יום שלישי, 22 באוקטובר 2013

החוג לתולדות המוזיקה

החוג לתולדות המוזיקה הוא אחד הדברים שיש בעיר. כל שבוע יש שם הרצאה אחרת - מתולדות טום ווייטס ועד הצד האפל של דני סנדרסון. המשותף לכולן - הן מרתקות.

החוג לתולדות המוזיקה פעיל כבר עשר שנים. ישיב כהן וגיל אהרונסון הקימו אותו והעבירו אותו כמה אכסניות במהלך עשר השנים האלה  -שבע עונות של פעילות, לפי איזו שהיא ספירה. כיום הוא פעיל בפסאז' באלנבי 94, בערבי שלישי. העלות צנועה -20 ש"ח, ויש בר עם משקאות משובחים ואוכל מעורר תיאבון למעוניינים ("לחטוף משהו, אה?" שאלה מישהי למראה כריך הקורנדביף המושקע, הריחני ועתיר השכבות שהכינו לבן לוויתה).

היו להם הרצאות על מוזיקה ישראלית ובינלאומית, על אושיות מטום וויטס ועד דייויד בואי (היה עליו ספיישל ממש לא מזמן), על להקות ואמנים נידחים יותר או פחות, על פסטיבלים ועל תולדות הוידאו קליפ (מי שזוכר את הפוסט שלי על ההרצאה באייקון - זה היה בדיוק ככה). המרצים מתחלפים אבל ההרצאות תמיד ארוכות ומלאות עניין.

מרצה פופולרי כרגע הוא סגול59. הראפר. בחור מרתק, עם השכלה מוזיקלית רחבה והבנה מעמיקה, שיכול לקחת את דני סנדרסון ובמשך שעתיים לחפור החוצה את כל ההשפעות המוזיקליות, הספרותיות והאפלות שלו. אגב, בלי מילה אחת על החיים האישיים שלו. רק מוזיקה, וליתר דיוק - המלים שכתב.

ההרצאה נקראה "הצד האפל של דני סנדרסון" ועברה על השירים המפורסמים ביותר שלו - פארסות קלילות ומשעשעות על מוות, היעלמות, נשים לא מושגות ומלנכוליה. כי אצל היהודים, ביחוד אלה שנסעו עם ההורים לשליחות בני ויורק כשהיו בתיכון, צחוק זה העניין הכי רציני שיש.

בשבוע הבא, תהיה שם הרצאה של גל חרמוני על WIRE, להקת פאנק אנגלית משנת השבעים. יותר פרטים אפשר למצוא כאן.

לקינוח, המרצה מפגין שליטה בשפה העברית והשפעות מוזיקליות מגוונות:





ההרצאה בשבע הבא:
https://www.facebook.com/events/678573085501225/

אתר החוג לתולדות המוזיקה:
http://hachug.co.il/

יום שישי, 18 באוקטובר 2013

"כנס העתידנים" ו"צל הימים" - רב המשותף

על כל אחד שמני הסרטים האלה כתבו לא מעט. יש ביניהם קשר חזק - ולא רק בתפיסה הצורנית ובאסתטיקה העשירה.

קודם ראינו את "כנס העתידנים" של ארי פולמן.

ד' לא הבין ממה התלהבתי. "נשמע שבספר הרעיונות הרבה יותר עשירים!". 

זה נכון. אבל מפתיע עד כמה הסרט נאמן למשמעויות במקור. פולמן אמנם פישט את הרעיונות המרכזיים וויתר על רמה או שתיים של הזיה, וגם החליף את זהות הגיבור מגבר לאישה - אבל בסופו של דבר הוציא סרט שעוסק בממשלה המשתפת פעולה עם גופים מסחריים ומחקריים כדי לשלוט באוכלוסיה ע"י סמים ואשליות, ומשתמש בדמותה של רובין רייט, כוכבת קולנוע מוכרת, ככלי לחשיפת מנגנוני השליטה.

הספר, לעומתו, עוסק גם בממשלה המשתפת פעולה עם גופים מחקריים ומסחריים ומנסה בעזרתם לשלוט באוכלוסיה הגדלה ע"י סמים ואשליות, ומשתמש בדמותו הידועה מכבר של איון טיכי, עיתונאי גיבור חלל, ככלי לחשיפת מנגנוני השליטה.

מה שכן, ההומור המטורף והאבסורדי של לם הלך לגמרי לאיבוד. אין טיפת הומור בסרט, והחסרון מורגש.

הפתיחה כולה עוסקת בהיכרות עם הדמות רובין רייט - הקורא כבר מכיר את איון טיכי מהופעותיו הצבעוניות בספרים האחרים של לם. הוא גם מכיר שחקנית בשם רובין רייט. במשך קרוב לשעה של סרט מוצגת בפנינו הביוגרפיה האלטרנטיבית - קרובה אך לא זהה לזו של רייט השחקנית - שנבנתה לדמות.

ביוגרפיה שמסבירה מדוע הקריירה שלה כשלה והיא נאלצת היום להרשות לאולפן שלה לסרוק את דמותה ולהפיק אותה כיצירת אנימציה בכל סרט שיבחרו בעתיד (וגם - וזה מסתבר לנו אחר כך - להשתמש בדמות המונפשת כדי לקדם את הזבלונים שהפיקו בכיכובה).

ומה אחר כך? עשרים שנה אחר כך, מתכננים האולפנים לעבור שלב ולהפוך את כל השחקנים לתמציות של חויה. אפשר יהיה לשתות אותם, להסניף אותם או לאכול אותם ולהפוך לחויה שהם מספקים. אבל בשביל זה על הצרכנים להיות פתוחים להשפעה כזו - כלומר, תחת השפעת סמי הזיה מלכתחילה. וכאן העניינים מתחילים להסתבך. עד כמה קשורים האולפנים לממשלה? ולאן כל זה יגיע?

הסוף כואב ופסימי. מהברק והעושר של עולם ההזיה לא נשאר דבר, ועדיין הוא מושך יותר מהמציאות שבחוץ.


העושר הויזואלי החריג יחייב אותי לראות את הסרט לפחות עוד פעם אחת אם לא יותר. כל צפיה בקטע - או בפריים בודד - מגלה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. מדג הבולבול ועד תפוח היטלר - רציתי לומר שאסור למצמץ כי תפספסו משהו, אבל האמת היא שפשוט אי אפשר לקלוט את עושר הדימויים בצפיה אחת. את החצי השני של הסרט הפיקו באנימציה קלאסית, מצוירת ביד - ומתחו את המדיום הזה עד לגבולותיו בעושר הפרטים המטורף ובדימויים הנערמים זה על זה. את הקשר למציאות מייצר (והורס) הבמאי עוד קודם - במשחק עם הדימוי "רובין רייט" עוד בטרם הפך אותו למצויר. רייט מצולמת בכוונה בזויות שיוצרות לה צללית זוהרת עד בלתי אפשרית, בשמלות ונעליים שעושר הצבע והטקסטורה שלהן מתכתב עם עולם האנימציה שהיא בוראת לעצמה. הדימוי הזה יהרס לגמרי בסוף הסרט, רק כדי לברוא אותו שנית.


את "צל הימים" ראינו שבוע אחר כך. עוד סרט בשבילי, ושוב עיבוד ללקאסיקה, הפעם צרפתית. את הסרט יצר מישל גונדרי, שהקליפים המוזרים שיצר בשנות התשעים שלטו בדימויי הילדות שלי ובוודאי היו אחראים לכמה תפיסות אסתטיות שפיתחתי.

עברתי איתו לקולנוע, עם "המין אנושי", "שמש נצחית בראש צלול", "קדימה, תחזיר אחורה" ואפילו "הצרעה הירוקה" המבאס. מכל אחד מהם נשארו אתי כמה דימויים שהפכו, בעבודה של שנים, לגוף היצירה של גונדרי.

"צל הימים" הוא במובן מסוים היפוכו המוחלט של "כנס העתידנים" - סיפור אהבה קטן, פשוט וסוחט דמעות, המתרחש במקום בו המלים יוצרות מציאות מוחשית לגמרי. גיבורי הסרט חיים בדירה שמרחבת ומתכווצת, שמגיבה למוזיקה ומשתנה בהתאם למצב הרוח. הם צפים להם בעולם שאת גבולותיו מגדירה רק החברות ביניהם. הם זוג צעיר שנפגש, מתאהב, נהנה ונאבק בקשיי החיים יחד. יש להם חברים טובים - שני זוגות נוספים, השף של גיבורנו וחברתו אשת החברה, וחברו הטוב ביותר של הגיבור, המכור לפילוסוף ז'אן סול פארטר (כך!) וזוגתו.

גם פה יש  ניסיון לייצר  העדר מקום וסיפור אוניברסלי, אבל כאן כבר המשפט הראשון - על הגיבור שאמצעיו מספיקים לו כדי לחיות בלי לעבוד - ממקם את הסיפור לפני כמה עשרות שנים. אז היה מקובל (שימו לב, לא נפוץ - היו מעט אנשים שהיה להם מספיק כסף לכך - אבל סגנון החיים הזה היה מקובל מבחינה חברתית, שלא כמו היום).

ההמצאות החזותיות בסרט נאמנות לסגנון היחודי של גונדרי. מניפולציות של גודל וצורה, שוטים ארוכים ושפע של בובות ומודלים מוזרים. יתכן שכמה המצאות חזרו מהופעות אחרות ביצירותיו כדי להעמיק את החוויה. התוצאה - סרט סוריאליסטי לגמרי, המתכתב בחופשיות עם היסטוריה שלמה של סרטים סוריאליסטיים, מ"כלב אנדלוסי" ועד "ברזיל" של טרי גיליאם.

בכלל, ההומור בסרט קצת מזכיר את הנונסנס הפרוע של מונטי פייתון. ויש בו יחס מיוחד למלים ולמוזיקה - רגליים שמתארכות ומסתסלות לקצב המוזיקה, עננים שאפשר לקחת לסיבוב בעיר, נעליים שיוצאות לסיבוב לבד והנהלה שתבוא להודיע לך יום לפני שמשהו רע קורה.

