נידח מהניינטיז, תפסתי לשם שינוי את הרכבת שהתכוונתי לתפוס, והתברר שהרבה אנשים שמחים שיצא לי לחם עם קליפה קשה. 75% קמח שיפון, 25% קמח מלא - טעים רצח, אך חתיכת לבנה. שמתי קוביות קרח בתנור (אפשר גם לבריש במים ממש לפני האפייה) וקיבלתי את הקרום הנכסף.

אבל היום, חלה נסיגה. יתכן שהסיבה היא הלחם שאפיתי, אולי זה החומוס הביתי. משהו מנסה באופן עקבי לחסל את פלורה! אנסה להוריד בכמויות הקמח המשובח ולראות מה קורה. ולהמשיך עם היוגורט - פלורה בטח תשמח. אני עוד אשקם אותה. היא ואני, אנחנו כבר חברות.









יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

דנמרק - אפילוג ודבר נורא שקרה

לא שזה ממש נגמר. היה לנו קשה לחזור. יום חופש אחרי היה דרוש בהחלט. הלכנו בו לזינק לנסות לשחזר את חווית הגולש - כלומר החבר ד' רצה גולש, אני הייתי בקרייבינג נואש לירקות. הזמנתי סלט, ומזמן כבר לא נהניתי כל כך מאחד כזה. המשכתי להזמין סלטים גם בשבועות הבאים.

אבל זוכרים את ההתחלה ואת ע' הרשע? זה שהאשים אותי בגניבה? מסתבר שהוא צדק. כשפרקנו את המתנות (ובנינו את הרוח רפאים ודלעת מלגו. זו היתה הפעם הראשונה בכל ימי חיי שבניתי לגו לפי ההוראות על האריזה. למעשה כל ימי ילדותי אף פעם לא ידעתי שיש הוראות! התמונה על האריזה היתה מבחינתי סתם, להמחשה) מצאנו על השוקולדים את תג הפלסטיק עם המחיר שהיה אמור להיות על המדף. ולא רק זה, גם קיבלנו ממארחינו מייל: "ראיתם במקרה את המטען שלנו? אה, ותודה על המברשת שיניים!".

מפודחים מה שלחנו אותו חזרה (השארתי את המברשת שיניים שם. אסור לארוז בלחץ).

ביום הבא חזרתי לעבודה. התזנון היה גרוע - הפיגור שנצבר במהלך החגים הפך למפלצת המיילים הגדולה שטרפה לי את האינבוקס וגם כמה מהדוקס.

הזמנתי סלט. לקחתי גם את העטלף מלגו (הוא עוד שומר עלי כאן). אבל חוויה אחת עוד נשארה אתי - הרצון העז לגלידה פושטית, טובעת ברוטב שוקלד משובח ממש.

שלא תחשבו. שבועיים אחר כך עוד הכנתי דייניש בכוחות עצמי - מהשלב שבו הם ערימת קמח וביצים ועד שיצאו מהתנור,נימוחים, שחמחמים ועם גומה מלאה פירות אפויים במרכזם. השתמשתי במתכון הזה, וכדי להקל על עצמי שמתי אותם לתפיחה שניה ולא ראשונה במקרר - כלומר, כל הלילה בתוך תבנית, כשהם מעוצבים אך לא ממולאים. הם תפחו רק כשהוצאתי אותם מהמקרר, אבל החויה לא השפיעה עליהם לרעה, והם התגלו כהרבה פחות ניג'וס להכנה מהביננשטיך. טעימים פחד.

ועדיין לא הצלחתי לשחזר את החוויה. גלידת בן אנד ג'ריס שקניתי עשתה לי די רע (מוזר מאד, חשבתי - אממה, בן אנד ג'ריס אני נוטה לאכול רק במסיבות, לא בפני עצמה), ואיפה בדיוק אקבל טונות של רוטב שוקולד?

לפני שאספר מה קרה, אני צריכה לתת פה קצת רקע. אלה מכם שמכירים את מיצי בוודאי התפלאו לא פעם על סירובה העיקש למשקה קל מכל סוג שהוא, ביחוד מוגז אבל לא רק. מיצי שותה רק מים, תה, קפה (רצוי משובח) אלכוהול לסוגיו ודברים שנסחטו ממש מול עיניה - ומזה גם כן לא הרבה.

למעשה מיצי לא נוגעת בהרבה מאד סוגים של מזונות מומתקים,  והסיבה די פרוזאית - הם עושים לה רע. ממש רע. כמו כן מיצי משתמשת במעט מאד מוצרי קוסמטיקה, וגם שם הסיבה פרוזאית - הם עושים לה פריחה.

לא שלא חשדתי שזה קשור. פשוט לא ידעתי מה הגורם. בהתחלה האשמתי בושם מסוים שחשבתי שיש בשניהם, וכשקוסמטיקה בלי בושם התחילה גם להפריח אותי, האשמתי חומר משמר כלשהו.

כנראה שדי צדקתי.

ואז מה?

ובכן,לפני זמן מה נפתחה ליד הסינמטק יוגורטריה חדשה. עם ברזי יוגורט בשירות עצמי, מיליון רטבים בשירות עצמי ומיני תוספות, אכן, בשירות עצמי. מזמן רציתי לבדוק אותה.

לומר את האמת זו יותר גלידרייה מאשר יוגורטריה, עם יוגורט בצורת גלידה אמריקאית ותוספות מתוקות להבחיל. ובכל זאת ,מאד רציתי לבדוק אותה.

במוצ"ש היתה הפגנה. זה היה תירוץ מספיק טוב ללכת לפגוש את כולם, ולגרור אותם אחרי לשם. "אחרי!" - זה לא היה קל, בעיקר כי הם העדיפו את סינבון, מקום מחורבן בפני עצמו שמוכר רול קינמון עם רוטב תעשייתי. לא משנה.

ואז קרה הדבר הנורא.

לקחתי לעצמי את הכמות הקטנה ביותר שיכולתי של יוגורט וניל לבן חלק, והצפתי אותו ברוטב שוקולד! הצפתי! שמתי קצת סוכריות מלמעלה, והתיישבתי להנות מהחוויה.

הטעם החומצתי המחריד של הרוטב היה סימן האזהרה הראשון.

את מה שקרה אחר כך קשה לתאר.

כלומר, אפשר לתאר, זה לא באמת קשה, אבל עדיף שלא. מי שרוצה מוזמן לבקש פרטים במייל, ואני מזהירה אותו שיתחרט. השארתי את רוב המנה בצלחת והלכתי לבדוק מה זה.

מרכיב ראשון ברוטב: סירופ תירס עתיר פרוקטוז.

מרכיב שני - 2% - קקאו.

כלומר, מה שאכלתי עכשיו היה כמעט רק סירופ תירס טהור.

זה נתן לי כיוון.

הלכתי הביתה ובדקתי את העניין.

מסתבר שסירופ תירס מעורר אלרגיות אצל אלרגיים לתירס (מי היה מאמין?) אבל זה בהחלט לא התאים. אבל יותר למטה היה תיאור של אי סבילות לסירופ תירס עתיר פרוקטוז, המביאה לסימפטומים מאד דומים לאלה שהופיעו אצלי מדי פעם, והערה למטה, שבמגע המרכיבים האלה יכולים לעורר פריחה.

בינגו.

הסתבר ששמן תירס, מייצבים על בסיס תירס ומשמרים על בסיס תירס נמצאים בשימוש רחב בתעשיית הקוסמטיקה.

זה כבר הסביר הכל.

סירופ תירס - אגב, מרכיב מאד שנוי במחלוקת בפני עצמו - נמצא בכל אוכל שמגיע מאמריקה, ברוב המשקאות הממותקים, וגם - וזה כבר באמת ביאס אותי - בבן אנד ג'ריס. זה ביאס אותי במיוחד כי זו אחת הגלידות היחידות שנמכרות במרכולים - שימו לב שעל כל ה"קרמיסימו" למיניהן, לא מופיעה המילה "גלידה"! רק על בן אנד ג'ריס וג'ויה (ואולי על כמה מהקטנות), ושתי אלה כנראה אסורות עלי מעכשיו.

ולא רק הן - אני כבר שנים מסמיכה רק עם קמח ולא עם קורנפלור מתוך סלידה לא ברורה (עכשיו ברורה!) מקורנפלור, ויתכן שפה הבעיה בהכנת קרמים ופודינגים למיניהם. אבל למזלי, בדיוק כשחיפשתי כמה בעייתי הקורנפלור, הופיעה לה הגיבורה שלי, גברת בישול בזול, עם הסאגה הזו ועם מתכון מוצלח במיוחד למרק שוקולד. והעיקר בו - שבהמרת קורנפלור בקמח, צריך להשתמש בכפול קמח. בינתיים המתכון הזה והטיפ הזה (וכף של חמאת בוטנים להסמכה) הפיקו לי משקה שוקולד סמיך ומשובח להדהים, עם צבע דומיננטי ביותר וטעם של עוד. הבא בתור: קרם וניל כהלכתו.

ובנימה אופטימית זו, חזרתי באופן סופי ומוחלט לשגרה. היעד הבא לכבוש: סופגניות. ואיטליה, גם.






יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

דנמרק - קופנהגן

ובכן, היינו בתחנה מרכזית בקופנהגן, עיר אותה לא ראינו קודם. ממש מולנו - פארק השעשועים של אירופה, ולידו - מאפייה חביבה - "מאפיית אנדרסון".

או לפחות חשבנו שמדובר במאפייה חביבה. היינו רעבים, אז יאללה.

זו הסתברה כמעדניה אורגנית-מקומית גדולה, מפורסמת ודי מפונפנת, אבל בשום אופן לא תיירותית. היה בה מבחר מטריף דעת של מתוקים, משקאות ושל החשודים הרגילים - קישים עם בייקון, סלט עם בייקון, המבורגר עם בייקון ומרק... הפעם בלי בייקון. מרק היום, כששאלתי, הסתבר כמרק דלעת ותפוחי אדמה.

דלעת.

זוכרים את אובססיית הדלעת?

התלבטתי קשות.

לומר את האמת, החבר ד' היה די מאוכזב כשהחלטתי נגד.

לקחתי נקניקיה אורגנית בלחמניה אורגנית עם בירה אורגנית מקומית. הייתי חייבת לנסות. זו היתה יופי של נקניקיה.

החבר ד' טען גם שהצ'אי לאטה שלו הוא הכי טעים שפגש מימיו. אני נוטה להסכים. ליווה יופי את ההמבורגר בהשראה יפנית (עם ווסאבי!) שלו. את מרק הדלעת ותפוחי אדמה הכנתי בבית, שבוע אחר כך.

לקינוח התלבטנו קשות לנוכח שפע השוקולדים המשובחים והמאפים המגרים, אבל היה דבר אחד שיש בדנמרק ושעוד לא ניסינו.

דייניש.

הדנים אולי לא המציאו את הדייניש, אבל יש סיבה שקוראים לזה דייניש.

הם פירטו את המרכיבים על הויטרינה. קמח לבן, מרגרינה וביצים - כנראה שלא אורגניות.

לקחתי דייניש קטנטן במילוי של לא אחר מהנמזיס שלי - פטיסייר וניל (אירועים שונים אחר כך כנראה הביאו אותי להבנה מה עשיתי לא נכון כל השנים - המשך עוד יבוא), והחבר ד' ניסה מילוי פירותי.

ואו.

התארגנו על קצת שוקולדים לקחת הביתה - היו לי ספקות כמה מהם ממש יגיעו הביתה - והלכנו להסתובב.

נקטנו בשיטה הידועה של אלכסון בכיוון אחד כדי שלא נתבלבל. לומר את האמת, בהתחלה לא ממש התרשמנו. זה היה מרכז עיר חלבי למדי, ולא היו בו חנויות.

אבל אז הגענו לסמטה מבטיחה.

"בוא ניכנס", אמרתי.

החנות הראשונה היתה חביבה. היו בה שמלות מעניינות וגרביונים מגניבים (ממש דומים לאלה שכאן). השניה כבר לא השאירה לנו ספק - הרחוב הזה הוא מכלאת ההיפסטרים המקומית.

עברנו חנות עיצוב, כמה חנויות בגדים ברמות שונות של מגניבות - ממסחרי-כאילו-מגניב ועד "קנה את ציוד הסאדו שלך כאן" והגענו לחנות אחת של מעצבת צעירה, שכולה פלסטיק מרשרש והנעליים של טוב'לה. אגב, בחצי מחיר.

העפתי מבטים סקרניים בעוד החבר ד' מוצא לו כסא.

אני לא יודעת אם סיפרתי על זה, אבל היו לי שתי מטרות בטיול הזה - אחת מהן היתה למצוא מעיל גשם טוב, והשניה - נעלי ריקוד מאייץ' אנד אם המקומי. אלה בסקנדינביה מביאים את קולקציית מחנה הסווינג בהרנג (או שאולי זה רק בשבדיה? התכוונתי לברר) - ונעלי ריקוד קניתי כבר שבועיים קודם לכן עם אמא שלי, בדוכן לחלוטין-לא-עצמאי של קדס בשוק הנעליים ביפו. מצוינות, אגב, לראשונה מאז רזיתי הצלחתי לעשות סיבוב כפול.

אז נשארה לי רק מטרה אחת.

זה היה מעיל גשם ניילוני, עם קפוצ'ון, לא חם מדי - וחששתי מאד שכל מעיל שאקנה שם לא אוכל לעולם ללבוש בארץ - כחול או אדום עם נקודות, או חום עם לבבות. ותאמינו לי שהיה לי קשה לבחור. היה לי גם קשה להחליט מה המידה, אבל הבחורה החביבה שישבה לה בשקט בחדר מאחור ותפרה (!) יעצה לי לקחת את הגדול ולהצר אותו מהמותן ומטה, וגם עשתה את זה, במקום, בתוך פחות מחמש דקות. ובחינם.