בסיפור כלולים גם יסודות סאטיריים על חשבון פולחן האישיות של התרבות הפופולרית (ומדע פופלרי כחלק ממנה), וכמה חצים שכוונו לכנסיה. יש בו גם התעלמות זועקת ואידאולוגית מעניינים מעמדיים - הזוגות חוצים מעמדות וצבעי עור כדבר מובן מאליו.

הכל מתאחד לסיפור עמוס ביותר. אולי עמוס מדי. הגרסה בהקרנות מסחריות קצרה בחצי שעה מזו המקורית - הבמאי קיצץ את הסרט לאור תגובות הקהל, דבר יוצא דופן בפני עצמו. אולי זה יגרום למעריצים המושבעים לראו תאת שתי הגרסאות ולהשוות ביניהם. אני לא יצאתי עם תחושה שחייבים לראות את הסרט שוב.

 הקשר בינו לבין "כנס העתידנים" אינו צורני בלבד. בשני הסרטים יש עולם שהתודעה מעצבת אותו בצורה מוחשית ביותר. אם ב"צל הימים" מצב רוחו של הגיבור משפיע על מזג האויר, גודל הדירה ועל מצבו של העכבר שלו, ב"כנס העתידנים" עולם האנימציה בחוץ אינו אלא זרם התודעה שלך, והזולת אולי נמצא ואולי לא נמצא בו. בשני העולמות, היציאה מעולם האשליה לא צביא הקלה אלא רק התפכחות מרה ומייאשת.

לסיום, במקום טריילרים לסרטים, אני שמה את הקליפ החביב עלי של גונדרי - ביורק ומלחמתה בזרם התודעה ב-Army of me:





יום רביעי, 9 באוקטובר 2013

אייקון: על קהילות מקוונות

הרצאה מרתקת על נושא התזה שלי.

אייקון. האירוע התרבותי המרכזי של כל מי שמעניין אותו משהו, כלשהו, כל דבר. אירוע השיא הבלתי מעורער של כל שנה, כבר 17 שנה.

בשנים האחרונות הגבילה אותי העבודה - עד שעות מאוחרות ובמקום רחוק - לסיבוב מהיר ממש לפני סגירת הדוכנים ולסרט או שניים בערב. אבל השנה, שוב אני עובדת בתל אביב, ואני בהחלט מתכוונת להפיק מזה את המיטב.

וזה אומר, שהשנה שרצתי באייקון כמו בכל ארבע השנים הקודמות יחד.

הסתובבתי בדוכנים. הסתכלתי בכל דבר. דפדפתי בכל ספר וספר. בזבזתי המון כסף אצל ספלנדור קריאטיב, הזכורים ממשקפי השמש שלי משנה שעברה. וגם הלכתי להרצאות.

תכננתי ללכת להמון אירועים, אבל בסופו של דבר התמקדתי בשניים: פאנל של פילוסוף, מתמטיקאי ופיזיקאי בנוגע למושג הזהות (לא העמיקו הרבה מעבר למשל המערה של אפלטון. מה שכן, היה לי לא מעט זמן לצייר), והרצאה אחת צנועה - בשעה מאוחרת, מאת מרצה אלמוני, בעמקי המבנה, כזו שהגיעו אליה מעט אנשים וגם חצי מאלה שהגיעו נראו כאילו פשוט באו לתפוס שם נמנום על כסא פנוי.

זהרצאה על נושא התזה שלי.

כזכור לקוראים הבאמת ותיקים, כתבתי לפני שנים על גבי שנים תזה, ששמה היה "האוטונומיה של המעריץ" והיא עסקה בנושא שרק יצא אז מתנור פורצי הדרך והתחיל להפוך לאופנתי - קהילות מקוונות. התזה שלי עסקה בקהילת מעריצים אחת ובניתוח תוכן ההודעות שלהם. המסקנה - למעריץ יש אוטונומיה לפרש את הדמויות אותן הוא מעריץ כרצונו, והקשרים הקהילתיים חשובים לו. זה לא היה פורץ דרך אפילו אז, אבל הביא לי תואר והבנה שמה שהתחלנו הולך לגדול ולגדול, ושהאינטרנט לא רק עונה על צרכים שונים ומשונים, לא רק יוצר צרכים - אלא הולך לשנות את עצם התפיסה שלנו מהו צורך, מהו רצון ואיך ממלאים אחד ומגשימים את השני.

מי שזוכר את סיפורי הכנס אליו נסעתי בלונדון - אחד מהדוברים שם הסביר בפרוטרוט כיצד שינה האינטרנט את פירמידת הצרכים המוכרת כך שאינטרנט הפך, וביחוד בארצות עניות יחסית, לצורך בסיסי - בלעדיו אי אפשר יהיה להשיג עבודה או מצרכים בסיסיים.

ההרצאה שהלכתי אליה נקראה "הגיבור על הכורסה: הצופה הפעיל במדע הבדיוני", והעביר אותה מתן כהן. הסיבה המוצהרת שלי ללכת היתה "להוכיח שהוא לא מבין כלום בנושא". התכוונתי ללכת, לא להסכים איתו בנוגע לתזה  שלו ולהתווכח איתו בקול רם על פרטים קטנטנים תוך השמצת (חוסר) הבנתו בנושא עליו הוא מרצה. תענוג.

לא הוצאתי מילה כל ההרצאה.

ההרצאה התקיימה בחדר חצי ריק, והמרצה גמגם אל הרצפה. הוא פתח בכמה סרטונים שהסבירו מה זה פאנדום. הוא לא הקדיש כל תשומת לב להגדרה האקדמית וחיפף גם במסגרת הזמנים. התאכזבתי נורא.

אבל זו היתה רק הפתיחה. החלק העיקרי של ההרצאה עסק לשמחתי בהמשך של התזה שלי - כלומר, במה קרה אחר כך.

את התזה כתבתי בשנת 2006. לא היו אז אפשרויות כמו קיקסטארט, אולפנים לא יצרו מגע ישיר עם מעריצים צעירים וכל העסק היה די חד כיווני והתבסס על מעריצים שיצרו אקטיבית את הקהילות שלהם. אבל היום...

יש שפע של דוגמאות לגיוס כספים להפקת עונות נוספות, ליצירת סרטי מחווה וליצירת מפגשים ופעילויות. החלק המסחרי כולו עבר מטמורפוזה - למעריץ יש היום לא רק את האוטונומיה להגדיר את מושא ההערצה ואת הקהילה שבנה סביבו, אלא גם את עצם קיומו, מאפייניו והמרצ'נדייז שסביבו. לאן ילך הכסף? לא בהכרח לאן שהאולפן יחליט. אם לא יצור משהו שהמעריץ ישמח לשלם עבורו, יצור את זה מישהו אחר - ויגרוף את הרווח.

או שלא יהיה רווח? חלקה העיקרי של ההרצאה עסק בגרסת מעריצים מלאה, מורכבת ועתירת משתתפים של "מלחמת הכוכבים" (פרק 4? אני נוטה פשוט לקרוא לו "מלחמת הכוכבים" כמו במקור). בהנחיה מינימלית של קבוצת יוצרים מטורפת במיוחד, התגייסו מאות צוותים ותרמו סרטונים שמהם הורכב הסרט המקורי מחדש, פרי עבודתם של החובבים.

אפשר לראות אותו כאן. בובות, אנימציה, ילדים ומבוגרים, כולם משתתפים. וכמו שאמר אורון ב"סריטה", זו חויה נהדרת אם נגמרו לכם הסמים. בהחלט חוויה.

הכוח היום הוא לא ביצור המוני של תרבות. זה ביטול המתווך, קיצור שרשרת ההפצה בין היצרן והצרכן. השטחת ההיררכיות. כל אחד יכול לנסות להיות לג'ורג' לוקאס. ואם היצירה שלו לא עומדת בקני מידה קולנועיים מקובלים - עדיין ישלה ערך ואם מספיק אנשים ירצו לראות אותה, לא משנה מאיזו סיבה, היא תתקיים.

כוח לאנשים.

יום שישי, 27 בספטמבר 2013

יום נוסטלגי

אז לסיכום ענייני לונדון, לאחר הכשלון המפואר שלי לשחזר חויות מפתח בטיול, הייתי צריכה פיצוי. אז לקחתי את ד' לגדרה..

גדרה היא צור מחצבתי, או כור מחכבתי. מקום קטן ומשעמם בצורה כמעט בלתי נתפסת. ובכל זאת, יש לי זכרונות משם, וכבר שנים שרציתי לקחת את ד' לראות את המקומות הישנים שלי.

רציתי לעשות את זה מאז הבאתי אותו לראשונה לבית הורי. הוא שאל אותי איפה החדר שלי... החדר שלי נמצא במרחק של כמה עשרות קילומטרים.

בכל מקרה, בגדרה אין הרבה. חוץ מחנויות מכולת וצרכים בסיסיים אחדים, יש בה כמה חנויות אופנתיות (כרגע זה בתי קפה, פעם זה היה חנויות לאבנים ולקריסטלים. מעולם לא היתה שם חנות ספרים), מסעדה על בסיס חומוס (הייתי קוראת לה "מסעדה מזרחית" אבל זה באמת מקום עם בסיס סלטים נהדר, חומוס מופלא וקובה שהוא המקור וכל היתר סתם חיקוי חיוור), את פיתות צנעני ואת גלידרית "בית תמר".

פיתות צנעני הן הפיתות התימניות, השמנמנות, הריחניות, העשירות, המלאות והמופלאות ביותר שתטעמו. הדור הבא של צנעני מכין אותן היום גם עם חילבה ומוסיף גם קובנה ועוד דברים טובים. להגיע לשם בהחלט היה בתכנית.

בית תמר היא הגלידה המיתולוגית של גדרה. הם הכינו במפעל משפחתי בראשל"צ גלידה טריה ומשובחת. הם הציגו סורבה תות ולימון כשאף אחד עוד לא ידע מה זה. אלו היו הטעמים היחידים שאכלתי במשך שנים.

ובכן, הנסיבות זימנו לשנינו ביחד יום חופש. החלטנו לנצל אותו על הצד הטוב ביותר ושכרנו קאר טו גו לכמה שעות.

ביקרנו חברים מבית הספר שבאו מחו"ל לבקר את ההורים בגדרה, אבל החלטנו לא להצטרף אליהם לצהריים.במקום זה הלכנו למצוא את הגלידה.

מאז עניין הפחמימות (הרחבה בקרוב. בעקרון זוכרים את פוסטי הדיאטה שלי? אז איזו טיפשה הייתי) נאלצתי להתנזר מסורבטים קלילים ומרעננים ולהעדיף על פניהם גלידות שמנת עשירות ומפנקות כדי שתכולת השומן בהן תאט את ספיגת הסוכר. אבל היום יום מיוחד, אני צריכה לאכול את סורבה התות של ילדותי העשוקה.

היה לו בדיוק אותו טעם. אכלתי אותו עם המון קצפת במקום ציפוי שוקולד.

טעים. ממש כמו שזכרתי.

ד' אכל את גלידת השמנת המושחתת שלו עם ציפוי שוקולד.

אחר כך החלטנו שצריך, באמת, לאכול.

נשארנו באותו מקום. היה להם אחלה של פריקסה. טעים.

משם קפצנו לבית הישן. הוא היה ריק ועצוב ולא היה בו הרבה חוץ מאחי שמטפל במקום ומיצי המקורית, החתולה שלו, שבאה איתו. נשארנו שם רק כמה דקות.

עזבנו את גדרה. בלי צנעני. ואז החלטנו שאם כבר חופש, צריך ים. נסענו לפלמחים, החוף אליו היינו נוסעים בילדותי. חוף כמעט ריק. היו בו מעט נופשים, חלקם עם אוהלים (!) וכולם עם מגבות חוף במקום כסאות נוח מטעם העיריה. אחרי עשר שנים של חופי תל אביב, ההרגשה היתה כמו למצוא חוף בתולי ממש ליד איזור נופש מתויר ועמוס - ריק, נעים, קרוב לטבע. הלכנו מיד לטבול במים הצלולים.

חנכתי את הביקיני החדש שלי, הביקיני הראשון והיחיד שהיה לי אי פעם - אדום, מנוקד, בסגנון שנות החמישים עם סרטים, קישוטים ותחתונים גבוהים כל כך שמסתירים את הפופיק. הוא עמד יפה בטבילה אבל סירב להתייבש אחר כך, בגלל הריפוד ועומס הקישוטים. לא נורא.

החלפתי אותו במכונית לחולצה יבשה, וחזרנו לנו לתל אביב, לפגישה פרוזאית עם עורך דין ולבירה בשופטים אחר כך. כי עם כל הכבוד לנוסטלגיה (והיום הזה שחזר בהצלחה יותר רגעים נוסטלגיים מכל הטיול ללונדון שבועות מעטים קודם), אין כמו בבית.

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

לונדון - יום אחרון ופרידה

אז הגיע היום האחרון. החלטנו ללכת בו לכנסיית סיינט פול, לפגוש חברים מהלימודים ולסטנד אפ.


בקושי מסויים הזזנו את עצמנו מהמיטה והלכנו לחצות את הגשר. כנסית סיינט פול הסתכלה עלינו מצדו השני של הנהר, ממש מול המעונות, כאילו חיכתה רק לנו.

והיא חיכתה.

סיינט פול - בעלת המגדל שמשך שנים היה הגבוה ביותר בלונדון, ואחת מהמפורסמות ומהיפות בכנסיות העיר. אחרי השיפוץ היא לבנה כולה ומלאה אמנות מרהיבה, וכל תייר שמכבד את עצמו צריך לעלות לראש המגדל שלה ולהתפעל מהנוף.

גבו מאיתנו דמי כניסה מפולפלים (אחד המדריכים בסירה בימים קודמים טען שזה זול יותר מהלונדון איי ויפה לא פחות. בנוגע לזול יותר - אני כבר לא כל כך בטוחה שהוא צודק) והלכנו לנו לשוטט בין הפסלים היפים. אבל השעון צלצל והתפילה החלה - ואנחנו נמלטנו מיד לכיון המדרגות. החלטנו שעדיף להתחיל לטפס למגדל מאשר להשאר לתפילה.

ההתחלה היתה דווקא בסדר. המדרגות היו רחבות ונוחות והשיפוע לא תלול מדי. מהר למדי הגענו ליציע, בו שיחק עובד בכנסיה עם מורה של כיתה שהיתה שם בטיול במשחק הלחישות - לחישה קטנה נשמעת גם בצידו השני של המגדל.

המשכנו אחרי מנוחה קצרה. המדרגות הפכו לצרות ותלולות יותר ויותר. הגענו למרפסת הראשונה, בה יכולנו לשאוף קצת אויר ולהצטלם על רקע סורגי האבן העבים שלה. וגם לראות את ראש מגדל הפעמונים מולנו. כבר היינו גבוהים יותר מרוב הבניינים בעיר.

והייתי צריכה להבין מה עומד לקרות כשראיתי שמפה והלאה יש שני גרמי מדרגות שאינם מצטלבים - למעלה ולמטה, ואי אפשר לעלות בזה הלא נכון...

פשוט כי הוא צרים מדי. מפה עולים בטור עורפי כשהכתפיים משתפשפות בשני הקירות. וכדי להרע את המצב, נראה שבשיפוץ הוחלפו מדרגות העץ הרקובות במדרגות משבכת מתכת שקופה. הצצתי דרכה, וכשהבנתי שהתנועות העמומות מתחתי הן רצפת הכנסיה...

נגיד שמעולם לא סבלתי מפחד גבהים או מקלאוסטרופוביה קודם, אבל בהחלט חטפתי אותם עכשיו.

סוף סוף נדחקנו החוצה מבעד לפתח קטנטן. מצאנו את עצמנו על המרפסת העליונה, גבוה גבוה. העיר היתה פרושה מתחתינו, מראה כל כך מרהיב שכבר לא היה אכפת לנו שאנחנו על מרפסת צרה וצפופה שבקושי יש בה מקום לעמוד.

התעכבנו להתבונן בנוף, לצלם ולהתפעל.

גם לא מאד מיהרנו לחזור ולרדת במדרגות האלה, כן.

אבל לא היתה ברירה. ירדנו בזהירות (ד' החזיק אותי באומץ כשרעדתי וקיללתי עד שחזרנו למדרגות הנורמליות) והגענו למטה תוך זמן קצר להפתיע.

רצתי החוצה מהכנסיה.

"אור!".

בחוץ היה אור בהיר ויפה וכל האויר שרק יכולתי לנשום. הלחץ פינה את מקומו לרעד קל של תשישות. עצרתי לנשום קצת על מדרגות הכניסה.

 השעה היתה די מאוחרת.

"בוא נאכל משהו".

מאחורי הכנסיה היה איזור חדש של חנויות, משרדים וכמה מסעדות לצהריים. תצפית קצרה הראתה שאחת מהן היתה הסנדביצ'יה הקבועה של עובדי המשרדים, והשניה - המקום היותר רשמי, אליו לקחו את האורחים.

החלטתי שאנחנו האורחים. גם אפשר היה לשבת בחוץ, ואני רציתי את כל האויר שאפשר להשיג.

ד' מצא בתפריט חציל והיה מאושר, ואני הלכתי על המיוחד להיום - פאי רועים קלאסי עם טיפת חזרת. הוא הגיע אפוי בתוך כלי אישי, רוטב בשרי סמיך וטעים מכוסה בפירה עשיר, עם קרום טעים של פרמזן שחום. מרכיבים פשוטים וניצול שאריות יצירתי. זה היה כל כך טעים.

קינחנו בקפה טוב להפתיע וקמנו להמשיך להסתובב עד שש, אז קבענו עם קוואן ון, ידידי מימי הלימודים הרחוקים. אז קפצנו לנו לקובנט גרדן, לקנות מתנות ולראות מה קורה, כי תמיד קורה משהו  בקובנט גרדן. 

חוץ מהיום. לא קרה שם הרבה והיה צפוף ותיירותי להחריד, אבל לפחות מצאנו מתנות.

חזרנו להסתובב בסוהו. בין אטרקציות מסחריות להחליא ("מוזאון הלא-יאומן של ריפלי") מצאנו את הפאב של אתמול. המממממ...

בשש יצאנו ופגשנו את קוואן ון, ידידי הוותיק. הסטנד אפ היה בשבע, כך שהיה לנו שעה לדבר. איפה נשב?

עברנו שוב את כל הסוהו ("כל זה לא היה פה כשלמדנו! בנו הכל חדש, את רואה?") וניסינו לתפוס מקום בהול פודס המקומי - מין סופרמרקט של אוכל בריא עם דוכני אוכל מוכן ומקומות ישיבה. הוא לא הרשים אותי במיוחד וגם היה צפוף מדי, כמו כל פאב באיזור. הסתפקנו בקנקן תה ושורטקייק (מין הכלאה בין עוגה לעוגיה יבשה ופריכה) בקפה נרו ("קפה הכי טוב מהצד הזה של מילאנו"! - זו הססמה שלהם, וזו אמת לאמיתה) ושיחה ערה. השלמנו פערים, דיברנו על חברים ותיקים, ושמענו ממנו שבלונדון החזירו, בגלל עלויות הדיור, את הדמי מפתח - תוכל לקנות שליש מהדירה שבה אתה גר ולהחשב כבעלים (הבעלים של ה-70% הנותרים הם עמותה, לא אדם פרטי), ולקנות או לא לקנות את היתר לאורך שנים. התרשמתי מזה מאד. אגב, מחירי הדיור בלונדון לא הפכו לפחות פסיכיים מאז גרתי שם - כיום דירת שני חדרים קטנה ופשוטה במרכז לונדון מתחילה במיליון וחצי פאונד (כשמונה מיליון שקלים). קוואן ון קנה דירה בדמי מפתח קרוב לעבודה, באיזור לא רע אך בהחלט לא מרכזי - אולי מקביל לנווה שרת בתל אביב.