"אנחנו תמיד עושים את זה, קשה להתאים לכל אחד במדויק".

תהיתי מה היתה עושה אם לא הייתי לוקחת אותו... אבל מה? שאני לא אקח מעיל גשם עם לבבות??

לבבות!

עזבנו את החנות - אל תטרחו, קראו לה "one off" - והמשכנו.

"אולי אקנה כובע?", תהה החבר ד' בקורקטיות.

"יאללה", אמרתי, והתחלנו לחפש חנות עם כובע. וכלי בית, אני באמת רציתי לחזור עם איזה פורס גבינה של בודום. ועזבו בשביל מה.

אחרי כמה חנויות מגניבות-מדי (כולל אחת שמכרה את אוכל הרחוב האהוב עלי מימי לונדון העליזים - קורניש פייסטי, שזה כמו בורקס רק ממולא בדברים טעימים, בשריים בעיקר) החבר ד' היה צריך פיפי, ואני הייתי צריכה להתחמם. אמנם, באופן מאד מפתיע קופנהגן היתה הרבה פחות קרה מארהוס, ולא הזדקקתי אפילו לכפפות הנאמנות שלי, ובכל זאת.

החבר ד' סלד מהרעיון של להכנס ולבקש להשתמש בשירותים בלי לקנות כלום, ולומר את האמת גם אני נוטה לראות בזה מנהג מגונה ולשמור זאת לשעת חירום אמיתית. אבל להכנס ולקנות כוס תה - זה דווקא בסדר. ויתרנו על הקורניש הממולא (יום אחד אחזור ללונדון ואחיה על כמה כאלה, על כריך פירות ים או סלט עוף ופלאפג'ק מהקפטריה של בית הספר שלי, ועל סלי פיקניק ממרקס אנג ספנסר) ונכנסנו לבית קפה אלמוני קטן.

שהסתבר, ברגע שנכנסנו, כמאורת ההיפסטרים הכי מגניבה שדנמרק יכלה להציע.

לא היה תייר אחד במקום, והדנים היו כולם צעירים, אופנתיים ורציניים להפליא. למקום היו כמה וכמה מפלסים, גומחות וחללים, ולקח רגע לפני שמצאתי את הדלפק (במפלס העליון, או אולי לפני-העליון? אולי היה עוד אחד מעליו). היה בו תור רציני, ואני עמדתי בו בזמן שהחבר ד' חיפש את השירותים, שהיו, כמובן, במפלס התחתון בתוך גומחה צדדית.

לא חשוב, הבחורה הכינה קפה מצוין (ומגניב) וכיוונה אותי לאיזור מיכלי הזכוכית אם עלי התה - בחרתי תערובת הודית מצוינת (ומגניבה). היא אפילו לא הסתכלה לכיוון השוקולדים הקטנטנים, המצוינים (והמגניבים) שהונחו שם בתפזורת.

היא לא היתה צריכה. שוקולדים קטנטנים?

לקחתי 70% ונוגט. קטנטנים, כאמור, ומצוינים. החבר ד', שחזר בינתיים, התעניין בקופסה של סוכריות שיהיה לטיסה. תוצרת איטליה. אני הייתי מוכנה להסתכן. והיינו צריכים, כי אף אחד שהיה במקום לא ידע מה זה.

הן הסתברו  כסוכריות קמח קטנטנות ומעודנות, ושימחו אותי מאד. כולל קופסת הפח הזעירה שלהן, שבוודאי אמצא לה שימוש.

הפקדתי את התה שלי בידי החבר ד' והלכתי לבדוק את השירותים.

מצאתי אותם, בינות לשלוש גומחות שונות מלאות טיפוסים ציניים, אמנותיים וממורמרים, ושם הייתי בבעיה.

היו שני תאים, שניהם תפוסים, עם שלט - בחורה גברית ובחור נשי למדי. מה לעזאזל.

מהתא עם השלט-של-בחורה יצא בחור, וזה לא עזר לי.

החלטתי לשחק על קלף התיירת הלא-מבינה ופשוט להכנס. לא, לא ראיתי מי היה שם קודם.

זה היה חדר השירותים הכי מרווח שראיתי, עם כסא (!!), ותאורה מתאימה.

יצאתי מחויכת. בחורה נכנסה אחרי - זה באמת יוניסקס. תהיתי בנוגע לאפשרויות אם היינו נשארים לשבת פה.

אבל לא נשארנו. לקחנו את התה והשוקולדים ויצאנו מהקפה, שבאופן אירוני נקרא "The living room". התענגנו עליהם תוך התפעלות ממפות שאנטיקווריאט אחד פרש על כסאות ברחוב. תכננו כבר את הטיול הבא.

ובפינת הרחוב, היתה חנות אלגנטית ביותר לבגדי גברים. מהסוג שסמטת היספטרים תבנה סביבו והוא יהיה המרכז והלב הפועם שלה, מהסוג שנמצא שם כבר כמה עשרות שנים ותמיד הצליח להתאים את עצמו.

היתה לנו הרגשה טובה כשנכנסנו שאלנו על כובעים.

היו שם ארבעה, על המדף העליון, והמוכר, שהיה מבוגר, מקצוען וחביב להפליא, מייד מצא את המידה הנכונה של כובע הלבד המושלם, מחויט אך לא מוגזם, בצבע נהדר - בהיר אך לא מדי, ובגימור מהוקצע אך לא ראוותני.

ביקשתי לראות עוד אחד, אבל היה ברור שמצאנו.

החבר ד' שאל אותי אם מותר כששמע את המחיר. הוא לא היה שונה מאד ממחיר המעיל שלי.

אבל כובע טוב זה כובע טוב. קיבלנו הוראות לעשות לו סאונה מדי פעם וגם תעודת אחריות, ויצאנו - מרוצים כמו שני חתולים על מזגן בקיץ. החבר ד' הסיר את כובע הצמר הסגול והצמרירי, והפך לג'נטלמן מכובד.

אפילו זה לא היה הסוף. בדרך חזרה לתחנה מצאנו חנות יצירה ענקית ועצרנו בה לחפש מתנה לאחייניות. היא הסתברה כשילוב ביזארי בין חנות למוצרים מגניבים וחנות "הכל בדולר". קנינו שם ערכת יצירה לילדות, סל כביסה מרשת (מה?) וברווזים מגומי לטלי (היא היחידה שקבלה מתנות חוץ ממשפחה. סליחה, כולם) - כל אחד מאלה בבערך שבעה שקלים, ובדנמרק היקרה.

אז כבר היינו בלחץ מסוים לחזור לשדה. מצאנו את האוטובוס (וכרטיס!) וגילינו שלא כל אוטובוס בקו הולך לשדה התעופה - חלקם מסיימים במקום אחר. אבל השלישי הגיע לשם, והגענו לטיסה שעה וחצי שלמות לפני הזמן. אפילו אחרי התור המעצבן לצ'ק אין - כזכור, המכונות לא מכירות את החברה שלנו - היה לנו זמן לקנות עוד לגו קטן, אוזניות ("אנחנו צריכים אוזניות צמודות לאוזן, אבל לא קטנות אלא כאלה שנתלות על האוזן, עם אטימה לרעש ועמידות". "אה, תעשו איתן ספורט?", "לא, אנחנו סתם נוטים להרוס") וסוכריות מנטה עם שוקולד עבור משקה העציצים שלי (איכס אמיתי). מצאתי חנות עם כוסות, אבל החלטתי שבשמונים ש"ח לכוס אני לא סוחבת אותן הביתה. גם לא היה להם פורס גבינה.

הקונקשן חזור לבודפשט עבר בנעימים, חוץ מחיפוש גופני מדוקדק (ולא בגלל מכונת גילוח). לא היה להם גולש, אבל היה תה מצוין להעביר את הזמן וחנות עם אוכל מקומי. החבר ד' תהה אם אמנם יהיה יותר זול שם. הלכתי לברר - התשובה היתה "לא" מהדהד. לא היינו צריכים לצפות למחירים נורמליים בחנות בשדה התעופה, אפילו אם מוכרים שם מחית עגבניות ופפריקה מקומית.

הספקתי להטעין לי כמה פרקים של "דפוק וזרוק בלונדון ופריז" לג'ורג' אורוול הצעיר על האייפד לטיסה. לא כאי-בוק, אלא דרך האתר שלו, בו צריך היה להטעין פרק-פרק בנפרד.

 "זאת נובלה קצרה", אמר החבר ד', אבל אני עדיין קוראת אותה ברכבת בדרך לעבודה כל בוקר. תיאורי המלונות והמסעדות המזוויעים שלו מזכירים לי קצת את "המלון של פולטי", אבל השקיעה של המעמד הנמוך במערב אירופה אקטואלית ומבהילה מתמיד. אני לא בטוחה  עד כמה המצב השתפר מאז.

בינתיים גיליתי שצריך להעביר את האייפד למצב טיסה כדי שיחליט שמותר לעבוד כשאין אינטרנט. קיללתי את המנוח מכל לב. וגם את הביוגרפיות שלו שצצו כבאורח פלא על המדף בארבעת הימים בהם היינו מנותקים.

ואז, כמו שהתחיל, זה פשוט נגמר. לקחנו את הרכבת של ארבע בבוקר הביתה, ומונית מרכבת מרכז כי בלילה היא לא עוצרת בעזריאלי. שמחתי לראות את הבית, אבל אין ספק שקצת הצטערנו לחזור.









דנמרק - בדרכים

את קופנהגן לא ממש ראינו בהלוך - יצאנו משדה התעופה ישירות לכביש לכיוון ארהוס. וגם התלבטנו אם בכלל מתחשק לנו לראות אותה או שעדיף לבלות את הבוקר האחרון שלנו במוזיאון ימי הביניים הפתוח של ארהוס, אותו לא ראינו בכלל.

היה לי תנאי אחד - נוסעים לקופנהגן רק אם אפשר להפליג לשם במעבורת. הפלגה קטנה נראתה לי חלק חשוב מאד בטיול, וסימסתי זאת להורים.

"גם אנחנו נהנינו מהמעבורת, ביחוד מהכריך שזללנו", היתה התשובה. ההורים שלי נסעו לארהוס חצי שנה קודם לכן, למרבה האירוניה בדיוק כשמארחינו בילו בארץ.

אז נפרדנו בחיסוקים ממארחינו ועלינו לאוטובוס בחזרה לקופנהגן. זה האוטובוס שעולה למעבורת ששטה לקופנהגן, ואז יורד מהמעבורת...

וממשיך לנסוע לשדה התעופה בקופנהגן כאילו כלום. זה כמובן אומר שלא זכינו לראות את פסל בת הים הקטנה בנמל - אבל היו לנו מספיק חויות כדי לפצות על זה!

ומה במעבורת? ובכן, מעבורת שיש עליה מקום לאוטובוס ולהמון מכוניות... אז יש בה גם מקום למספיק אנשים.

האוטובוס עלה על המעבורת, אחרי המתנה ארוכה בה התחברנו בטעות לאינטרנט החינמי של המעבורת הסמוכה. הבנו את זה רק כשנותקנו בפתאומיות. לא לדאוג, גם על המעבורת שלנו היה ויי פיי חינמי. אגב, כל זה לא רק עלה חצי מרכבת, אלא גם ארך בדיוק אותו הזמן! אותן שלוש שעות וחצי!

ובכן, היינו על המעבורת. שם העיף אותנו הנהג מהאוטובוס לסיפונים העליונים, נעל את האוטובוס והלך. הנהג היה נחמד מאד, עזר לנו ודיבר אפילו מספיק אנגלית כדי להסביר לנו מה קורה, מתי לרדת ואיפה לאפסן את התיקים כך שלא נפריע למי שיורד לפני שדה התעופה. מסודרים.

הלכנו לסיפון. אחרי צילום הכרחי שלנו נשענים על המעקה (סירבתי בתוקף לעשות ליאונרדו דיקפריו. גם לי יש גבולות) עלינו לסיפון הפנימי.

למעבורת היו שתי קומות - בנמוכה היתה קפטריה, בעליונה מסעדה טיפה יותר רצינית. הסתפקנו בקפה של התחתונה פלוס שוקולד תעשייתי עם חתיכות קטנטנות של מרנג בפנים. אני עדיין בדעה שזה יותר מוצלח מפצפוצי אורז.

חיפשנו מקום ליד החלון. לא ממש ידענו מה הכללים, אבל חשדנו שלא היינו אמורים לעלות לקומה השניה אם לא התכוונו להזמין במסעדה. בלי התיווך של מארחינו, היה לנו קשה להבין את האתיקה המקומית.

אז החלטתנו ש"אם יגרשו אותנו, נגיד שאנחנו תיירים ולא הבנו ונלך".

לא גירשו אותנו. הנסיעה היתה שקטה, נעימה ולומר את האמת על המים לא היה יותר מדי מה לראות. הנופים ביבשה לעומת זאת - מרהיבי עין.

האוטובוס עבר את כל קופנהגן כולל שכונות העוני ("מוזנח" זה יחסי) ועצר לנו בשדה התעופה. מצאנו בלי שום בעיה את הלוקרים, בהם התכוונו להשאיר את התיקים כשנסתובב.

 אבל בשום אופן לא הצלחנו להפעיל אותם.

כלום. זה לא עבד.

התחרפנתי בשקט (בזבזנו שם זמן יקר מאד!) והלכנו למצוא מי יעזור לנו, או טוב מזה - אם נוכל בכלל לעשות צ'ק אין מוקדם ולהעיף את התיקים האלה מאיתנו עד הנחיתה.