הגענו, כולנו יחד, למופע בזמן.

המופע היה סטנד אפ של בחור אמריקאי בשם לואיס שייפר שהגיע לאנגליה הלפני כעשרים שנה בעקבות האהבה ונשאר כאן אחרי הגירושים. קוואן ון דאג שירד עליו - "אני הגבר האסייאתי היחיד פה" - אבל הוא נראה מעוניין יותר בי ובד', טיפוסים לוונטיניים ובעלי פה גדול שכמונו. הוא שוחח איתנו בכניסה לתיאטרון והוציא מאיתנו את מקום המגורים, ההיסטוריה ועוד - הוא בוודאי מתכנן משהו, לא?

התיישבנו והזמנו משקאות. בירה לבנים, וודקה טוניק בשבילי. לא תשתי כפול? זה הבדל של פאונד אחד בלבד ואת מקבלת, ובכן, כפול וודקה. הסברתי לבחור מאחורי הבר שאצטרך להגיע הביתה איכשהו, וקיבלתי למורת רוחו מנה בודדת של וודקה בכוס.

המופע הצחיק אותנו מאד. כצפוי, הוא עסק בעיקר בסוגיות של שונות תרבותית ושל קליטתו כמהגר:



באיחור של עשרים דקות הופיעה סטודנטית ישראלית ונכנסה באיחור למופע.

הלחץ מאיתנו ירד. הוא בילה חצי מהמופע בלרדת עליה ("ישראלים לא מתנצלים!"). הוא המשיך כל כך הרבה שהרגשתי צורך לגשת אליה בהפסקה ולהציג את עצמי. שלום, גם אני מישראל והוא היה אמור לרדת עלי.

המופע נגמר בתשע ורבע. עוד יש אור יום בחוץ. קוואן ון אמר לנו שלום חפוז ודהר לו משם (הוא לוקח אופניים להשכרה - תל אופן מקומי. במשך כל הביקור שלנו לא רכבנו עליהם אפילו לא פעם אחת, לצערי הרב). אנחנו נשארנו לנו לבד ברחוב, וכאמור עדיין יש אור יום - אי אפשר לסיים כך את הערב.

הפאבים היו עמוסים עדיין. מצאנו אחד שהיה בו מקום על מין בר קטן סביב עמוד, בו ד' שתה עוד בירה ואני נשנשתי פיסטוקים. השתדלנו לטייל ממש לאט הביתה. ועדיין היה מוקדם.

מצאנו את עצמנו ליד מגדל אוקסו. המגדל, לשעבר ביתה של חברת התבלינים אוקסו (כן, זו מקוביות המרק המשובחות) והיום בית להמון חנויות עיצוב ולמסעדה על הגג. שלט קטן הכריז שמנגנים שם ג'ז.

בוא נעלה!

למעלה היה יפה מאד, אבל המסעדה היתה כבר בהליכי סגירה והלהקה כבר עמדה לסיים. לא חשוב, אתם יכולים להכנס ולשתות משהו על הבר. עוד וודקה טוניק ו-וויסקי לאדון, ובוא נסתכל קצת בנוף המהמם מהקומה השישית של המגדל.

היה יקר שם. אבל הנוף היה יפה. וגם היה שם אינטרנט אלחוטי, ובילינו כמה דקות בלבדוק מה התחדש בעולם מאז הצהריים (במעונות אגב לא היה אלחוטי, אבל אחרי יומיים מצאנו במגירה את כבל הרשת שהיה שם כל הזמן, לשימוש האורחים). מבט אחרון לפרידה, ושנינו הרגשנו שנוכל כבר לסגור את הערב ואת הטיול כולו.

הגענו למעונות מאוחר, והיינו אמורים לקום מוקדם מאד לטיסת בוקר. לא ישנו מספיק, ויצאנו לא מספיק מוקדם. למזלנו הליך הצ'ק אאוט היה פשוט - החזרנו את המפתח ואת האישור הרשמי שאנחנו דיירים במעונות, וזהו, סיימנו.

תכננו לקחת משם מונית לתחנת הרכבת ממנה ניקח רכבת אמיתית - לא תחתית - לנמל התעופה לוטון. אבל העייפות והרעב עשו את שלהם - היינו חייבים לאכול משהו קודם.

אחרי כריך (בייקון!) וקפה בבית הקפה המקומי היחיד שעוד לא ניסינו, רשת חדשה ולא רעה כל כך, הרגשנו חזקים מספיק כדי לקחת מונית לתחנה. וטוב שחיזקנו את עצמנו קודם, כי הבזבוזים של אתמול הותירו אותנו בלי מזומנים והנהג, מעשה שטן, היה המונית היחידה בכל אנגליה שלא היה בה מסוף אשראי.

"אולי בצרפת למוניות יש מסופי אשראי, אבל בלונדון זה מאד נדיר!", שיקר לנו הנהג במצח נחושה.

מבואסת רצתי כמטורפת לתוך התחנה וחיפשתי כספומט.

בסוף מצאתי אחד. הוצאתי כסף ורצתי בחזרה אל הנהג, שלא נראה בכלל עצבני. כנראה כי ידע שהרוב המוחלט של מוניות בלונדון מקבל אשראי. לקחנו את המזוודה שלנו ומצאנו את הרכבת. היא לכיוון הנכון, יש לנו כרטיסים, ושום דבר לא יכול להתקלקל מעכשיו.

חוץ כמובן מזה שנרד בתחנה הלא נכונה. נמל התעופה, מסתבר, אינו התחנה האחרונה של הרכבת - יש את תחנת לוטון - חנית נמל התעופה, ויש את תחנת לוטון העיר.

אהמ.

אם נקצר, חזרנו תחנה אחת ברכבת והגענו - עדיין עמדנו בזמנים, אבל בקושי. התור לאבטחה אכל לנו את הזמן שנשאר עד הטיסה. הספקנו בקושי לרוץ דרך הטרמינל אל השער שלנו. עצרנו רק כדי לקנות שוקולדים, כי גם לחברים בארץ מגיע קדבורי.

כשהגענו למטוס חשבנו שהגענו לנחלה.

כלומר, עד שנזכרתי ששכחנו לקנות פימ'ס.

נעזוב את זה.

הגענו הביתה מותשים , ומצפים למנוחה בסוף השבוע. יש יתרונות לנסיעה מראשון עד חמישי.

ניסיונותיי הנוסטלגיים לשחזר את העבר התבררו ככשלון מזעזע. אבל ד' הגדיר את הטיול כמוצלח ביותר שהיה בחייו. ועם כל הכבוד לברלין, לונדון היתה שם קודם, ותשאר העיר החביבה עלי, כלומר אחרי תל אביב.


ולסיום, שלושה סמלים לונדוניים בצילום אחד - הלונדון איי, הביג בן ומונית






יום שבת, 7 בספטמבר 2013

לונדון - קברט וחברים

התכניות ליום הלפני-אחרון היו מוכנות. ולראשונה גם עמדנו בהן. בערך.

לפי התכנית, מצאנו את אוטובוס התיירים ולקחנו אותו לסיבוב בצד הדרומי והפחות תיירותי של לונדון. שם גם תקפו אותנו העצים באלרגנים מרוכזים. ד' הציע למדריך, שממש נחנק, מים.

"לא תודה", הוא ענה. "אני אף פעם לא שותה מים. דגים עושים שמה אהבה, אתה יודע".

כשסיימנו בהחלט את כל הסיבוב שהאוטובוס יכול להציע והגענו בחזרה לגרין פארק, ירדנו מהאוטובוס.

הרמתי עיניים וגיליתי שאנחנו בפינת הרחוב בו היה המועדון אתמול.

מפודחים מה מחוסר ההתמצאות שהפגנו אתמול הלכנו לקנות עוד ירקות, לחם, גבינות ומים במרקס אנד ספנסר המקומי. ארוחת פיקניק רגילה. מצאנו מקום פנוי בפארק והבטנו ביונים. אכלנו, נחנו, ובהינו בשפע הבריטים שישבו שם ועשו בערך מה שאנחנו עשינו. אכן, זו החויה האנגלית המקומית.

אבל אז, אבוי, גילינו שאת השוקולד מאתמול עליו בנינו כקינוח שכחתי לשים בתיק. מה נעשה בלי הסוכר שלנו? והשוקולד הבריטי, ביחוד זה שקנינו, משובח בהרבה מזה שבארץ.

לומר את האמת גם הטבע סביב התחיל לקרוא לי להחזיר אליו משהו מעצמי. משהו מהסוג שלא כדאי להחזיר בשירותים ציבוריים מחורבנים ברכבת, ולכן החלטנו לחפש בית קפה לתדלק בסוכר ולהשתמש בשירותים נורמליים.

"נרו?", הצעתי.

"נו באמת", אמר ד', והצביע על מין קונדיטוריה מפונפנת להפליא לידינו. "את בחו"ל!".

כן, נו, לחוות חוויות חדשות, למצוא מקומות חדשים...

"טוב, אתה תחליט".

מצאנו את עצמנו בקונדיטוריה, שם הזמין ד' עוגת שוקולד מצוינת ואני  קיבלתי - אחרי שניצלתי היטב את המתקנים המצוחצחים - את האפוגטו המוצלח ביותר שטעמתי - אספרסו רותח עם גלידת וניל מעולה ועם טיפת קליפת לימון מעל. חיכיתי שזה יגיע למרקם מילקשייק מענג, וליקקתי את הכוס. מטורף.

מי מכם שעוקב הבין כבר שאנחנו נמצאים באותו רחוב קניות מפונפן מאתמול, ממש לא רחוק מווטרסטון'ס הענק. ויש לנו עוד כמה שעות להרוג עד הפגישה עם חברי לעבודה, עובדי הסניף הלונדוני שלנו. הזדמנות מצוינת להוציא לפועל את תכניתי המרושעת.

השארתי את דרור בווטרסטון'ס עם הוראות ברורות להזיז את עצמו כמה שיותר במרחבי החנות. קבעתי איתו באותו המקום בעוד שעתיים, והזזתי את עצמי בחזרה לפורטנום אנד מייסון, שם קניתי תה ושוקולדים (ומתנה שווה במיוחד לאחיין - בית חווה מלא בובות חיות מבד רך ונעים). ויתרתי על הקומקום, אבל קניתי מטביל תה לכוס אחת או שתיים בעשרה פאונד. בינתיים הוא מצדיק את מחירו ועומד בשימוש כבד.

משם רצתי לכיוון מרקס אנד ספנסר - הראשי, לא זה של האוכל. הזמן מוגבל והבגדים מרובים. עברתי אותו כרוח סערה תוך שאני חוטפת מכנסיים וז'קטים מכל הבא ליד, ושילחתי את עצמי למוקד הפעילות - מחלקת לבני נשים. שם עשיתי סיבוב מהיר, מצאתי את החזיות המוצלחות ביותר במידתי החדשה, שפע של גופיות וסליפים (כמו גופיה רק ארוך, לכיוון הרצפה) לשדרוג המלתחה ותחתונים עם קצת משי כי משי טהור לא היה. מרוצה מצאתי את תאי המדידה, שם מצאתי מוכרת שנתנה בכבודה מבט מזועזע.

"זה יותר מדי".

סיכמנו שאשאיר לה למשמרת את התחתונים וגופיות למתנה (כן, הבאתי מאנגליה גופיות כמתנה. והן היו הצלחה מסחררת), ואלך למדוד רק את החזיות והמכנסיים.

יצאתי משם עם ז'קט, מכנסיים תואמים, כמות מפתיעה של תחתונים, שלוש חזיות ושתי הגופיות. גם סליפ אחד לבן. רגועה יותר טיילתי קצת באיזור, עד שהגיע הזמן לחזור לקחת את ד'.

מצאתי אותו כצפוי באותה נקודה בה השארתי אותו. לקחתי אותו לסיבוב באיזור כלי הכתיבה החמוד של החנות, ומשם לקופות, לשלם על כמה ספרי שירה והומור.

על אף שנשבעתי שלא אקנה עוד ספר עד שאצמצם משמעותית את ערימת הקריאה שלי, לא עמדתי בפיתוי של קלסיקה יפנית בתרגום טרי ליד הקופות. שוין.

עלינו לקפטריה בקומה השישית לתה של אחה"צ - חלק חשוב מאד מהקניות. התה היה מצוין כרגיל, והנוף גם.

הוצאתי את ד' משם כדי למצוא לו מכנסיים ("אתה חייב למדוד!") באותו סניף בו קניתי את החזיות, וכדי להעיף מבט בשפע האפשרויות המעניינות ברחוב - מחנויות לכלי בית ועד כלי כתיבה. בילינו שעה מענגת בחנות של מגזינים ישנים (הטובים יקרים, אבל איזו חויה אנתרופולוגית!) ויצאנו לכיוון הפאב בו קבעתי עם חברי לעבודה.

נסענו לשם בריקשה.

כן, יש ריקשות בלונדון. ובזו שלנו נהג מהנדס פולני שבא ללונדון להרוויח קצת כסף.

נתנו לו טיפ גדול. הוא אפילו צילם אותנו.

הרגשתי קצת רע עם זה.

חברי לעבודה, אותם ראיתי לראשונה בחיי, חיכו לי בפאב הבית שלהם - פאב חביב בסוהו, הידוע בכך שהוא מבשל את הבירה שלו בעצמו. שמחים על תרומתנו לכלכלה המקומית ולשימור האומנויות המסורתיות, בדקנו שני סוגים, אמבר וסטאוט משובחים. זה היה המקום היחיד באנגליה ששאל אם ארצה חצי פיינט - בדר"כ צריך לבקש במיוחד וזו בושה לא קטנה. אחר כך הבנתי שהם מציעים חצי כדי שתוכל לדגום יותר סוגים.

אבל לא הזמנו אפילו סיבוב שני. נורא מצידנו.

חברי התגלו כדומים למדי לחבורה שנמצאת בארץ. הם חלקו אתי מיני תובנות ש לא קשורות לעבודה ותמהו על התרבות הישראלית וחוסר היכולת של ישראלים לשתות (דנו בהיבטים הפיזיולוגיים של פירוק אלכוהול ובכמה קפה מסוגל הבוס שלהם לשתות. אמאל'ה). מסתבר שהיה לי מה לחדש להם אפילו בענייני כריתת עצים - הרעיון שאסור לכרות עץ ורופא העצים של העיריה צריך לבוא ולחתום על תעודת הפטירה של העץ כדי שאפשר יהיה לכרות אותו זעזעה אותם.

היה נחמד. את התמונות שצילמתי לא אוכל מן הסתם להעלות לכאן. הראיתי אותם בעבודה כשחזרתי - "מי האנשים האלה?" - אף אחד לא ידע, לזוועתי.

יצאנו באיחור מסוים לכיוון הקברט שלנו. משום מה נדמה היה לי שהוא ממש קרוב, אך אבוי - התיאטרון אליו כיוון אותנו הגוגל מאפס לא היה התיאטרון הנכון. גם לא היו בו כרטיסים להצגות הקרובות. מה עושים? לא נוותר!!

תפסנו מונית לתיאטרון הנכון. הגענו רק רבע שעה אחרי ההתחלה. בריטים כמו בריטים, הם היו מאד נחמדים אבל סירבו לתת לנו להכנס. ההצגה התחילה! כן הציעו לנו שנשב בבר ונקבל קוקטייל - המקום מספק ארוחת ערב והצגה, ומשקה כלול במחיר. אם לא נספיק לאכול ארוחת ערב מלאה, יתנו לנו לנשנש. רק שנצא מרוצים! מפויסים התיישבנו על הבר לקוקטייל שמנת-קפה כלשהו ולעוד פימס. המוזג תפס אותי מסתכלת בו כשהוסיף שוט של ג'ין - והסביר לי שהם מכינים את גרסת הקוקטייל, עם יותר אלכוהול. זה בסדר. כשלמדתי שם הזהירו אותי שוב ושוב מפני מקרים כאלה, בהם מוסיפים לך אלכוהול לכוס בלי שתשים לב כדי לשכר אותך מהר יותר... עד היום אני לא בטוחה אם זו תופעה רווחת שם או פשוט אזהרה לסטודנטים זרים שאינם מצויים בכמויות האלכוהול שנוהגים לשתות שם. בכל מקרה, זה היה טעים, וליווה יופי את צלילי הסווינג הקלילים שהסתננו מהמרתף, בו היה המופע. קצת שמחתי לשמוע אותם.

בהפסקה הרשו לנו לקחת את המשקאות ולרדת למופע. הם יכולים לתת לנו את הארוחה המלאה, ואפילו צצו אחר כך לוודא שאנחנו יודעים שגם המחיר מלא  (אמרו לנו קודם שאם לא יוכלו לתת לנו את כל הארוחה נקבל נשנושים ומשקאות במחיר מופחת). נגמרה המנה הצמחונית אבל לא נורא, יש צמחוני אז השף יאלתר לנו פסטה ריזוטו במקום אורז. האוכל בכלל היה שיפור ניכר לעומת אתמול. קיבלנו המוני טעימות קטנטנות על לוח עץ לפתיחה - מטבלים, חתיכות קטנטנות של פולנטה, דגים זעירים על טוסט... חגיגה. הסלמון שקיבלתי לעיקרית היה פשוט וטעים מאד. מה שכן, ד' טען שהרגיש היטב שהפסטה הצמחונית היתה אמורה להיות אורז. הקינוח גם היה מוצלח - טעימות נפלאות, שוקולדיות ברובן, קטנות, עזות טעם ומרעננות.

אבל אנחנו מזניחים את המופע.

המופע היה נפלא. היה בו פסנתרן, ג'ז דלוריאן, בעל קול מרוסק ותפיסה מוזיקלית שעירבבה יפה בין טום וייטס וג'ז קברטי. היתה בו גם זמרת שהפליאה להפעיל את הקהל, ובהתאם להבטחה - גם מופע בורלסק חמוד של בחורה ששרה, התפשטה לבגדיה התחתונים המגניבים ביותר ונשארה בתחתונים וכיסויי פטמות מצויצים. אוירת הוינטאג' שאפפה אותה הפכה הכל להרבה יותר מגניב - מהשיר והריקוד ועד למחוך.

המופע נגמר בשיר רומנטי אחרון, וג'ז הזמין את כולנו לשוחח איתו למעלה בבר (ובטח לבקש שירים ולתת טיפים שמנים). אני וד' החלטנו שהיה נחמד אך מספיק, וצעדנו לנו הביתה בשמחה.

למחרת באמת לא היה לנו כוח לכלום. אפילו לא יצאנו לארוחת בוקר. הבאתי לנו שני גביעי גרנולה עם יוגורט ופירות מהמקום ליד שמוכר רק דברים בגביעי נייר קטנים (חמוד לאללה ומוצלח מאד לארוחות בוקר), שתינו תה ותהינו מה נעשה היום. זה היום האחרון שלנו, ולערב מצאנו סטנדאפ וחבר שלי ללימודים. עד אז חייבים... חייבים... חייבים ללכת...

לכנסיית סנט פול. מהמפורסמות שבכנסיות לונדון, היא היתה המוקד של אין ספור הפצצות בבליץ במלחמת העולם השניה וניצלה הודות למשמרת מתנדבים שמרו לכבות כל ניצוץ תבערה. קוני ויליס אפילו כתבה על זה סיפור.