לא יכולנו. המכונות לצ'ק אין עצמי לא זיהו את מאלב, ולמצוא מישהו שיסביר לנו מה לעשות היה בלתי אפשרי. מצאנו עובד כלשהו של שדה התעופה, שבסופו של דבר הכווין אותנו לשמירת החפצים המאוישת (למחפשים - קוראים לשירות left luggage) - שם, לחוצים בזמן ועצבניים מאד (טוב, מיצי היתה עצבנית) החלטנו בסוף פשוט להשאיר את הדברים. המחיר כפול מהלוקרים אבל עדיין לא יקר, ואז, כשרציתי לשלוף את הארנק...

הבנתי שהתיק שלי לא עלי. ולא היה עלי כבר זמן מה.

את רמות ההיסטריה שלי קשה אפילו לדמיין. הרגליים הובילו אותי (הרבה לפני שהפה חזר לעבוד) בריצה מטורפת בחזרה אל מכונות הצ'ק אין - שם הוא היה, פתוח ומחכה בנחת, בלי שאף אחד אפילו הציץ לבדוק מה יש בו.

חזרתי לשמירת חפצים, מרוטת עצבים אפילו יותר, לצלילי התקליט שבעליזות ביקש מכל הנוסעים לשמור על החפצים שלהם (במיוחד בשבילי? לא הייתם צריכים!). משם כבר נשאר לנו רק למצוא את האוטובוס לעיר ולקחת אותו, לשלוש שעות של טיול נעים במרכז קופנהגן.

ירדנו באקראי בתחנה שנראתה מרכזית. בוודאי מרכזית יותר מאלו שעבר בהן האוטובוס לשדה התעופה. היתה שם תחנת רכבת גדולה, תחנת אוטובוסית מרכזית, וממש מולנו, את...

טיבולי.

טיבולי, הגביע הקדוש.

טיבולי, ה-פארק שעשועים.

אבל אנחנו לא רצינו ללכלך את זכר לגולנד.

ונכנסנו במקום זה למאפייה חביבה לאכול צהריים.




יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

דנמרק - לגולנד

למעשה היום עוד לא נגמר - החלטנו שחבל שלא לנצל את הערב, ויצאנו לפאב.

"לא בטוח איזה חיי לילה תמצאו ביום ראשון", הזהירו אותנו. כרגיל, לא הקשבנו. הצטיידנו בלוח הזמנים של האוטובוסים ובכתובת של פאב מקומי במיוחד - קצת כמו ה"שופטים" רק עם אקווריומים של דגים מפלסטיק - והלכנו לבדוק איך נראית ארהוס בלילה.

"כפר סבא", פסק החבר ד'.

למעשה היינו בעיבורו של איזור קניות ובתי קפה חביב ביותר, רק שביום ראשון בערב הוא היה מת כמו התוכי של ג'ון קליז. מצאנו שתיים וחצי מסעדות ופאבים פותחים, ובפאב עם האקווריומים התלבטנו ארוכות מול ברזי הקרלסברג. לא רק שהיתה שם שורה ארוכה של בירות טעימות שאין בארץ, גם הרגילה טעימה יותר. ועוד דבר - המטבח כבר היה סגור (תשע בערב), ולנשנושים קיבלנו פיסטוקים. זה דווקא היה שיחוק - פחות מלוח, הולך נהדר עם הבירה ומספק שפע התעסקות. מיצי מעולם לא חיבבה את הירקרקים האלה עד לאחרונה. למעשה כמעט הבאתי קופסה לעבודה לאחרונה, אבל החלטתי שחורני מדי לפצח אותם במשרד.

חזרנו הביתה לא מאוחר, לא מאד שיכורים אך די מרוצים. אני, כבר אמרתי את זה קודם, מכירה את היתרונות של חיים כאלה.

למחרת התעוררנו טיפה יותר מוקדם, ויצאנו ללגולנד.

לגולנד נמצאת בבילונד, בערך שעה נסיעה מארהוס. התפעלנו מאד מהנוף.

לגולנד הוא פארק שאמור להתאים לילדים שקטנים מדי לטיבולי. הכל בו בנוי מלגו. רק הדלעות היו אמיתיות.

ודלעות היו בכל מקום. המון דלעות. ענקיות. היה שבוע לפני הלאווין. בדנמרק לא ממש חוגגים אותו, אבל האמריקניזציה הכניסה לשם את המוטיב. גם להם יש חגים פגניים משלהם, אבל בלי דלעות יפהפיות בשיא העונה. הלכתי להצטלם איתן.

אפשר היה לקנות שם דלעת ולקחת הביתה, ומאחר וזה היה היום האחרון בו יש דלעות בלגולנד, גם יכולת לקבוע את המחיר. ראיתי אישה עם דלעת ענק בעגלת התינוק שלה, והתפתיתי. אבל אי אפשר יהיה לסחוב את הדלעת הזו הביתה. לא היה לה מקום אפילו במכונית. לא איתנו, ועם כסא בטיחות ועגלת ילדים. ובוודאי שלא יהיה לה מקום בטיסה. אגב, מי שזוכר סיפור מעניין על בחור שניסה להבריח חציל לאוסטרליה יכול עכשיו לגחך.

אגב, צריך לפרט פה על עניין עגלות הילדים. חשבתם שהעגלות בארץ גדולות ומסורבלות? בדנמרק הן ענקיות! אבל מסיבה טובה, הן מרופדות, שמיכות פוך מחוזקות אליהן בתיקתקים ובאופן עקרוני הן הרבה יותר עמידות לתנאי מזג האויר. הזאטוט גם אמור לשכב בתוכן בגילים בהם בארץ מזמן היו עוברים לעגלת ישיבה - בכל זאת, צריך להגן עליו מהקור! ראינו איך מארחינו הכינו את התינוקת שלהם אל החוץ - קודם כובע שנרכס מתחת לבגדים, אחר כך חליפת סערה לכל הגוף, ואז להכניס את כל זה לעגלה או לכיסא בטיחות. והיה בזה צורך, בלגולנד קר, והרוח הופכת את עומס הקור לקשה יותר. רק שם ראינו דנים חמושים בכובעים וכפפות, בדרך כלל לא היה להם צורך בזה.

התחלנו בחלק הלגולנדי של לגולנד, מעין מיני ישראל רק בדנמרק, ומלגו. היו שם מונומנטים, בתים, טחנות רוח שהסתובבו, רכבות ומשאיות שנסעו (שתי אובססיות ילדות שלי ביחד!) וספינות שהפליגו. ב״מגדל הלגו״, תא שעלה, ירד והסתובב סביב עצמו, יכולנו לראות את כל הפארק. ידענו שיש לנו עוד הרבה להספיק.

הספקנו להתפעל מסצנות מ״מלחמת הכוכבים״ ששוחזרו בלגו חלל (אובססיה נפרדת, אם כי המומחיות שלי היתה לבנות בתים רגילים וצבעוניים על בסיס הירח), לצלם מטוסי ענק בלגו (אני גם רציתי לצלם מטוס נוחת בשדה התעופה של בילונד, שהיה ממש מעבר לכביש. אבל לא הצלחתי, למרות שהיתי מצוידת במצלמת משוכללת ומהירה), וכמובן, לנסוע ברכבת.

הרכבת הקיפה את הפארק תוך דקות, ואנחנו עברנו מייד לסירות. סירות מלגו. הבחור שם נפנף סכין מספוג לכל הכיוונים -עד עכשיו לא ברור לי אם הוא ניסה לסמן לי משהו או שפשוט היה לו קר. ואחר כך לספינת פיראטים, אם כי זו לא היתה מלגו. רציתי לנסוע במכוניות בספארי מלגו (אריות מלגו! עוד אחת), אבל יכולנו לראות אותו די טוב גם מהרכבת. היו בו פלמינגו ורודים, שגרמו לי לחשוב שאולי מדובר בהעתק מדויק של גן החיות של ברלין בו הסתובבתי עם טלי רק לפני כמה חודשים.

היה שם גשר. ׳צריך לעלות על הגשר׳ החלטתי. ׳בטח יש שם משהו מעניין׳. אבל העליה לא היתה מהכיוון אליו הלכנו, אז המשכנו.

ישר אל ממלכת האבירים, בה הלכנו אל הרכבת שדים/הרים המשולבת - יוצאת ממרתפי הטירה של לגולנד (שם חי הדרקון שלהם! כזה חמוד כבר מזמן לא ראיתי), לרכבת הרים הרצינית, עליה התחיל אתי תייר גרמני (החבר ד' פרגן. אבל כשירדנו, ראינו את הבחור שמוכר תמונות שצילם המתקן מצביע על התמונה שלי - עשיתי יופי של פרצוף - ושואל אותי מה נסגר, או המקבילה בדנית. כנראה שזכיתי בתחרות הפרצוף להיום. הגרמני שמח), לרכבת המשקיפה על המכרות של המערב הפרוע, לרכבת שבה צריך לירות באורות מהבהבים (לא זוכים בכלום, ממש התאכזבתי), ולדוכן בו קולעים לתוך חבית (זכינו בדגי, אבל לא בנחש ענק). וגם למפלי האימה המקומיים, בהם נרטבנו משפריצים בקור של עשר מעלות. אבל זה בסדר- ליד המתקן יש מייבש ענק שאפשר להכנס לתוכו ולהתייבש בזרם אוויר חם. כיף. באמצע הספקנו גם לאכול צהריים - מוקדם יחסית לאתמול - במזללה הידידותית - לילדים באיזור.

האוכל, כמו תמיד במקומות כאלה היה סטדנדרטי - סלמון שלם בחיתוך עצמי, תפוחי אדמה ברוטב ויסקי וחתיכות נקניקיה ברוטב עם תפוחי אדמה, ובר סלטים עם אפונה ירוקה, סלט תפו"א במיונז ורוטב יוגורט.

רגע, מה??

עם הארוחה ביקשתי מים ולא קיבלתי. התחלתי לחשוב ברצינות שהדנים לא יודעים מה זה, אבל מארחתנו התלוותה אלי לדלפק ופתרה עבורי את התעלומה - התהליך נתקע כששאלו אותי עם אני רוצה מים מוגזים או רגילים ולא הבנתי. הרגשתי רע שככה זלזלתי.

אבל לא הרגשתי רע שככה זללתי, אפילו שהארוחה באה עם גלידה מפינת הגלידות. גלידה אמריקאית רגילה, אבל ליד, בשולחן להגשה עצמית, רוטב שוקולד, קרמל, ושלושה סוגי סוכריות...

הכל משוקולד או קקאו אמיתי. לא התכוונתי אפילו לטעום, רק לראות מה קורה שם, אבל כמובן שלא עמדתי בפיתוי - שפכתי לעצמי כמות מיניאטורית ממש של גלידה לכוס, הטבעתי אותה ברוטב שוקולד ובכמות מסחרית של פתיתי שוקולד, והייתי מאושרת.

כשמארחינו קם "לשים עוד רוטב שוקולד על שלי", לא חיכיתי רגע. "מה, אפשר לעשות את זה?" ורצתי מיד. החוויה תריץ אותי שבעוות אחר כך ליוגורטריות מפוקפקות בניסיון עלוב וחסר תוחלת לשחזר אותה - אם כי לניסיון היה ערך משל עצמו, ותשמעו עליו עוד בעתיד.

חזרנו לסיבוב אחרון בעולם המערב הפרוע (מארחינו התחיל לזמזם את Big Rock Candy Mountain), לחנויות הקטנות (החבר ד' חיפש מתנה לאחיניות, אני חיפשתי מתנה לעצמי) ולקפה ותה באחת הבקתות - והנה מצאנו את הגשר ממהתחלה.

"רצית לעלות על הגשר, נכון?" שאלו מארחינו.

רציתי.

ומה היה על הגשר?

מרכז החלל בקייפ קנדי, זה מה שהיה שם.

מלגו.

היו שם מתקני שיגור, טילים והאנגרים. והיה שם שעון שספר לאחור לרגע הניסוי.

אז בסדר, הניסוי התגלה כהרבה עשן שהטיל (בגובה שני מטרים!) פלט. לא אכפת לי, זה היה הדבר הכי מגניב בכל הפארק. יתכן שבכל דנמרק.

לקראת חמש יצאנו לכיוון החנויות בכניסה. היה שם חדר ניננטנדו, אבל לאכזבתי היו שם רק מכונות משחק ולא משחקים למכירה. אבל בחנות הדגל טיילנו שעה ארוכה, וחזרנו עם מתנות לאחייניות, ערכת לגו מיוחדת להאלווין - דלעת, רוח רפאים ועטלף - וסוכריות מומינים, שיהיה.

הייתי מוכנה להשבע שהנסיעה חזור לקחה יותר זמן. אולי בגלל החושך. שלפתי את הפסקול של "אחי, איפה אתה" מהטלפון - לא רק המארח שלנו זמזם, בשלב הזה - ושרנו לנו ביחד את הדרך. לפחות עד שהתינוקת גילתה שאפשר לזרוק את המוצץ החוצה מכיסא הבטיחות שלה ואל תוך הדלת, שכמובן אי אפשר לפתוח בנסיעה.

אכלנו ארוחת ערב בפיצריה איטלקית קטנה ומגניבה. החבר ד' התלבט ארוכות לנוכח האופציה הצמחונית היחידה בתפריט. "מה עושים צמחונים בדנמרק?", שאל.

"יש מעט מאד כאלה".