כשגרתי שם היא היתה בשיפוצים ולא טיפסתי לראשה. נו, עכשיו הזמן. היא גם ממש, אבל ממש, מעבר לגשר הקרוב ביותר. אז יאללה, נצא.



עוד לונדון

"עוד לונדון" זה שם של מקום.

רציתי להגיע אליו.

את יום שני פתחנו בהבטחה חגיגית - היום הולכים למופע! לא ניתן לשום דבר לקלקל את זה. מוכווני מטרה יצאנו לסיבוב בכיוון הביג בן, בליבנו שיר ובראשנו תכנית - לקחת את אוטובוס התיירים ולהסתובב.

אחרי ארוחת בוקר בקפה האופנתי-הבריא הקרוב (גועל נפש שמנוני) וטיול ארוך מדי (ד' לא היה מרוצה מעומס ההליכה) כולל פארק קטן חמוד ממש על על הטיילת, הרמנו את עינינו.

"תראי!", קרא ד'. "בן!".

זה אכן היה הביג בן. ממש לידינו. קרוב מאד לכנסיית וסטמינסטר, בניין הפרלמנט והתיאטרון בו מציגים את "ספאמלוט", המחזמר המבוסס על חבורת מונטי פייטון. לא ברור מה מכולם דיבר אלינו יותר.
אוקי. ראינו. מה עכשיו?

להכנס לא נראה לנו - לא עד כדי כך מעניין בפנים - ולכן הלכנו לחפש את האוטובוס לתיירים.

חבל לי לספר כמה זמן לקח לנו למצוא אותו. הקפנו את כל הכיכר המשונה הזו פעמיים. בסוף מצאנו אותו, בקרן זוית ליד אחד המוזיאונים, עם נהג שמוכר כרטיסים בבגדים ססגוניים. כרטיס יקר, אבל תקף ל-24 שעות (גם למחר בבוקר! הידד) ואפשר לשלם באשראי - לנהג היה מסוף נייד קטן.

טוב. היה לנו זמן לכוס תה ולפלאפג'ק - זה חטיף בריטי ידוע,מין הכלאה בין חטיף גרנולה ולבנה. כבד, טעים, עתיר דבש וציפויים טעימים, ויחסית מזין - נטול מרגרינות וכו'.

את ההדרכה העבירה בחורה חביבה ומשעשעת. היא סיפרה לנו קצת על ההיסטוריה של האיזור, על מתי עברה המלכה לגור כאן, על הפעם שבה היא גם הזמינה מונית כדי לראות איך חיים נתיניה והגיעה עד סוף הרחוב בדיוק, וגם על המלון היקר ביותר בעיר (15 אלף פאונד ללילה, לא כולל ארוחת בוקר).

ואז, האוטובוס עצר, ליד הכניסה לגרין פארק (הוא ירוק כי פעם מלכה אחת ביקשה מהמלך שטייל איתה שם שיקטוף פרח ויתן אותו לאשה היפה בעולם. הלץ קטף ונתן אותו למשרתת, והמלכה ציוותה לעקור את כל הפרחים מהפארק). את המדריכה החליף מדריך צעיר. היה לו חיוך ענק וחסר כל דאגה, עיניים עם נצנוץ שובבי, פחית קולה ביד ונעליים כל כך גדולות שנראה היה שהוא טובע בתוכן. הוא זרק רגל על הכסא בנונ-שלנטיות ויצא לדרך, מדבר בדיקציה ברורה ומוכרת...

"אתה חושב...", שאלתי את ד'.

"שהוא הדוקטור? כן!".
נסענו לכיוון צפון העיר, והוא שטף אותנו באינפורמציה קלילה. "וזה מוזיאון שרלוק הולמס. מכירים את בנדיקט קומברבץ' שמשחק אותו בסדרה של הבי בי סי? לפני שבועיים או משהו הייתי עם חברה שלי במסיבה והוא היה שם, לבוש במכנסי עור צמודים ביותר. היינו מוכרחים לעזוב מיד".

החלטנו לרדת באיזור המעונות שלי.

ירדנו בגשר מצודת לונדון, הזכור לותיקים בניכם כגשר הבית שלי. האוטובוס הוריד אותנו בצדו הצפוני, ואילו אני רציתי את הדרומי. אבל הנוף היה משגע, את הטיילת סביב מוזיאון המצודה פיתחו מאד מאז הייתי שם ובכלל הכל היה שמח. אז נשארנו קצת, הצטלמנו על רקע הגשר, צילמנו עוד פעם את "שבר הזכוכית" ולא נכנסנו למצודה. חבל קצת, כי לא ביקרתי בה אפילו פעם אחת בכל השנה שגרתי ממש מולה.

כשנמאס לנו (סיימנו עם קפה בסטארבקס - מחיר הכרחי לשימוש בשירותים שם) חצינו סוף סוף את הגשר, ועשינו סיבוב קצר בטיילת הדרומית.

היא לא השתנתה. כמוה גם המעבר המעופש אל המעונות שלי ולידו פיאצת הגברות הערומות, שעדיין השתכשכו במזרקה כשבגדי האבן שלהן (כולל שעון יד מאבן!) מפוסלים לצדן.

הצטלמתי לידן.

החלטנו לוותר על אוכל בבית הקפה הלא מוצלח ליד. ד' כבר היה רעב, אבל אני התעקשתי על לראות את המעונות שלי פעם אחת אחרונה.

הם היו בדיוק איפה שהשארתי אותם.

הם נראו בדיוק כמו שנראו אז.

ולא היה מצב שיכניסו אותי לשם.

המקום כרגיל מאובטח ולא נותנים ללא - סטודנטים להסתובב שם סתם.

אז הלכנו.

הלכנו ל"עוד לונדון", קומפלקס המשרדים (ומרקס אנד ספנסר אוכל!) המרכזי של האיזור. בין היתר הוא כולל בתוכו את בית העיריה.

מסתבר שבנו בו עוד בנינים. ואני יודעת את זה רק כי הצלחתי ללכת לאיבוד ביניהם משל לא טיילתי באיזור הזה 200 פעם (לא הגזמה, עשיתי פעם את החשבון).

ד' היה רעב מאד כשסוף סוף מצאנו את סניף האוכל של מרקס אנד ספנסר. חטפנו כריך וסלט והלכנו למצוא מקום לשבת על קוביות הבטון הצופות את הטיילת בחוץ. רציתי למצוא את הסקופ - אמפתיאטרון קטנטן שקוע בטיילת שלפעמים יש בו הופעות - אבל הנוף במקום בו ישבנו במילא היה מוצלח יותר.

רק אחרי שפתחנו את האריזות הסתבר ששכחנו לקחת סכו"ם.

לא משנה. הסתדרנו איכשהו. אבל אחר כך היה דרוש משקה להרגעת העצבים.

משקה. עוד לא שתינו פימס, ומתחת לגשר (כן, מתחת) היה בדיוק את המקום לזה. עם נוף לנהר ולחדר המכונות של הגשר ועם תפריט צנוע אך מסורתי ביותר. ויש להם פימס. תרצו קנקן או שתי כוסות?

"בוודאי שנוכל להסתדר עם קנקן!" הכריע ד'.

המוזג נכנס מיד לעבודה. הוא לקח תותים קפואים, תפוז ולימון טריים, הלך למטבח להביא מלפפון גדול ומוצק וחתך אותו ממש מול עינינו. הוא ערבב הכל, הוסיף נענע טרייה וריחנית, וקרח מעל. הוא מדד ארבע מנות של פימס חזק והוסיף לקנקן, ואז...

הציף את הכל בשוופס לימון.

התגברתי די מהר על תחושת הקבס. לומר את האמת זה היה ממש טעים. אולי אפילו יותר טעים מאשר הגרסה עם ההלימונענע הטריה שאלתרתי בארץ. לא התקשינו לחסל את הקנקן.

מבוסמים במקצת יצאנו אל האור הבוהק בחוץ וחצינו שוב את הגשר, הפעם בתכנון לקחת את סירת התיירים - היא כלולה בכרטיס של האוטובוס - חזרה. שטנו מערבה בשקט יחסי וירדנו בכיכר וסטמינסטר בה עלינו בבוקר.

כזכור, הדבר היחיד שהיה חובה כאן היה לראות מופע הלילה. מופע כלשהו. משהו. לא נוותר! והפעם וידאתי שזה אכן בתאריך של היום - מופע ג'ז במועדון לא מוכר כלשהו.

" ניקח את האוטובוס?", שאל ד'. כן, אחרי הכל יש לנו כרטיס פתוח לאוטובוס התיירים שאמור לעבור בסביבת המועדון.

אבל אני דאגתי שנצטרך לחפש את המקום אחרי שנרד מהאוטובוס, לכן לקחנו מונית. היא הביאה אותנו למקום הנכון, בשעה שבע בדיוק, אלא ש....

"ההופעה לא מתחילה לפני תשע!". אמרה הבחורה בכניסה. "אתם יכולים להכנס אבל ריק שם לגמרי, אין שם כלום חוץ משיעור ריקוד".

"שיעור ריקוד? איזה ריקוד?"

"לומדים שם סווינג".

את גודל החיוך שלי אי אפשר היה אפילו למדוד.

ד' סרב בתוקף להצטרך לשיעור, אפילו שהיה שיעור מתחילים, לכן החלטנו להסתובב עוד קצת.

המועדון היה ברחוב קניות צפוני ומפונפן במיוחד (רמז לא טוב לבאות). היה בו מוזיאון קטן שהיה סגור לאירוע פרטי, פסאג' עם כמה חנויות יהלומים ובחורות בלבוש קרקס על קביים (עוד אירוע פרטי), והיה בו גם את...

"פורטנום אנד מיוזיאום!".

כלומר, פורטנום אנד מייסון, חנות הכלבו הכי יוקרתית בלונדון. מקום שהאיכות בו עולה רק על האסתטיקה המוקפדת שלו. מקום שחייבים להכנס אליו ולו רק כדי להתרשם.