התפשרנו בסוף על פיצה עם ברזאולה. "זה לא גבינה?" - "לא, זה כמו פנצ'טה". זו היתה הערה תמימה שהזכירה לי את אדם וגרמה לי לשלוף מהבוידעם את "חשיפה לצפון" המיתולוגית, שאגב היא המקום הראשון בו שמעתי שיש דברים כאלה.

חזרנו הביתה ישר לאינדיאנה ג'ונס. השלישי, לא המחודש. זה הידוע יותר בשם "ההוא עם שון קונרי". מיצי חייבת להתוודות שלעניות דעתה מוסיף הנ"ל סטייל, חן והרבה הנאה לכל סרט שישתתף בו, דלוח ככל שיהיה. נהניתי מאד, ואפילו שרדתי עד סופו (ומנה שניה של גלידה!).


יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

דנמרק - דמנרק

בדנמרק נחתנו לא-מוקדם-מדי-בבוקר. הציעו לנו טרמפ מקופנהגן לארהוס, שם מתגוררים מארחינו. שמחנו מאד - אלה שלוש שעות נסיעה (לא כולל קפה ומאפה משונה אך טעים בתחנת דלק בדרך). עברנו שני גשרים עצומים - קופנהגן נמצאת על אי - וראינו המון טחנות רוח. בכל מקום. בים וביבשה. אלה היו מהסוג המודרני - דנמרק מובילה בעולם בהפקת אנרגיית רוח, בערך 20% מכלל האנרגיה שם מופקת כך. הנוף בכלל היה מרהיב. הבחנתי במשהו שראיתי עוד בבודפשט - על העצים היו שפע של עלים כתומים, אדומים וחומים. העלים ממש משנים צבע, במשך שבועות, לפני שהם נושרים כולם. סתיו. צבעי סתיו, רוח סתיו, ועצים בשלכת - פתאום הבנתי עד כמה בארץ זו רק מילה.

הגענו למחוז חפצנו אי שם בצהריים, והתחלנו לטעום ממנעמי החיים. הדירה, בקומה העליונה, נשקפת לנוף מרהיב. לתוהים - סגנון הבניה בהחלט שונה מאשר בארץ, החדרים קטנים יותר, המטבח מופרד בדלת, והכל מבודד היטב. מבודד, אומרים. מבודד, מילת מפתח. חם ונעים בבית. מארחינו הסתובבו בו בטי-שירט, אנחנו לבשנו סוודר.

לאט לאט התחיל הבית להתמלא אנשים. כמו ישראלים טובים ועם רק שמץ של מודעות עצמית, מצאנו את הישראלית היחידה במקום והתחלנו לדבר איתה על פוליטיקה. בקול רם. או על יוקר המחיה (זה דווקא עורר עניין בקרב כמה אורחים). או להסתובב בחדר ולהמליץ על טיולי צליינות בת"א. או לשמוע על מה מרכלים דנים. הצלחנו לגרור את השיחה לנושאי יוקר המחיה (שמענו שמועות על אנטישמיות, אבל אף אחד לא שאל אותנו על דם של ילדים פלסטינים בארוחות בוקר). הדנים כולם היו בגרביים צבעוניים מרהיבים - בדירה יש רצפת פרקט עבה ונוחה. רק שלושת הישראלים נשארו בנעליים. לא נוח, או אולי סתם קר.

לידיעת עוקבי ותומכי המחאה החברתית: דנמרק יקרה. יקרה מאד. הכל יקר שם. גם מה שזול יקר שם ומה שיקר בטח יקר שם. לעומת זאת, המשכורות...

שלא לדבר על יום עבודה של שבע וחצי שעות. לפתע היתה לי הרגשה שלא ממש מבינים אותי.

מי שעקב בוודאי זוכר שלא ישנו הרבה בלילה הקודם. אפילו העוגה (עוגת קצפת עם תותים! וגלידה למטה! לא עמדתי פה בשום פיתוי. גם בפני לחם שעורה ביתי לא ממש עמדתי. הוא הלך מצוין עם הצ'ילי שהכינו מארחינו, כזה שיש בו חצי בייקון חצי בקר. וזה אחרי ארוחת צהריים של כריך עם ממרח כבד חזיר - התחלתי לראות פה דפוס. החבר ד' החוויר כשחשב על הבוקר) לא השאירה אותנו ערים אחרי אחת עשרה. מארחנו הציע לנו בעברית קיסמי שיניים כדי להחזיק את העיניים פקוחות. הדנים, כולם אדיבות ובלי להבין מלה בעברית, לקחו קיסמים לשימוש המקובל ואמרו לנו שלא נתבייש - הייתי צריכה להסביר את הבדיחה. אופס. אבל המסיבה, אם לא אמרתי זאת כבר, נקבעה לחמש אחרי הצהריים - ועוד לפני חצות המקום התרוקן.

אני התרגלתי כבר פעם ליתרונות שיש בחיים כאלה. הלכנו לישון מוקדם, וישנו הרבה.

 קמנו בבוקר. כלומר, זה עדיין היה בוקר. התסבר שמארחינו, כשראו שקשה לנו עם התפריט הדני, השקיעו במיוחד עבורינו בגבינה דיאטטית 11% שומן ובחמאת בוטנים! זו היתה קופסה של בוטנים טחונים, כזו עם פירורים ובלי שום מייצב. התפעלתי מאד. "אם נעשה בבית", אמרתי לחבר ד', "זה בערך מה שיצא". עוד לא ייצרנו חמאת בוטנים - בינתיים אנחנו מסתפקים בחומוס וגבינה מיוגורט - אבל אם אקנה מטחנת תבלינים או באמיקס, אולי זה יקרה. שתינו קפה חזק ממכונת פילטר (של טפאל. מעולם לא ראיתי דומה בארץ. אגב, כל הכוסות היו של בודום - מותג מקומי, יפהפה וחזק ביותר. התעלפתי מקנאה, וכבר התחלתי לחפש חנויות) ויצאנו - מאוחר, אבל לא מאד.

הלכנו למזיאון האמנות המודרנית של ארהוס.

המוזיאון נקרא בפי כל "המוזיאון עם הקשת למעלה", וזה בדיוק מה שזה. מעל המוזיאון יש מעגל של קירות פיברגלאס צבעוניים שיוצרים פנורמה של העיר בצבעים משתנים.

לפני שהגענו אליה עברנו בחצר. בה היה פסל לבנים שחורות בצור מבוך קטנטן. ׳צריך להכנס לתוכו׳, חשבתי. נכנסנו. הוא לא היה גדול,ודקה או שתיים אחר כך כבר היינו בחוץ ליד השלט, בו היה כתוב בדנית שמדובר בעבודת בניה בשיטות מסורתיות, ובעבודה שמתייחסת לפריסת וקיפול הדנ״א בתוך התא כאשר הוא משתכפל.

׳זה הפרקטל הגלובולי!׳ צעקתי מייד. למתעניינים, אמא שלי פרסמה על הפריסה והקיפול האלה מאמר שצוטט בספרות המחקרית. המבוך הקטן אכן מזכיר, די בערך, את הברדק המופלא שהוא הדנ״א שלכם בתוך התא. תודה אמא.

התערוכה במקום נקראה ׳מגן עדן לגיהנום׳, או משהו בכיוון רק בדנית, והתחילה בסיבוב בתוך מסדרון הפיברגלס והתפעלות מהצבעים המשתנים. צילמנו המון. מי רוצה פנורמה של ארהוס, מאדום לאפור?

ירדנו לקומה העליונה, בה שעשועי אור וערפל הותירו אותנו מסוחררים. היו שם ביתן עם השתקפויות והקרנות, וחדר בו הערפל מגביל את הראות למטר בערך. יצאנו משם עם עיניים בורקות, מוכנים לגמרי ללגולנד.

הקומה מתחת עסקה בערש המודרניזם - 1719-1920, וזו הפעם הראשונה מאז התואר הראשון שראיתי שמישהו מתייחס לשנים האלה כמודרניות. חשבתי שזה תארוך שאקסלוסיבי לאוניברסיטת ת״א. בהשוואה לקומה למעלה, זו היתה כמעט משעממת. אבל מארחינו הראו לנו תמונות של יער - תחשבו טובטוב הגמד, ועם קצת מזל אולי גם פיטר ג׳קסון מצלם את ׳ההוביט׳ במקום דומה.

זה היה היער של ארהוס. והם הציעו לקחת אותנו לשם, אם נסיים מוקדם.

היינו רעבים, אז דחינו את ההחלטה לאחרי הארוחה. החלטנו בסוף על קפטריית המוזיאון.

אני לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי להציץ בחנות. מכרו שם גם מעילי גשם ומטריות סערה. מטריות סערה הן מטריות במבנה אוירודימני שלא מתפרקות כשנושבת עליהן רוח. מאחר ובארץ גשם מלווה לרוב ברוח עצבנית, מאחר ולא היה לי מעיל (שאלתי את זה שלקחתי לנסיעה) ותכננתי בכל מקרה לקנות אחד, לקחתי שתיים כאלה.

ואז גיליתי שהן עולות 250 ש"ח כל אחת. אז החזרתי.

לצהריים היו כריכים עם סלמון או בייקון, נקניקיות חזיר, סלט עם בייקון או... סמכו על מיצי שתמצא את הירק... מרק ארטישוק ירושלמי! עם בייקון. וחתיכות תפוח.

"את זה!" צעקתי.

מארחינו לקחו נקניקיות. הן היו בלחם שחור לגמרי, עם פרוסות של סלק ופטריות. לחבר ד' היה יותר קשה. הוא התפשר על כריך סלמון - ומשהו שנראה כמו כדור שוקולד שהונח על הדלפק. "אטעם ממנו", אמרתי.

למרק שלי לקח כמה דקות להגיע, אז לקחתי כפית ונעצתי אותה ב...

קרמבו?

קרמבו.

זה היה קרמבו. לא חטיף, אלא קינוח מושקע עטוף בשכבת שוקולד נדיבה. ואו. הדנים המציאו את הקרמבו, אתם יודעים.

מאושרת אחרי מרק מצוין החלטנו להמשיך לגיהנום.

הקומות התחתונות הורכבו מפסל של ילד ענק - בגובה 4 מטרים - שהביט בנו במבט מפוחד, מקיר שלם מלא מטריות שבורות (צריך לקדם את מטריות הסערה מלמעלה), מעבודות וידאו מזעזעות, מקומת פורנו ומחדר מראות משונה בו צילמתי את עצמי משתקפת. הרגשתי כמו ב"קיוב", למי שראה.

יצאנו בסביבות ארבע. מוקדם מספיק כדי ללכת לבקר ביער המכושף, שם הסתנן האור השקוף דרך העצים ברכות, רכות מאד לא אופיינית ליערות קק"ל. היה שם נחל, אגם עם ברווזים - וטחנת מים אותנטית, שם טוחנים סוגים שונים של קמח מקומי (בעיקר לצרכי תיירות) וגם אופים לחם. היה מרתק. קנינו מרשמלו (מקומי?) ונשבענו למצוא את הטוחן המקומי שלנו בארץ.

היינו ליד הים, אבל לאור הקור החלטנו לא לצאת להסתכל עליו. חזרנו הביתה לארוחה ביתית של אורז וחזה עוף (טעים. תודה, מארחים) - ולסוף של הסרט "נער קריאה" שממזמן כבר התכוונתי לראות.


יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

דנמרק - הקדמה

דנמרק התחילה הרבה קודם. לא רק שיש לי חברים שם, יש לי גם סיפורים. כמו הפעם בה רדפתי אחרי לקוח אסטוני בצ'ט ובמייל, ולא שמעתי ממנו שבוע. ׳הוא בטח בחופש׳, אמרתי לבוס שלי, אבל למען האמת הייתי בטוחה שהוא מתעלם מאיתנו וזהו. קצת הופתעתי שהוא חזר אלי אחרי כמה ימים, כאילו כלום. ׳הייתי בחופש׳, אמר. ׳לקחתי את הילדים לטיבולי׳.

טיבולי הוא מפארקי השעשועים הנודעים, והוא נמצא בקופנהגן. בהחלט אחד המקומות שהייתי בוחרת לנפוש בהם. אבל אחרי גיל 13.

נזכרתי במשהו. ׳הילדים שלך לא בני שנתיים?׳, שאלתי.

׳אהההה... הקטן בן שנתיים, הגדול עוד מעט בן ארבע׳.

אין מה לומר, שמעתי מי באמת נהנה בחופשה הזו.

וכך נזרע הזרע. וכשחיפשנו, החבר ד׳ ואני, מקומות לנסוע אליהם לרגל יום השנה שלנו (שיחול במזל טוב בעוד כשלושה שבועות), דנמרק בהחלט עמדה על הפרק.

יחד עם ברלין, אמסטרדם, יוון, איטליה, וגם לונדון שלא רציתי לוותר עליה. התקופה היתה אמורה להיות אמצע נובמבר, זמן חביב של אחרי החגים, בו הטיסות זולות והלקוחות רגועים כי סגרנו את פיגור החגים.

אבל לא זה מה שקרה.

מה שקרה היה שקיבלנו הזמנה מהחברים הדנים שלי, למסיבה אחת גדולה.

אז החלטנו לקפוץ על מטוס ולהגיע.

היו מכשולים. החברים הבטיחו לארח אותנו, אבל התאריך היה ביום שאחרי סוכות והבוס שלי (שבילה את סוכות בסין) ממש לא שמח לזה. הטיסות היו יקרות מאד, ולרגע נראה שאנחנו חוזרים לתכנית המקורית - אבל אז נכנסתי מתוך תחושת בטן לאתר של מאלב ההונגרים, ושם מצאנו, מעשה שטן, את הטיסה שחיפשנו, פלוס יום בבודפשט, בשליש מחיר מכל טיסה אחרת.

׳למה קונקשן כזה ארוך?׳ שאלה טלי.׳לא למדת מהפעם הקודמת??׳. אבל מהר מאד התחלף הפזמון - ׳למה כל כך מעט זמן בבודפשט?׳.

החברים לא רצו שום דבר מהארץ. כמובן שהחינוך הפולני שלי גבר (ראו פוסט קודם). התחלתי להתייסר, אבל לא באמת היתה התלבטות.

וכך מצאתי את עצמי בצהרי שבת שטופת שמש עם מזוודה של ׳עזרה ראשונה חומה׳, וסט מבחנות לצריכה עצמית. כי יש רק דבר אחד שהם יכולים לרצות מהארץ. מקס ברנר.

אגב, ליווה אותי ע׳ הרשע. הוא הסתכל סביבו ושאל אם אני צריכה עוד זמן (והרי היה ברור מאד מה אקח) תמך והיה נחמד מאד... עד שהמוכרת - שהיתה מאד סבלנית אתי, אבל לא שמעה כשאמרתי לה שאקח שתי מבחנות ולא רשמה אותן בחשבון - גילתה את המבחנות בשקית.

ע' הרשע לקח אותי הצידה. "לא אכפת לי עם את נוהגת לגנוב מחנויות, אבל אל תסבכי אותי גם כן!".

נעלבתי מאד, אבל זכרו את המקרה לעתיד - העובדות הוכיחו שהוא כנראה צודק.

היציאה היתה נעימה מאד. האריזה הלכה מהר והכל - להפתעתי - נכנס. ההחבר ד' סבר שאני מגזימה כשתהיתי לגבי הלגיטימיות של מכונת גילוח במטען היד, אבל לי - שסבלתי כבר את מרבית ההשפלות שהאמריקאים הספיקו להמציא - לא היתה שום כוונה לתת להונגרים תירוץ להפשיט אותי. הטיסה היתה בשעת יום נוחה, והנסיעה ברכבת - כיפית. גם הסלט בארקפה (הספקתי להתגעגע לסלטים אחר כך) והסיבוב בדיוטי (חלק מהשלל יחוסל בסופ"ש זה, וחלקו האחר... טוב, כבר חוסל). לא היו בשום מקום כובעים וכפפות לנוסעים לאיזורים קרים - למה בעצם? וכמה עולה זיכיון לדוכן שם?

בשעה טיפה מאוחרת מהמתוכנן נחתנו בבודפשט. סידרנו לנו הסעה למלון שליד הטירה. היא תאסוף אותנו חזרה בלילה, כי התקמצנו על מלון (הטיסה בשש וחצי בבוקר, ממילאה נצטרך להיות בשדה באמצע הלילה). אבל למרות שהבטיחו לי שהמלון הוא במיקום מרכזי ביותר בעיר, צמוד לטירה ולשפע אפשרויות לבילוי ערב, הסתבר שהטירה היא מלכודת תיירים אחת גדולה...

וכל הסביבה מתרוקנת בערב.

הטירה היתה יפה - יצא לנו לשוטט קצת בין הבנינים - והגולש ומרק הפירות שישבנו לאכול בקפה מירו (מרק תותים קר. רצינו מרק חם אבל זה היה כל כך טעים!) היו בהחלט שיא קולינרי. אבל אח"כ, כשחיפשנו פאב להתחמם בו על כוס בירה - מצאנו רק מקום קטנטן - עם שני שולחנות, טלויזיה בהונגרית והבעלים. שדווקא היתה מאד נחמדה. כנראה הפאב המקומי היחיד ברדיוס של קילומטרים.

החבר ד' תהה לגבי המשמעות של טיולים בחו"ל. האם הם באמת פותחים לך את הראש? חושפים אותך לתרבויות אחרות? הסכמתי איתו - בעיקר נחשפנו פה לארכיטקטורה אחרת. אבל החיים אכן אחרים בחו"ל - לפוליטיקה אין בהם חלק כל כך גדול, למשל. הפנאי מכובד. משפחה פחות חשובה - ילדים עוברים לגור מאות ק"מ מההורים, וזוגות ללא ילדים הם לא דבר נדיר. אבל את כל אלה לא למדתי מטיולי סופ"ש - למדתי אותם מלחיות שנה בחו"ל, וזו כבר הרפתקה.

המשכנו לטייל באיזור, אבל היה ממש קר (מזל שהבאתי כובע גרב סגול וצמרירי. לא בשבילי, אני צריכה כפפות, אלא בשביל האוזניים של החבר ד') ובוודאי לא היה לנו כוח לרדת את כל הדרך מההר אל העיר (ואחר כך לטפס אותה חזרה!) ולכן חזרנו למלון, עם לא פחות משלוש שעות נוספות להרוג, לכוס תה ועוגה.

"עוגת גבינה", ביקש החבר ד', ואותי הובילו לאקווריום שהכיל כמה אקזמפלרים. ההונגרים כמו ההונגרים, שום דבר הם לא עושים מהר, ואני הצבעתי על קונסטרוקציה מורכבת במיוחד.

המלצר ביטא את השם. אין סיכוי שאוכל לעולם לחזור עליו. הנהנתי וחזרתי לבר.

החבר ד' טוען עד עכשיו שלא היתה שם גבינה. לדעתי זה בהחלט היה בצק גבינה עשיר, נימוח, עם המון פירות, קקאו, קצפת ורוטב שוקולד. ליקקנו את הצלחת.

החבר ד' נמנם מעט בשעה שאני קראתי את "רשימותיו של רופא צעיר" של בולגקוב - סיפורים נהדרים, ביחוד זה על תפוצת העגבת במחוז שעדיין עושה לי סיוטים - אבל אם הייתי יודעת שהוא כל כך קצר, הייתי מביאה עוד ספר. הבאנו גם את הטרילוגיה של בקט - הגעתי בינתיים לעמוד 50. "קוורטט אלכסנדריה", אני עדיין מחפשת אותך.

רק אחרי שההסעה הורידה אותנו בשדה התעופה גילינו שהוא שומם לחלוטין. שומם. עשינו צ'ק אין מוקדם במכונות, ולא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלמצוא את הספסל המרופד היחיד בשדה ולתפוס עליו תנומה.

יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

שיחות על קולנוע

"אז איך 'בוקר טוב, אדון פידלמן'?"

"אה, נחמד. אבל הכל שחור, הבית מלאכה שחור, הריהוט שהוא עושה לו פוליטורה שחור - עכשיו כולם רואים מה זה לעשות פוליטורה, אמרנו שהחבר שלנו ילך לדוג ואבא יבוא ויעשה פוליטורה - וגם ששון גבאי שחור! ונכון שלא רואים שהוא לובש משהו, הכל שחור? דיכאון, הוא גם לא צריך להיות כל כל קשה, הוא זקן קשה שם".

"ומה, אחרי זה עוד ראיתם את ממזרים חסרי כבוד?"

"כן, הוא משחק עם זה, זה נחמד, עם ההוא שמזמין שלוש בירות לא נכון והורגים אותו..."

"הוא שיחק אחר כך באקס מן, הוא היה ניצול שואה שהטביע צוללות של נאצים, אגב"

"זה היה מאד לא בסדר, עם היטלר והקולנוע. זה פשטני,זה לא בסדר להתמקד בשטויות האלה על חשבון הסיפור".

"נו, זה טרנטינו מגלה את מיתוס הגבורה".

"אז זה לא בסדר, הוא יכול להראות עוד מכל היתר. כמו שושנה שברחה שם".


"ומה עם החדש של אלמודובר, גם אותו ראיתם עכשיו, לא?"

"כן, סרט קשה, סרט קשה מאד. הוא מתעסק שוב עם הגברים והנשים, זה צבעוני אבל זה קשה. הוא אוהב את הנושאים האלה, הוא עושה את זה כל פעם מחדש".

"אל תקשיבי, זה סרט מצוין, לכי לראות".

"קשה?"

"קשה אבל מצוין".

קיבלתי עם ההמלצה טרמפ הביתה, כי השאילו לי מעיל ומזוודה. תכננתי להתגלגל, אבל קשה עם מזוודה. אני מתגלגלת הביתה, כן, ברגל או באופניים מבית התל אופן. מילה על האטימולוגיה של "הליכה" - אם הליכה ברגל ברור שהיא למטרת הגעה למקום כלשהו, הרכיבה היא פעילות כשלעצמה וההליכה - לעתים בהדגשה - "לעשות הליכה" - גם היא פעילות שיש לה ערך בלי קשר להגעה ממקום למקום. למעשה, לרוב "לעשות הליכה" פירושו ללכת ולחזור בדיוק לאותו מקום, בלי להגיע לשום מקום בדרך. מיצי טיפוס פעיל ונוהגת להמעיט בשימוש בכלי רכב ממונעים, אבל ההכרזה על הגעה ממקום א' למקום ב' כעל פעילות בפני עצמה מכבידה על הלו"ז העמוס שלה, ולכן אני נוהגת "לטייל" או "להתגלגל" ממקום למקום.

עד פה לא היו שום ספוילרים - קיבלתי אותם כמה ימים אחר כך מקולגה בעבודה (שהמליץ גם הוא בחום על החדש של אלמודובר). אותה עבודה שקשה לי להתנתק ממנה גם בבית, למורת רוחו המוצדקת של החבר ד' ולחששה של טלי, שכבר נסעה אתי לחו"ל ויודעת מה קורה אז.

אה, חו"ל. החגים עוד כאן, ואני מותחת אותם כמה ימים קדימה עם נסיעה מתוכננת לדנמרק. לא בחול המועד, כי יקר וכי יש אייקון (עזבו שלא ממש הייתי באייקון - הבטחתי לפלג הנטוש במפשחה שניפגש שם, וזה לא קרה, אוי). אחרי.

אף אחד מהסרטים עוד לא ראיתי - כן ראיתי את "קבור" לאייקון, סרט מתח עם סוף מפתיע באמת ושום דבר טוב שאפשר לומר עליו. מאכזב. אבל כולם יחכו לי, אני מקווה שיחד עם קוראי הנאמנים, לחזרתי מארץ הדגים ובת הים הקטנה.

להתראות אז.

ביננשטיך

ואז מצאתי את עצמי יושבת בכתם השמש שחדרה מדלת הזכוכית של המרפסת, מחזיקה אותם על הברכיים. "אתם מרגישים יותר טוב?" ערסלתי. "קצת קר, אבל תיכף תתחממו. או, יש? אני רואה פה קצת תסיסה?".


כדי שלא תעלה כאן והמחשבה שמיצי היא באמת טיפוס אינטלקטואלי, הרגשתי צורך להדגיש עד כמה מעייני נתונים להבלי העולם הזה.

אחרי ראש השנה וארבעת ימי הבטלה המתוקה שבו, הגיע כיפור, בו הכריז החבר ד' שזה הכיפור בו אכל הכי הרבה אי פעם. אני מאמינה לו. סוכות מיהר אחריו, ואולי כי גאוותה נפגעה שהלכנו לראש השנה לצד השני - הזמינה אותנו אמא שלי אליהם לערב החג.

לומר את האמת הסיפור מתחיל כמה ימים קודם לכן, עם פרסומה בוינט של הכתבה הזו - מתכון לעוגת ביננשטיך, "עקיצת הדבורה", עוגת קונדיטוריה על בסיס בצק שמרים, מהזן הייקי. בערך באותו יום הודיעה אמא שלי שהיא מזמינה אותנו ואת הסבתות שלי יבדל"א לערב סוכות. "שום דבר רציני", היא אמרה. "משהו חלבי... אולי פשטידה. וסלט". נוסף לזה אחר כך דג. ליתר דיוק, קציצות דג ברוטב. טעים.

היות והחינוך שקיבלתי הוא בכל זאת פולני למהדרין, אני נוהגת תמיד לבוא לאירועים מהסוג הזה עם משהו. גם, וביחוד, כשאומרים לי שלא צריך שום דבר. אבל לרוב זו לא בעיה, עוד לא נולד המארח שיסרב לקינוח (אולי כבר אמרתי, אבל יש הבדל תהומי בין בישול לקונדיטוריה, ונתעלם מהסיבות, התוצאה היא שבדרך כלל למבשל אין אנרגיה להשקיע בקינוח בנוסף לבישול). "טוב", אמרתי. "אז אדחף כמה תפוחים לתנור, שום דבר רציני".

אלא שהשד כבר היכה. את התמכון לעוגת עקיצת הדבורה כבר קראתי, והוא התחיל לתסוס לי בפנים. מאז קניתי לי שקית גדולה של שמרים יבשים ושמתי במקפיא, מתחשק לי, ממש מתחשק לי, להכין מהם משהו שאינו לחם. ולומר את האמת, הקשה אחרון היה שקרם הוניל (פודינג ונילאינסטנט - בעע - עם קצפת) הופיע גם בספר שקראאתי באותו זמן, "חשד לשיטיון" של מאיה ערד, שברגע השיא שלו אופה הגיבורה - פולניה זקנה ומרירה חובבת אוכל אורגני ואפיה מרובת עבודה - עוגת יום הולדת נוסטלגית, טורט ספוג עם הקרם הזה, שמרכיביו בטח לא נכנסו אליה הביתה בערך ארבעים שנה.

וכך, בבוקר היום, אחרי שחפרתי בנושא המתכון לאבא שלי (הבשלן), לחבר ד' ולכל מי שהיה מוכן לשמוע (תודה רבקה), החלטתי לדחוף כמה תפוחים לתנור. מתכון מנצח לגמרי, שישה תפוחים חתוכים לשלושה (או לחצי אם אפשר לגלען עם כף פריזיין - זו כף מיוחדת עם "צינור" לגילעון תפוחים שאין לי בבית), קצת מיץ לימון שלא ישחירו, כף סוכר וכפית קינמון - ארבעים דקות בתנור. אפשר להוסיף מעל פירורים, חמוציות או צימוקים ואגוזי מלך, הבעיה היא שזה הכי טעים לבד.