ד' לא חשב ככה, אבל אני גררתי אותו פנימה. התפעלנו מהסידור המוקפד של השוקולדים, מהכלים המרהיבים, וראיתי קומקומים יפהפיים עם מיחמי צמר סרוגים, בדיוק אלה שרציתי הביתה. הצצתי במחירים.

בואו לא נכנס לזה.

יצאנו בצער מה.

אבל כמה חנויות משם היה משהו אחר - סניף ענק של ווטרסטון'ס, חנות הספרים שפעם חששתי שאפסיד בה את כל הירושה. אולי זה היה הסניף הכי גדול באירופה, אולי השני הכי גדול - בכל מקרה, זו היתה חנות ספרים עצומה.

השארתי את ד' באגף השירה הלכתי לשוטט במד"ב. לא היה קשה להרוג זמן עד תשע, אבל התאפקנו ולא קנינו כלום.

בינתיים. אני התחלתי כבר לרקום תכנית למחר.

חזרנו למועדון. 

שהתגלה כנפילה תיירותית. האוכל היה חביב אך בעל ארומת אייטיז משונה (גלילות סלמון ממולאות ברוקולי?), והלהקה  כלהקת קאברים של רוקבילי וג'ז מהסוג היותר מסחרי. היא היתה רועשת ונטולת השראה, ושימשה בעיקר רקע לרקדנים.

אה, הרקדנים. הגענו לסוף שיעור הסווינג (חומר של רמה שלוש ללומדים בדאנס ת"א). הם היו מבוגרים יותר מהממוצע בארץ, ובהחלט נראה שנהנו. כשראיתי שחסר להם מוביל שקלתי להצטרף. החלטתי נגד. אני במין הפסקה מהסצנה, וזו נראתה קבוצה קטנה מדי ולא מספיק מגובשת כדי להתפרץ אליה כרקדנית מהסצנה בת"א.

אז ישבתי, הסתכלתי עליהו והתבאסתי. גם זה לא היה שוס.

הקינוח היה מוצלח. המלצרית הציעה לנו את ספציפיאליטה הבית - קפה עם ליקר. ד' שמח לקפה עם ויסקי, ואני שמחתי לראות קואנטרו בתפריט. אמה, להסביר למלצרית שאני רוצה רק את הליקר בלי הקפה היה קצת בעיה.

לשמחת בעיות השינה שלי, היא הבינה.

חזרנו הביתה לא ממש מאוחר.

את הבוקר הבא פתחנו לאט. לא נעים להודות, אבל את שני הערבים הקודמים בילינו בבהייה בטלויזיה הלא באמת מצוינת של הבי בי סי. גילינו שהבריטים לוקחים את עניין הנגישות ברצינות - לא רק שיש להם כתוביות צבעוניות לכבדי שמיעה, יש גם קריין אפאטי שמתאר מה מתרחש במסך לטובת כבדי הראיה.

מה שכן, היה די ניג'וס להבין איך מכבים את זה.

הלכנו לאכול במקום שמוכר רק דברים בגביעי נייר קטנים. שוס אמיתי. מצאתי גביע עם ביצה וקצת בייקון - טעים! והתחלנו לתכנן את היום הלפני אחרון.

מצאנו קברט לערב (שום ג'ז מסחרי ללילה הלפני אחרון שלנו!),, קבעתי עם החברים מהסניף הלונדוני של העבודה לאחה"צ, והחלטנו שניקח את אוטובוס התיירים מהתחנה הקרובה ביותר אלינו, נרד בפארק כלשהו ונעשה שם פיקניק כמו שהאנגלים עושים.

ועל זה, בפרק הבא.



יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

לונדון - היום השני שהוא בעצם יום ראשון

כן, עדיין יש סיפורים שלא סופרו מהשבוע בלונדון:

ביום השני, שהיה כבר יום ראשון, קמנו מוקדם. זה היה יומו של הכנס בשבילו בכלל היה כל הסיפור הזה. היינו צריכים להגיע לבית הספר שלי, חצי שעה הליכה מהמעונות.

טיילנו שוב דרך פליט סטריט, ובגלל שהיה יום ראשון וממש מוקדם בבוקר, אף אחת מהקפטריות המוצלחות ליד המעונות לא היתה פתוחה. עצרנו בסטארבקס אחד לארוחת בוקר, והסכמנו לא לחזור על הטעות הזו יותר לעולם. הזמנתי סלט עוף עם בייקון ופרמזן (מה? זה היה הדבר היחיד עם בייקון בשעה הזו בבוקר) ובחיי שעד עכשיו לא ברור לי מה היה הבייקון, מה היה עוף ומה היה פרמזן.

הורדתי את ד' בבית קפה שקט ליד בית הספר, לא רחוק מאיפה שפעם גנבו לי את הארנק (סיפור מטורף - כל זמני באנגליה שתיתי רק תה ואכלתי שוקולד. באותו יום פגשתי חברה לקפה עם מאפין. בדרך לבי"ס, מעבר לכביש, גנבו לי את הארנק. פגשתי את המורה לסטטיסטיקה בכניסה והוא אמר לי שמנסים לומר לי להפסיק עם הקפה. בחיי שצדק).

חציתי את הכביש וחיפשתי את הבניין החדש - נפתח שנה אחרי שעזבתי - בו יערך הכנס.

הכנס תוכנן להתחיל בתשע וחצי, וצריך להגיע עד תשע כדי לקבל תג שם. פתיחת דלתות ברבע לתשע, חשב מאד לא לאחר!

הגעתי בחמישה לתשע והייתי מאד מרוצה מעצמי שהצלחתי להקדים.

מסתבר שהייתי היחידה שהקדימה. המקום עוד לא היה אפילו מוכן. "הם יהיו מוכנים עוד מעט", אמר לי איש נחמד בקבלה.

ירדתי למרתף (למי שלא זוכר, הכל באנגליה במרתף, וגם קומה עליונה מחניקה כמו מרתף) וחיכיתי.

בסופו של דבר הם הצליחו להתארגן, פלוס כמה סטודנטים מנומנמים שנשכרו לצורך האירוע כדי לסמן "וי" ולחלק תגים. קיבלתי תג עם שמי (קרקפת אקדמית על החגורה!) והלכתי לחכות.

מעט מאד אנשים שהכרתי הגיעו (לאט ובטפטוף - באמת הייתי היחידה שלקחה ברצינות את העניין הזה עם לבוא ביום ראשון בתשע בבוקר). הגיעו ראש המחלקה, ראש המחלקה שלי בארץ (!!), פונקציונרים אחדים והמרצה החביב עלי מימי לימודי, שהופיע מבית ספר אחר עם פרופסורה חדשה, משקפיים חדשים ואופנתיים, חיוך ענק ובאופן כללי נראה צעיר בעשר שנים מאשר בזמן שלימד אותי.

בנוגע לסטודנטים....

ובכן, מיד שאלו אותי את השאלה המתבקשת - "אז מה נושא המחקר שלך?"

המהמתי לי משהו.

הורדתי ראש וחיכיתי שיתחילו סוף סוף.

ההרצאות, כשכבר התחילו, היו מרתקות. היה בהן דיון על מקומן של הרשתות החברתיות במהומות האביב הערבי, על מקומה של התקשורת ועל שינוי דפוסי התקשורת בכלל בימים אלה.

בנוגע למקומה של התקשורת - זה היה רלוונטי במיוחד. התקשורת מסקרת את ההפגנות בצורה שלילית במיוחד ומבליטה את הפרובוקציות הזולות, וזה שולח את המפגינים לבצע פרובוקציות זולות. בעלי השליטה בתקשורת - בעלי הון - ממצבים את המפגינים כבני טובים מפונקים שרוצים לדרדר את החברה כולה לאנרכיה... נשמע מוכר?

בנוגע לרשתות החברתיות - אמנם כוחן אינו גדול כמו שנדמה לנו, אבל מקומן כבר מובטח כדרך התקשורת העיקרית של יותר מדי אנשים. האינטרנט, כמו בבדיחה, הפכה למוצר יסוד הכרחי. פירמידת הצרכים של מאסלו משתנה ומקבלת לתוכה את האינטרנט כצורך יסוד,

צורך שבלעדיו יתקשו מרבית תושבי המדינות הערביות והעולם השלישי (כן!) למצוא עבודה או לספק את צרכי היסוד שלהם.

פסימית למדי יצאתי לצהריים מהבניין בו לא למדתי מעולם, התחמקתי מהמרצים והסטודנטים שבקושי זיהו אותי והלכתי לחפש את ד'.

אגב, את הכנס ניצלתי היטב - הוא לא רק הרחיב את דעתי אלא גם הביא לי הזדמנות יפה לרשום כמה רישומים מוצלחים.

מצאתי את ד' רחוק מאד מאיפה שהשארתי אותו. הוא דגם כל אחת מרשתות בתי הקפה בלונדון ולא התרשם. הוא שכנע אותי לנסות מקום עצמאי לצהריים, מין מסעדה איטלקית מהירה.

אכלנו שם סלט - שהורכב רובו מפסטה ותפוחי אדמה וקצת גרגירי חומוס שהתעקשנו עליהם מעל - וארוחת בוקר אנגלית, שמנונית מספיק כדי להצדיק את שמה. איכס.

טיילנו לנו דרך הטיילת והנהר בחזרה למעונות, לנוח לפני ההצגה בערב. תכננו להגיע לערב קברט בסגנון דיוויד לינץ' בצפון העיר, רעיון מעניין שגבר על מתחרהו - מופע קרקס בתיאטרון הלאומי.

למרבה ההפתעה, מצאנו את הדרך לשם בלי יותר מדי בעיות. ירדנו בתחנה הנכונה ופנינו לכיוון הפחות או יותר נכון. מצאנו אפילו פאב נחמד שנראה כאילו יש בו לא מעט סטנד אפ, אם דיוויד לינץ' לא יוכיח את עצמו. אבל ככל שהלכנו והתקרבנו למועדון נראה היה לי שכן טעינו - הבניינים היו בנייני מגורים אפורים והמבנה היחיד שיכול היה להיות מועדון מסוג כלשהו היה נטוש לגמרי.