החבר ד' כבר יודע קורה כשאני מכריזה שאני לא מתכוונת לאפות כלום. בדרך כלל חמש דקות אחר כך אני מערבבת. וגם הפעם, מצאתי את עצמי מודדת חלב, ביצה ושמרים - ומתחילה להקציף.

מילה על עוגות שמרים כאן, בבקשה. בצק שמרים הוא בצק תפוח, אורירי אך יבש שמטרתו היא לקלוט את הקרם או המילוי, להתנגד לו ולהתעשר בו עד לקבלת עוגה עשירה עם מרקם ניגודי ומעניין. עוגות שמרים לא אמורות להיות רכות, הן אמורות להיות נימוחות מרוב רוטב. הבצק שלהן יבשושי - וזה כוחן וגם חולשתן, כי הן אכן מתייבשות (אם לא מרטיבים אותן אחרי האפיה בכמה כפות ליקר, חלב, וניל מדולל או שמנת - או הכי טוב, קרם או ציפוי עשיר וטעים). כבר אמרו לי אנשים שאצלם הן לא תופחות. מאז קראתי את הכתבה המטופשת והפופוליסטית ההיא על הפטריות וגם קודם לכן,אני בדעה ששמרים הם יצורים חיים ויותר מהכל הם צריכים אהבה. שמרים תופחים בטמפרטורה של שלושים מעלות (אפשר בתנור אם קר בבית), ואני נוהגת, לשמחתו של החבר ד' ("את מדברת אלי?"), גם לדבר איתם. חוץ מלהקפיד על טמפרטורה ועל אוירה חמה ואוהבת, אני נוהגת גם לשים אותם לעשר דקות בתוך קצת מים חמימים עם סוכר כדי לראות שיש תסיסה ראשונית והם מרגישים בסדר. וללוש רק ביד לפי מיטב המסורת, כי אז רואים מתי מתרחשת הטרנספורמציה בבצק - ואחריה אסור להמשיך ללוש כי זה נהיה דבק. סבתא אומרת שמה שלשים ביד תמיד מצליח, והיא צודקת. אורי צ'יזיק קורא לזה "הבל הפה של האופה", ומתכוון כנראה לאותו דבר. אגב, אין פה דבקות עקרה בעבר - להקציף אני מקציפה רק במקצפה חשמלית. אגב, קרמים ופודינגים אני בשום אופן לא מצליחה להכין.

אגב, בטוקבקים (טפו) הופיעה גם הגרסה הזו. ההבדל - פה לא מדובר כלל על עוגת שמרים, אלא על בסיס עוגת ספוג יבשה, גרמנית גם היא. הבצק הוא על אותו עקרון - בסיס טורט, אבל יבש ואורירי - ולומר את האמת הכנתו לא פחות מסובכת ודורשת אותה מידה של דיוק. א-ב-ל, אפשר להחליף את הקמח בקקאו, ולקבל בסיס ספוג קלאסי לעוגת היער השחור - הוא גם לחלוטין נטול גלוטן ומתאים לצליאקים.

דבר אחד כן אימצתי מגרסת עוגת הספוג - הציפוי מאגוזי מלך, ולא משקדים. סתם נראה לי מוצלח. פישטתי את העניין עם חלב לפי העין וכף גדושה של חמאת בוטנים - כדי לשבור את המתיקות ולהעשיר את הקרם.

בואו נסכם את החויה - אם הייתי מגישה את ציפוי האגוזים בכוסיות קטנות בלי שום בצק שיפריע,אף אחד לא היה מתלונן.

ובקיצור, שעתיים עמדתי ובחשתי. שום קיצורי דרך. גם לא אינסטנט פודינג, קרם פטיסייר כהלכתו. זו כמובן היתה הנפילה, כי פספסתי את יחס החלב מול הקורנפלור וקיבלתי חלב וניל במקום קרם. לא נורא, כשחתכתי את העוגה האפויה ומרחתי את הקרם על חלקה התחתון הוא נספג בו לאט לאט והעשיר אותו. אגב, הרטבתי את בסיס הבצק המוכן גם עם שתי כפות ליקר שקדים מקומי. ואללה. מה שכן, נשארתי עם קערית של חלב וניל דליל...

שעורבבה למחרת עם קמח ושמרים (בגלל שהנוזל היה קר מהמקרר, מצאתיאת עצמי בתנוחה שתוארה בתחילתהפוסט,עם הקערה על הברכיים ומילות עידוד לשמרים שיתעוררו קצת) ויצרה עוגה יבשה, אורירית, נימוחה וריחנית ששיגעה אותי ואת החבר ד' גם יומיים אחר כך. יבשה, כן - טבלתי אותה בקפה. יותר מוצלח מקרואסון.

בקיצור, העוגה זכתה לא רק למחמאות מכולם, כולל סבתא, החבר ד' וההורים, אלא גם לחיסול כללי ונמרץ. אחרי ששלושה רבעים חוסלו ליד השולחן (החבר ד' ואני פיצינו בהליכה של שעה עד לחברים שלו. "רוצים לאכול?" שאלו אותנו כשהגענו. אבל להודות על האמת - כל העסק ישב בבטן כמו כדור תותח), קפצתי יומיים אחר כך, ביום שישי, לראות מה נשמע. היות ושמעתי שבצק שמרים דינו להתייבש, שאלתי מה פסק הדין.

"אה, חיסלנו אותה".

ואללה.

הבעיה בעוגות האלה, שכמה שהן לא מוצלחות, הקינוח שלוקח חמש דקות הכנה תמיד מוצלח בדיוק באותה מידה, אם לא יותר. וכך, כשאמא של החבר ד' (לקוחה קשה מזן שומרי הדיאטה) הזמינה אותנו באופן ספונטני לארוחה ביום החג, כבר באמת דחפתי כמה תפוחים לתנור...







יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

מסות על תרגום - ג'ברווקי

כדי לאתגר את יכולותיה האינטלקטואליות, החליטה מיצי ללמוד משהו חדש. אומרים שזה עוזר נגד אלצהיימר. שפה חדשה? לשחק שח? אפשר תמיד לשלב את השניים, וללמוד בעל פה את הג'ברווקי, שיר האיגיון המפורסם ביותר בשפה האנגלית, וכמסתבר גם הקל ביותר לשינון.


כדי לאתגר את עצמי החלטתי ללמוד את המקור האנגלי ואת שני התרגומים הקנוניים - זה של אהרון אמיר וזה של רנה ליטווין, משני התרגומים של "מבעד למראה". את שלושתם אפשר למצוא כאן.


החלטתי על קצב לא מאתגר מדי של בית לשבוע. כרגע, אם תראו מישהי מטיילת לה בעיניים זגוגיות באיזור עזריאלי, ממלמלת לעצמה קטעי משפטים לא ברורים, גדולים הסיכויים שמדובר בי.


אני כרגע בבית השלישי, וכבר יש לי מסקנות. למעשה, הייתי צריכה להבין את זה כבר מזמן: השיר בהחלט נכתב בשפה אמיתית המצייתת לכללי דקדוק. זו פשוט לא שפה מוכרת. לואיס קרול המציא אותה כנראה בעצמו, אבל היא שפה מלאה ותפקודית לא פחות מאלפית או קלינגונית. את זה אני יודעת כי שכשסוף סוף עברתי אבחון להפרעות הלמידה המגוונות שלי, אי שם באמצע התואר הראשון, הביא לי מבחן השמות טראומה בלתי צפויה: אמנם הנחתי שזה לא יהיה הצד החזק שלי, אבל כשהמאבחנת הצביעה על החייזר הראשון וביקשה ממני לזכור את שמו, ואז על השני, ואז על השלישי, ואז (ציפיתי לארבעה או חמישה כאלה - כמה כבר בן אדם בלי הפרעה אמור לזכור?) המשיכה בלי לעצור עד החייזר העשרים - רק אז הבנתי שבאמת יש לי בעיה.


או, במלים אחרות, אני לא זוכרת שמות. יש לי פתק מהרופאה שיכולתי לזכור שמות מקבילה לזו של ילד בן ארבע.


אבל רגע, איך זה מתקשר לג'ברווקי?


פשוט מאד. את הבית הראשון הצלחתי ללמוד בעל פה בתוך זמן קצר מאד... חוץ משני ביטויים:  slithy toves ו-mome raths. 


הצלחתי ללמוד בעל פה את כל הפעלים, אבל לא את השמות. 

אגב, borogoves - מהשורה הידועה all mimsy were the borogoves - דווקא לא היווה בעיה, אולי בגלל שהסיפור הידוע "חלכן היה נמזר" של לואיד פאג'ט (תרגום לעברית נמצא באוסף הנביולות הרלוונטי עליו יגבו מכם מחיר מופקע בכל חנות יד שניה. עדיף לקרוא את הטקסט המלא במקור כאן) הכניס לי אותו טוב טוב לראש, אבל יותר סביר שבגלל המבנה המשונה של המשפט שמקשה עלי להבחין מה פה הנושא ומה הנשוא. האם חלכן הוא הנושא - היצור, שם העצם - או נמזר? הייתי צריכה להקדיש לשורה הרבה תשומת לב כדי להבין שנמזר הוא הנושא ונמזר הוא זה שחלכן, ברגע עליו כותב לואיס קרול.

ובעית הנמזר - ה mimsy, היתה קיימת רק אצל אהרון אמיר ובמקור (all mimsy were the borogoves קרוב מאד הרי ל-the mimsy were all borogoves - ואותי זה מבלבל). מדוע ולמה זה לא כך אצל רנה ליטוין, אצלה ברור שהסמרלחים הם המסים ואצלה גם זכרתי מייד שמדובר על חזרוני?

נקודה מעניינת, ואולי עליתי פה על טיפול חדשני. לעניות דעתי השמות אצל רנה ליטיון פשוט תיאוריים מדי - בסך הכל, המילה "סמרלחים" מעלה בדעת דימוי הרבה יותר ברור מאשר "חלכן" או אפילו mimsy, למי שכמוני אין לו את בסיס שירי הילדים הבריטיים של המאה ה-19 עליהם התבסס לואיס קרול. Twinkle, twinkle, little bat, כן?

לסיכום העניין אומר שהתרגום של אהרן אמיר נאמן מאד לקצב וקל מאד לדקלם אותו, ואילו תרגומה של רנה ליטוין נאמן מאד למסורת הספרותית ולמצלול, ומעביר היטב את התחושה שמקבל קורא השיר המקורי - שברור מאד מה קורה, אבל לא ברור כלל על מי מדובר. ועוד פחות ברור - למה. 

לא אכנס פה לענייני העדפה אישית, אבל למיצי אין כידוע שום כבוד למסורת והערכתה או אי הערכתה לתרגום זה או אחר אינה נובעת מזה שהיה שם קודם. היא אפילו לא חושבת שיש ב"עווית הרחם" משהו מצחיק באופן אינהרנטי, ולעומת זאת מתאפקת לא לפרוץ בצחוק בכל פעם שנזכרת באירוניה המשעשעת של "ברכי עוזרת בית". אי לכך היא מרשה לעצמה לדבוק בתרגום החדש, והוא בוודאי יתפוס לו מקום בספרות העברית בעתיד. 

למקור - נו, למקור יש את מקומו המכובד בתרבות העולמית.

עוד לא סיימתי את השיר. אני עוד אדע אותו בעל פה. עוד אדקלם אותו עשרות פעמים. גם את אליס עדיין לא מיציתי, למרות שקראתי אותו כמה וכמה פעמים בשלושים השנים האחרונות (כתיבת הפוסט הזה הזכירה לי איך הבאתי פעם לשיעור קריאת אנגלית בתיכון את כל כתבי לואיס קרול, כרך חביב בן 1800 עמודים, ונהניתי מאגד להעמיד פנים שאני קוראת את כולו. כל אליס תפס בערך 120 עמודים בו, והבנתי מהם מעט מאד. המורה שלי לאנגלית ידע בדיוק מה אני קוראת ודווקא התרשם מאד מהיומרה). המלצה? קראו גם.







יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

פינה

"אני לא יודעת אם לכתוב על זה פוסט."

"יש לך מה לכתוב על זה?"

"יש, בטח יש. יש לכתוב שאמנם התלת-מימד לא היה מושלם אבל בכל זאת הוסיף המון מבחינת הרושם שהרקדנים עושים, יש לכתוב שהרקדנים האלה שולטים בגוף שלהם ברמות שאי אפשר לתאר, זה נראה פשוט כאילו אין להם משקל, יש לכתוב שהבחירות האסתטיות פה ברמה כזו שכל הסרט נראה כמו ציור אחד גדול, יש לכתוב שואללה, תראו איזה קרדיט נתנו לוים וינדרס וטוב שהוא לא בזבז אותו. ורק על פינה אין לי מה לכתוב!"

זה באמת היה סרט מרהיב עין, ויזואלית. מלא קטעי ריקוד שאין דרך להתרשם מהם בדו-מימד - את התנועה בחלל נותן רק התלת-מימד. שורת הרקדנים בהתחלה, שנכנסה ויצאה ממאחורי הקלעים, לבמה ולאולם, השאירה רושם אמיתי של הופעה. כמוהם גם התקריבים על פני הרקדנים שמדברים על פינה.

אבל לא היתה פיסת מידע אחתעל פינה באוש עצמה. לא למדתי עליה דבר. אבל על המחול שיצרה - דווקא כן. והרבה.


יום שני, 10 באוקטובר 2011

חופש. ושופינג גם.

לאחר הפוסט הקודם (שנגמר, אגב, בקולגה ד' מראה לקולגה ש' את טו גירלס ואן קאפ ומצטער קשות על שלא צילם את תגובתו), הגיע הזמן של מיצי לצאת לחופש.

חופשת ראש השנה, שהשנה התמרחה על פני ארבעה ימים תמימים.

הבוס כינס את כולנו לזובור חג נוקב, פתחנו שמפניה וחתכתי תפוח עם דבש, וקיבלנו במזל טוב גם תלושי שי (הידועים גם בשם "תלושי חג"). אני יעדתי אותם כבר מזמן.

יעדתי אותם למכנסיים ב"גולף".

הם ספק המכנסיים הרשמי שלי. חולצות וחצאיות מגיעות בדרך כלל מאייץ' אנד אם, שמלות מהוניגמן ופריט מוצלח אחד בעונה - מ"נו ניים". אגב, בסיבוב הנוכחי ראיתי שהם הוציאו מהבוידעם את אחת החולצות המיתולוגיות שלי - יציאת מעטפת עם קשירה חביבה בפרונט - היה לי אותה בסגול חציל לפני חמש או שש שנים, והנה מצאתי אותה שוב, הפעם באדום חלודה מחמיא.

האמת, אולי כדאי לסקור פה קודם את השתלשלות האירועים.

קודם הייתי סמול בסיגל דקל. לא יחסתי לזה יותר מדי חשיבות.

אחר כך גיליתי שיש המון מקום במכנסיים מידה 40 שקניתי לפני חודשים אחדים ב"גולף".

אחר כך התחלתי לאכול יותר. אקסטרה פה, עוגיה נוספת שם. לא משהו דסרטי, אבל מספיק כדי להעמיד את המשקל שלי על "הולד". זה היה מתוכנן בערך כמו כל היתר.

ואת סיבוב הקניות הנוכחי לא התחלתי בערב החג עם התלושים, אלא שבוע קודם בעזריאלי, שם דחף אותי יצרי למדוד מכנסיים דווקא באייץ' אנד אם, אם כי הגזרות שלהם מפוקפקות משהו. התחלתי לחשוד כשגיליתי שכל מידה 42 (המקבילה ל-40 אצל היצרנים המקומיים מטעמי גזרה) גדולה עלי.

ואז, מאחר וחשדי כבר התעורר, הלכתי לגולף בערב החג, שם שלפתי כל פריט בשתי מידות שונות - למעט השמלות, אותן לקחתי במדיום בלבד, מתוך הבנה שחמוקי השופעים לא יכנסו בחיים לסמול שם.

אבל במדיום היה המון מקום.

יצאתי משם עם שמלה בסמול ומכנסיים במידה 38. זה סוג של הגביע הקדוש בימינו (36 זה לא הנורמה, זה מה שדוחפים לילדות קטנות לראש כדי שיתעסקו בביקורת עצמית במקום במשהו פרודוקטיבי. אגב גם המין הגברי לא חופשי ממניפולציות מעין אלה). הייתי מאד מרוצה מעצמי.

וגם החברים בפייסבוק היו מרוצים... למעט אלה שהחליטו על עוד סיבוב הלקאה עצמית. אבל אני הייתי מאד מרוצה מעצמי גם קודם, וכאמור בעולם אני עדיין מידה 40.

אבל אחרי זה, שום דבר כבר לא הצליח לקלקל לי את המצברוח. אפילו החג עבר בנעימים - כמעט בלי נדנודים מהעבודה (בהולנד יודעים שזה ראש השנה, אבל הטאיוונים מתבלבלים), עם ארוחת חג נעימה אצל אחות של החבר ד' (גם אצלו יש פולנים!), וארבעה ימים נפלאים של בטלה מוחלטת.


יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

מיצי בעבודה

רחשים מוזרים מבחוץ (מיצי יושבת קרוב לדלת) גורמים לי להרים את מבטי. "מה מצאת?", אני שואלת.

נכנס הקולגה י' עם מסך מחשב 19 אינץ', מהסוג השמנמן.

הקולגה ש' יוצא.

הקולגה ד' קם לשאול אותו מה נסגר. קולגה א' מציע את אתר אגורה.

קולגה ד' נשאר להתלחשש בקרבת קולגות א' וי' לזמן מה.

קולגה ש' חוזר.

קולגה ד' חוזר.

קולגה ד' אומר: "אז מה, ראית את טו גירלס וואן קאפ?"



יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

למיצי יש גם הצלחות

פרולוג:

אני מתעוררת בשתיים בלילה, מתיישבת במיטה, וצועקת: "הם השאירו את היטלר בארון!".
החבר ד' מביט בי מעל מסך הלפטופ, ואומר: "טוב, אז בואי נראה את הפרק הבא?"

המשך:
כי למיצי יש גם הצלחות. לא הרבה ולא לעתים קרובות, אבל יש. כמו הניסיון לטבען חלקית את המטבח שלה, בעידודו של החבר ד' המצפוני וחבר מרעיו המחופפים. המרעים בדעה שגם חצימחוני זה בסדר, אז אני לוחצת לשם. לאכול אורז מלא עם עדשים זה טעים, אבל מיצי מתקשה ותתקשה לוותר לגמרי על ביצים, בקר, חלב ושרצים למיניהם. ויותר מכל, על שוקולד חלב מהסוג המחורבן ועל חמאה.

כן, בעיקר על חמאה. לחמאה תפקידים חשובים ביותר במטבח וביחוד באפיה (שזה לא במטבח) כמשפר טעם, מייצב וחומר קושר. אמנם לבשל אני מעדיפה עם שמן זית מטעמי טעם, אבל מה באפיה? להחליף בחצי שמן חצי רסק תפוחים יצר אמנם מאפה קשור ויציב, אך בעל מרקם של מסטיק ובלי טעם בכלל. טחינה התגלתה כלא מייצבת ב-כ-ל-ל, וחמאת שקדים כבעלת מרקם מוזר ולא חמאתי בעליל. אבל ההצלחה הגיעה: מיצי גילתה שכן יש תחליף לחמאה, לא אחר מאשר חמאת בוטנים - עם יותר חלבון, חומר מקשר בפני עצמו, טבעוני לגמרי ובעל מליחות עדינה שדווקא מחמיאה לרוב המתוקים. מיצי נמנעת לרוב ממעובדים ובמיוחד מכל מאכל אמריקאי, אבל אימצה את החמאת בוטנים כאבן דרך במטבח. ובמאמר מוסגר היא גם רוצה לומר לכל המתלוננים שתפריט צמחוני אינו משביע אותם - מה שחסר לכם בתפריט אינו חלבון אלא שומן (כן, שומן. 30% מהקלוריות ביום צריכות לבוא משומן, כן?)- הוסיפו כף חמאת בוטנים לכל תבשיל צמחוני שהוא, ולא רק הטעם אלא גם השובע ישתפרו פלאים.

אגב, מיצי שאלה את אמא שלה -  מאבות הביופיזיקה - מה בחמאה הוא המרכיב שאין לו תחליף. מדובר בלציטין, חומר שומני החיוני לתפקודי התא ונמצא בעיקר בכבד, חמאה, ביצים, שיבולת שועל ו... בוטנים. נפתרה התעלומה.

אבל כל זה לא באמת מעניין. מה שמעניין את מיצי באמת זה מד"ב לסוגיו. וספציפית, מעניין אותה הדוקטור.

איזה דוקטור?
בדיוק.

מיצי תמיד היתה גיקית גאה, ובשנים האחרונות היגרה באופן מוחלט לאיזור הבריטי של מפת המד"ב (פלוס פיתוח אנגלופיליות מחרידה שמגיעה עד כדי השארת התיון בכוס וחיבה עזה לפלאפג'קס).

החבר ד' התייחס לכל העניין בסובלנות יחסית, אבל לא תמך. לי, שרציתי חבר גיק עוד הרבה לפני שזה היה אופנתי, היה קשה עד זה. נשבעתי להמיר את דתו. ואם באוכל אנחנו יחסית מתואמים, מבגדים אף אחד מאיתנו לא ממש מתרגש ובנוגע לחברים נסתדר כבר - הרי שלפעילויות הפנאי שלי, אני מייחסת חשיבות עליונה.

כאילו מה, אין יותר סרטים של דאנקן ג'ונס? בכל זאת, התקווה הלבנה - והבריטית! - של הז'אנר? את "אוואטר" יהיה צורך לשפוט רק לפי העלילה מעכשיו (שאגב, גם היא לא היתה ממש גרועה, בהתחשב)?

לא שלא היתה התחשבות הדדית. מיצי - בהתקף סובלנות לא אופייני - אפילו ירדה לשפל של לראות טורצ'ווד בהיחבא ברכבת, והחבר ד' בכל זאת חובב פיוצ'רמה. והוא אפילו הסכים להציב את הדגם של "כנפי הרעם 1" בסלון.

אבל האוירה היתה של סטטוס קוו מתוח. של מישהו שיצטרך לוותר. הפשרה לא ממש נמצאה.

עד שהגיע הדוקטור.

הדוקטור, שכבר פתר לא מעט בעיות בין זוגות בקריירה שלו, נמצא כרגע בשלב מעודן יחסית. מדד החייזרים ירד ובמשך שנתיים לא הושמד כדור הארץ ולו פעם אחת (יש יתרונות להחלפת כותב).

מיצי דווקא ניסתה להראות לחבר ד' פרק אחד, אבל לא נרשמה התלהבות. אבל אי שם בקיץ הזה, חזר הדוקטור מפגרה והביא את הנשק הסודי שלו, ריבר סונג בגילומה הססגוני של אלכס קינגסטון. בעוד בצד השני של האוקיינוס שחררו הכותבים האמריקאים של טורצ'ווד - הספין-אוף החרמני של הדוקטור - הופעות אורח זעירות ורמיזות גזעניות (מאפיה איטלקית?) ואף נאומים על מין בטוח (וישבן בלי חריץ?) בניסיון לשמור על חתרנות - הלבישו מעבר לאוקיינוס את ריבר סונג בבייבי דול עם ז'קט של קצין נאצי. וכלאו את היטלר בארון. החבר ד' שמח.

ומיצי גם. וכשנעצמה לישון בסביבות אחת, היה זה דווקא החבר ד' ששאל אם אפשר לראות עוד פרק. והוא עדיין שמח לראות. בעתיד בטח נמצא עוד משהו שיהווה לנו מכנה משותף... אבל בינתיים, יש לנו את מאט סמית'.









יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

מיצי עושה סווינג: ביג אפל

כידוע לעוקבים הנאמנים, מיצי נוהגת לרקוד סווינג. למעשה, מיצי רוקדת לינדי בהתמדה מזה כמה שנים (בכזאת התמדה שזה די מפתיע כמה היא עדיין גרועה בזה). לינדי בלבד, ומיצי גם מעקמת את אפה האנין מול סגנונות קרובים כמו ג'ייב ווסט קוסט, ואפילו בלוז. אין כמובן מה לדבר על סלסה (פוי!) אם כי אני כן מטפחת תשוקה מבישה ונסתרת ללמוד פעם ריקודים סלוניים וגם טנגו ארגנטינאי.

ואז הגיע הגביע הקדוש. סדנת ביג אפל. למי שלא מכיר (לפי סטטיסטיקות עדכניות: 12 אנשים בארץ בארץ כן מכירים), מדובר בהחלט בכוריאוגרפיה הכי מטופשת, קשה, מסובכת ומתגמלת שהומצאה בעולם הלינדי, וזה מרשים במיוחד בהתחשב שבעובדה שהיא איתנו מאז שנת 1939. אולי קצת קודם. מיצי היתה בהחלט הראשונה בארץ שידעה מה זה (מיצי חיפשה, כל מי שיודע לעשות את זה חזר לארץ אחריה), ואף עשתה פעם, ממש מזמן, סדנה קצרה של זה (מיטיבי לכת יזכרו שהיא חשבה שהמורים שם - זה היה אי שם מעבר לים - היו די מפוקפקים), אבל לא ממש התמקצעה. אז החלטתי שהגיע הזמן סוף סוף לכבוש את ההר - ונרשמתי.



במבט לאחור, הייתי צריכה לחשוב על זה שכתוב שם "ביג אפל: כיתת הופעה". לא שהיה משנה לי - אם כבר למדתי ביג אפל, אני רוצה להשוויץ בזה. לא חששתי שאזרק משם בבושת פנים - אמנם לעולם לא אוכל לזכור לאיזה כיוון להסתובב (זה נכון וזה הונצח בוידאו. פעמיים), אבל אני זו שמשלמת - ובחוגי מבוגרים יש לזה משקל.

מאמר מוסגר: הידיעה שכאן יתנו לי להופיע בכל מקרה גורמת לי פתאום לחשוב אחרת על כל החוגים שהשתתפתי בהם כילדה. נראה לי פתאום שלא מדובר בהעשרות אלא במסכת השפלות שמדריכים חסרי כל כישורים העבירו ילדים תמימים שלא יודעים ש"כשרון" זה משהו שצריך לפתח. כנראה שאורנה גלס, המורה המיתולוגית שלי לבלט שסבלה אותי ואת משמני ופיתחה אצלי יציבה, שמיעה מוזיקלית ושיווי משקל עד גיל 15 המופלג (!), היא באמת יחידת סגולה ומורה משכמה ומעלה. וגם יודעת לבחור ולטפח צוות מורים מצוין.

עברו חודשיים. הם היו מלאי הרפתקאות ומהמורות. אני חושבת שהמורה גם העריכה את המאמצים שהשקעתי. אפילו אני התחלתי לפקפק בעצמי אחרי ששבועות מול היו-טיוב לא הביאו לשום שיפור נראה לעין (אין תחליף למורה). אבל מיצי טיפוס עקשן.

יום הסטודנט בסטודיו הוא מין הפנינג שמח במיוחד - סדנאות, הכנות, אוכל וחזרות. ואז מקום שני במשחק דבילי במיוחד עם בלונים, ותחרות ידידותית (יום אחד אפסיק להשתכנע להצטרף לדברים האלה). אחרי ההפסד הצפוי (לחבר ד' - שמעולם לא ראה דברים כאלה וגם לא במיוחד חובב אותם - היו כמה הערות בונות במיוחד!) יצאנו לחימום אחרון לפני המופע. ההופעה הזו די הקשתה עלי לשבת ולפרגן למופיעים האחרים.

חימום אחרון - עבודה אחרונה על הצעדים הקשים ביותר - ולבמה.

על החלק הקשה עבדנו כמו מטורפים, חזרנו עליו וחזרנו. אני כמובן התבלבלתי דווקא בחלק הקל. אלא מה, הוא קל! לחששותי בנוגע להעמדה היה בסיס - התפיסה שלי בנוגע לכיוונים היא מוגבלת עד עלובה, ויש לי גם פתק מהרופא. הסתובבתי הפוך.

אבל לא משנה. קיבלנו בלי סוף מחמאות, אפילו המורה היתה מרוצה. ויש וידאו באדיבות החבר ד' - הוא אפילו לא חובב של דברים כאלה! אבל יש לו אייפון, עין טובה וכושר אבחנה דק ומדויק - את כל הפשלות שלי הוא ידע היטב להשאיר בחוץ.

יום שני, 12 בספטמבר 2011

חבר שלי התחכך ברובין היצ'קוק בשירותים

למרות שהסופ"ש של מיצי היה עמוס, יש דברים שלא מוותרים עליהם. אחד מהם הוא הופעה של רובין היצ'קוק, פסיכודליקן אוריגינל מהסיקסטיז, מהסוג הטוב. השירים שלו מלאי נונסנס, מורכבות מוסיקלית ומלים נוקבות. יתכן שזה הלהיט הגדול ביותר שלו. החבר ד' - שעשרות אלבומיו של היצ'קוק הם מקור השראה עבורו, ושהכיר לי את המוזיקה שלו - העיר שלאור מספר הפעמים שממעתי את השיר הזה לאחרונה, אתאכזב מאד עם הוא לא ישיר אותו.

הוא אכן לא שר אותו בהופעה אליה הלכנו. ואכן התאכזבתי. אבל הוא פיצה אותי בשפע שירים נהדרים אחרים ובקטעי קישור מצחיקים עד דמעות. ידעתם למשל שעד לפני 400 שנה, לא היו ראשים?

ההופעה היתה באוזן בר, וכמובן התחילה באיחור. איחור מספיק כדי שנסיים משקה ראשון בנחת על הבר, ועוד נשקול את השני.

החלטנו שעדיף להיפך. הלכנו למצוא את השירותים - לא קל באוזן! הם אמנם במקום מרכזי, אבל מוסתרים היטב מאחורי וילונות.

מצאנו. חשבתי שאמתין לחבר ד' במבואה הקטנה לפניהם. החבר ד' חשב להכנס. והוא הוציא את המחשבה מהכוח אל הפועל בדיוק כשאיש גבוה מאד, בחולצת כפתורים עם דוגמה זוועתית, רעמת שיער לבן ומבט זועם יצא.

רובין היצ'קוק נעץ בי מבט נוזף (מוזר, כי אין בדרך כלל דברים די מרוצים מהמחשוף של מיצי) ומיהר להתחפף משם. מוזר ומוזר יותר - הוא לא מיהר לבמה.

חיכיתי לחבר ד'. הוא מיהר, בעצמו. הוא הבין שהנה זה בא.

"ראית מי זה היה שיצא מהשירותים בדיוק כשנכנסת?", שאלתי.

"בטח!", הוא ענה:

"זה היה דיוויד בואי!".




סוניה נוסעת

סוניה נוסעת. לברלין. עם החבר אורי. והיא לא מתכוונת לחזור. ברלין לא מחכה לה, אבל גם תל אביב לא. לא שאין למיצי חברים שעזבו, אבל סוניה היא הראשונה שעוזבת בלי שמחכה לה עבודה - או אהבה - בחו"ל. הדבר ביאס אותי ברמות של לפרוץ ביללות חתול מזעזעות כל פעם שהנושא עלה.

הייתי יכולה לשאת פה נאום על מעמד הביניים, על אנשים צעירים ומשכילים שרוצים להשתלב באקדמיה ובתעשיה ולא מצליחים לגרד יותר משני שליש משרה לשמונה חודשים בשנה, אבל אני לא רוצה. אני מעדיפה להתבוסס בצער. וכדי באמת להתובסס בו, הלכתי ושלפתי את הספר הכי עצוב בערימת הספרים שאני צריכה לקרוא. זה היה "על החוף" של נוויל שוט (על הכריכה כתוב שזו ללא ספק יצירתו החשובה ביותר. ואללה), ואגב - שלפתי אותו מספריית המחאה ברוטשילד. נתתי להם בתמורה שקית מלאה בספרים, אבל רק ביום האחרון (בו שמעתי שם את הרצאתו הפופוליסטית אך המאלפת של ד"ר ירון זליכה. ישר כוח, ד"ר זליכה).

יתכן ש"על החוף" הוא הספר הכי עצוב בכלל, ולא רק על המדף שלי. זוהי קלאסיקה ותיקה שאף עובדה לסרט קולנוע קלאסי ולסרט טלויזיה של הולמארק, אי אז בימים שהיו להולמרק אספירציות אמנותיות. בקצרה, הוא עוסק בסוף העולם. וליתר פירוט - בחודשים האחרונים של ניצולי מלחמת העולם השלישית באוסטרליה, בטרם יבוא ענן קרינה ענק ויהרוג אותם, את כולם.

שרדתי יפה את ההכחשה הזוועתית של פיטר ומרי הולמס, את מערכת היחסים העדינה שנרקמת בין קפטן דוויט טאוארס ומוירה דוידסון, את הבחור שראה את הבית מהצוללת - שרדתי הכל עד שג'ון אוסבורן, המדען שקנה לעצמו פרארי, נאלץ להרוג את הכלב של אמא שלו. שם נשברתי. וכך חזרתי הביתה (מיצי אוהבת לקרוא ברכבת) בעיניים דומעות.

החבר ד' הביט בי. "הוא הרג את הכלב", יבבתי. "וכולם מתים! וגם הוא ימות תיכף".

"כולם מתים?" שאל אותי החבר ד'.

"כולם!" עניתי, ממררת.

החבר ד' הביט בי במבט עמוק ומלא חמלה. הוא ליטף לי את השיער, משך אותי קרוב אליו, ואמר:

"כן. וגם סוניה נוסעת".


יום שני, 5 בספטמבר 2011

אני בת שלושים

אני כבר בת שלושים, וקשה לי להתמודד עם זה. החרדות שחגגו בשבועות שלפני אמנם פחתו, אבל במקומן צצו כמה וכמה מוזרויות.

את אות הפתיחה נתן החלום ממנו התעוררתי ביום הולדתי השלושים, שהיה על ויברטור וחתול. על היום עצמו יש לי רק אומר שבפעם הבאה אני הולכת לעבודה. החיים שם יותר פשוטים, וגם מביאים לי עוגה. אפילו ללכת לים לא הצלחתי -  לא היה איפה להחזיר את האופניים (ע"ע) ונאלצתי לחזור איתם הביתה.

עוגת השוקולד פיסטוקים שאפיתי והמסיבה בערב קצת עודדה אותי. לדחוס 20 אנשים בתוך דירת שני חדרים? קטן עלי. למעשה, בדקנו גם את השאלה הנצחית בנוגע לתאי טלפון. סיכום ביניים: 16היו אנשים במרפסת. שאלתי את המהנדס, אחד מהארבעה שלא היו במרפסת, כמה אנשים נראה לו שהיא תכיל בבטחון. הוא ענה: "פחות ממה שיש שם עכשיו".

למה שקרה אחר כך, אחת מכם קוראת "קינון" ואני קוראת "מגורים במטבח עם תנור אפייה".

זה לא קרה מיד. לקח לי שבוע לפתח ג'ננת סידור דירה ולהתפרץ שבמזבלה אני לא מוכנה לחיות ושכבר שבועיים לא סידרנו כלום. כתוצאה מכך פרצנו בסחרור רהיטים סוער, השלכת טלויזית (לא מהחלון, בעסה) וסידור דברים בסלסלות. כיום אפשר לחיות בדירה, ואני קצת מופתעת מכמה מקום בעצם יש בה. יש לנו שלושה מקומות לשבת, שפע מקומות אחסון ונישת מדיה/חומר קריאה מרווחת. יש בה אפילו יותר מדי מקום!


ומה עניין התנור? אה, אליו שייכים גרנולה ביתית, שתי כיכרות לחם ביתי, עוגיות רכות ונימוחות (שכחתי להוסיף להן סוכר. יצא טעים. רשמתי לפני) שתי עוגות ותשוקה עצבנית ומטורפת להכין משהו עם בצק שמרים. משהו. כל דבר. וגם גבינה ביתית, חלב שקדים שהופק מחמאת שקדים ("לא עושים את זה הפוך?" שאלו אותי. מסתבר שלא, עם שקדים החמאה באה קודם) וכמה וכמה מתכונים אכילים בהחלט עם אורז מלא וטופו (הסוד? חמאת בוטנים מוסיפה המון טעם). אה, וגם ניקיון הבית על בסיס שבועי, בהחלט תדירות גבוהה יותר מהרגיל אצלי.

או בקיצור: אני בת שלושים, וקצת קשה לי להתמודד עם זה.

קשה.

רשמים מההפגנה הגדולה

מי שנוהג ברכב פרטי בן זונה.

היה קשה - אין חניה, כן, אבל לחסום את כל המדרכות ולהוריד הולכי רגל לכביש בו התנועה סואנת זו בהחלט תמצית החזירות. ובהזדמנות זו אני רוצה לפנות גם לרוכבי האופניים ולומר להם אוות דבר. להוריד הולכי רגל לכביש כדי שאתם תוכלו לרכוב על המדרכה זה לא בסדר. הולכי רגל מקומם על המדרכה, אין להם מנקום אחר להיות בו. לא מוצא חן בעיניכם שיש הולכי רגל בדרך? רדו לכביש או סעו לאט. בוז.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

החיים המתוקים בבית הממרח

מאז העתקתי את מגורי לדרומה היחסי של העיר, החיים שלי טובים. אמנם, השכונה התגלתה כטיפה פחות מגניבה ממש שחשבתי. זו שכונה סגורה עם יציאה אחת לעיר ולא ממש חלק ממנה, וגרוע מזה - בשבת הכל סגור חוץ מהסופר - מה נהיה? אגב, כשאני אומרת סופר אני מתכוונת ל-AM:PM שכונתי. אגב, הוא זול משמעותית מכל סופר בארלוזורוב, בדקתי. גם אחוז הסטודנטים באוכלוסיה נמוך מאד.

אבל הבניין מפצה על הכל. או כדברי המבקרים: "פעם ראשונה שאני רואה דירת שני חדרים מפוארת!". יופי של סידור. אמנם יקר, אבל חדש לגמרי. סטנדרד - ידעו איפה להשקיע ואיפה לא. המטבח קטן והמגירות בו נטרקות (אין משתיק), האסלה לא תלויה (אומרים שיותר קל לנקות כשהיא תלויה. גם אומרים שצריך לפרק את כל הקיר אם התלויה מתקלקלת) ואת הרצפה כבר התחלתי לתעב - רצפת קרמיקה בהירה שכל טביעת רגל עליה נראית בשחור מטונף. אני מעבירה סמרטוט שלוש פעמים בשבוע עכשיו - זה באחריותי. אבל מה - הבידוד פה מצוין. הדלקת מזגן בערב? למחרת בצהריים עוד יהיה קריר. את איילון לא שומעים בכלל, ואנחנו ממש עליו. רק העצים ומופע העטלפים המרהיב בשקיעה.לפני שיטוח השכונה והפיכתה לדיור בר השגה (דירות פצפונות במחיר מופקע לחלוטין. לא ראינו דירה יקרה יותר מזו) היה שם בית חרושת לממרח שוקולד - ומאז נקרא המקום "בית הממרח". אני משועשעת ומרוצה - קארמה טובה. היום יש לידי מכבסה, חנות לשפים, חנות לבצק סוכר וקישוט עוגות וחנות יעודית למכונות קפה. זה המקום החם הבא, אתם יודעים. ויד אליהו אחריו (מתחילה להתעורר בי התחושה שעוד נקנה שם דירה).

החבר ד' אחראי על כלים. לא שטפתי פה כוס כבר שבועות. ואני המבשלת. נצטרך לתאם כמויות - עוד לא ברור כמה לקנות מכל דבר וכמה לבשל. כבר יצא לי לזרוק אוכל, וזה באמת משהו שאני לא כל כך רוצה לעשות.

חיעכים נרשמו גם בגזרת ה"אנחנו חייבים לסדר פה כבר". בואו לא נכנס לזה. או למעבר. או לאופוריית הקניות שתקפה אותי. מספיק לומר שהדירה מתחילה לצוץ מתוך הבלגן. והיא יפה. וחדשה. וממש לא בא לי לעזוב אותה בעוד שנה. אם כבר זזתי, אז להשאר.