באיחור מסוים הסביר לנו אחד הדיירים בבניינים האפורים איך מגיעים למועדון. זה באמת היה המבנה הבודד המוזר שחשדתי בו מראש. נכנסנו לחדר הכניסה שלו, ובוודאי נראינו די אבודים.

"הכל בסדר?", שאל אותנו בחור אחד שצץ פתאום.

"פה זה הקברט של דיוויד לינץ'?".

"כן, הוא היה פה ביום חמישי ויהיה שוב בעוד שבועיים".

לעזאזל עם הטיים אאוט הזה.

חזרנו לכיוון מועדון הסטנד אפ המבטיח.

"יש הופעות הלילה?", שאלתי את הבחור מאחורי הבר.

"לא, לא הלילה".

בבלום בר זה לא היה קורה.

"טוב, אולי תרצו לשתות משהו?".

רציתי. פתאום זלג לו כל הכוח מהרגליים שלי, ולמרות שרציתי מאד לקום ולקחת את הרכבת התחתית למופע הקרקס בתיאטרון הלאומי ההוא, פתאום לא ממש יכולתי.

"כן, אני רוצה", אמרתי. "אני רוצה לשתות כוס תה".

כי למה שרק הערב שלי יחרב?

לא משנה. שתינו תה וקפה והברמן הנחמד (בחור מלזי שהתרשם מאד ממוצאנו הישראלי. סיפר שדי מבאס אותו שלעולם לא יוכל לבקר בארץ בגלל הדרכון המלזי) אפילו לא ניסה לשכנע אותנו לשתות בירה כמו אנשים נורמליים. הוא כן ניסה לשכנע אותנו לבוא שוב בערב שכן יש בו הופעות.

כשקמנו משם כבר לא היה סיכוי שנגיע למופע הקרקס ולומר את האמת כבר לא היה אכפת לי. לקחנו רכבת חזרה הביתה וסגרנו גם את היום הזה.

יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

אינטרלוד: פיקניק יומולדת

"ד'", קראתי. "אתה יכול לבוא רגע להציץ בעוגה"?


הוא נאנח, גרר את עצמו מהספה ובא למטבח להביט.

"טוב, בסדר" אמר. "אני אשתין על זה".

העוגה היתה עוגת הגבינה של ילדותי לקראת פיקניק היומולדת שלי, שפינטזתי עליו מזה זמן. צל, ברווזים, מים, פארק הירקון. מה יכול להיות יותר כיף?

ורגוע.

רגוע כמו כל היום הזה. קמתי מאוחר, הכנתי עוגות להנאתי (אז ביקשתי מדרור לחוות את דעתו לגבי העיצוב - האם מספיקה שכבת גבינה אחת או צריך שתיים מתחת לציפוי? דרור הכריע על אחת, מעליה עוד שכבת ביסקויטים וציפוי, לא משתן), סידרתי משחקי חברה...

וקמתי מהכסא ב-15:29 כדי לגלות שלוש שיחות שלא נענו מהטרמפ שלי וסמס אחד - "אצלך בעוד 12 דקות".

הוא נשלח תשע דקות קודם. שלוש דקות ורוצו. נעלתי נעליים, דחפתי את כל הציוד לשקית, חזרתי במהירות לטרמפ ("שלוש דקות אצלי, כן?"), וגיליתי ששכחתי לצפות את העוגה...

לקחתי בזריזות את הקצפת שהכין דרור וערבבתי לתוכה מעט ג'לטין כדי למצק אותה.

איזו טעות.

הקצפת התפרקה מיד והפכה נוזלית לחלוטין. לא חשוב, תכף זה יתמצק. שפכתי הכל על העוגה, לקחתי אותה ביד ו...

מיד שפכתי על עצמי חצי מהציפוי הנוזלי עדיין.

אני ממש מתפלאה שהשכנים לא קראו למשטרה לשמע הצרחות שלי.

דרור התכופף לנקות את הרצפה ואילו אני צעדתי כמו שאני, שמלה והכל, לתוך המקלחת. למזלי השמלה היתה מבד סינתטי משובח והתנקתה מיד. נוטפת מים לקחתי את שאר החבילות וירדתי עם דרור לטרמפ.

הוא הגיע לפני כי הרוח העיפה את מכסה ניר האלומיניום של התבנית החד-פעמית והייתי צריכה לסטות כדי לזרוק אותו. אבל בסופו של דבר, איחרתי רק בעשר דקות לטרמפ שלי, ואפילו לא הרסתי לו לגמרי את הריפוד עם השמלה הרטובה.

הפיקניק היה כיף, רגוע, מוצל וברווזי כמו שקיויתי (עד שהחליטו האורחים להעביר אותו לנקודה נטולת דשא אך עתירת מנגלים) והעוגה חוסלה עד הפירור האחרון. בצער מה הלכנו עם רדת החושך. אני מקווה לעוד כאלה בעתיד.

לסיכום, הנה המתכון לעוגה:

מרכיבים:
750 גר גבינה לבנה שמנה
8 חלמונים
400 גר סוכר
50 גר ג'לטין
600 סמ"ק חלב
500 סמ"ק שמנת מוקצפת
תמצית וניל, קורט מלח

הכנה:
להמס את הג'לטין בקצת מים חמים.
להרתיח חלב+סוכר+וניל+מלח
להוסיף חלב לחלמונים תוך בחישה והשואת טמרטורה
להוסיף ג'לטין מומס
לקרר התערובת, להוסיף לגבינה
להוסיף בזהירות את הקצפת
לצקת תערובת על בסיס ביסקויטים, בישקוטים, פרי...

תוספת של אבא שלי:
שכבת ביסקויטים רטובה + פרי+ ג'לי (אני טבלתי את הביסקויטים בקפה עם קצת בייליס, אבא שלי טוען שבילדותי הרטיב אותם בחלב).
הכנתי רק חצי מהכמות, עם ציפוי קצפת. למי שמשנה לו - את הג'לטין אפשר להחליף באגר אגר, שהוא ג'לטין צמחוני המופק מאצות.

*הערת אגב - מיצי לא שכחה שטרם סיימה את סיפורי לונדון. אלה יחזרו ממש בקרוב. עם הקוראים הנאמנים הסליחה.







יום ראשון, 28 ביולי 2013

לא אכפת לי כמה כסף אני מרוויחה, בירה בחינם יותר טעימה.

בירה בחינם יש רק במקום אחד: פתיחת תערוכה. והפעם, פתיחת תערוכת בוגרי המחלקה לאמנות פלסטית בשנקר.

ברשות הקוראים, אעשה הפסקה קצרה מסיפורי לונדון כדי לספר שלמרות הכל מצאתי זמן ללכת לפתיחת תערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר.

תמיד היינו מתאגדות, חברה אמנותית אחת או שתיים, והולכות לראות את העיסוק האופנתי בסוגיה התורנית בבניין עלית הישן בצומת עלית המפויח בואכה רמת גן. כעת הבניין הזה בכלל קרוב אלי הביתה. גם אחד המסיימים קרוב ללבי. לכן לא נתתי להעדר החברות להפריע לי, והגעתי לערב הפתיחה.

בניין הסירה היפהפה אך המוזנח מוקף בפיגומים. סוף כל סוף משפצים! באמת הגיע הזמן. אולי סף סוף הוא יהפוך ממוקד מחריד של הזנחה לבניין היפה והמטופח שיכל להיות.

עברתי את ענן העשן המחניק (כל המעשנים התרכזו בכניסה) ונכנסתי.

בכניסה היה דוכן של "תדר" ס - רדיו פופ-אפ לחודשים הקיץ החמים. הם משדרים באתר כל יום מתשע בערב, והם היו אחראים על הבירות. מכבי, אבל כאמור בחינם. עם בירה ביד התחלתי את הסיבוב.

אגב, לצערי שכחתי כמעט את כל שמות האמנים. אני לא מסוגלת להתאים בין רשימת הבוגרים לבין העבודות שלהם. עמם הסליחה. את העבודות למטה לקחתי מכאן.

בקומת קרקע ראיתי את עבודת הצבא ההכרחית. משהו בה הזכיר לי שתי עבודות עצומות - אחת על הטבח בסברה ושתילה והשניה על וייטנאם - שראיתי לא מזמן בטייט מודרן בלונדון. קישור יפה.

אגב, בטייט הוצגו העבודות זו מול זו, במין חדר מלחמה מזעזע. אבל כשחיפשתי את התמונות עכשיו, קיבלתי ידיעות רק על אחת מהן. נחשו איזו. אפשר לראות אותה כאן.

בחדר בצד השני - דקל ענבר מציגה לוחות עץ קטנטנים ומדהימים, מלאי טקסטורה, ומצוירות עליהם דמויות אישה מקופלות לפוזות אתלטיות בלתי אפשריות. הן נוטפות דם בזרם אחיד, נקי, ונעים לעין. כלומר, כשמתגברים על כך שלא נהוג לראות דברים כאלה. בכלל, היו כמה וכמה עבודות נוטפות דם מחזור השנה. שינוי מרענן ונוקב שבוודאי קשור לשינוי היחס הציבורי לשיח הצבוע על ענייני המחזור.

שבירת המוסכמות עודדה את רוחי, וזה טוב, כי החיה הענקית מקרטון שנפלה לה על רצפת המסדרון היתה די מדכאת.

בחדר ליד היו בדים שנארגו ונתלו מהתקרה כמו קורי עכביש. אולי יש קשר תמתי עם החיה מהמסדרון.

עברתי לחדר של זועבי שאהד, בו היתה חתונה ערבית מדממת. ממש. ציורים מדהימים. אין מילה אחרת. מוארים, מעודנים, הם הורכבו משמלות חתרה עדינות ענקיות שתפסו את כל הפריים, מידיים שתפסו את הכלה, ממעגל נשים קלסטרופובי ומדם, עוד דם.

מחוץ לחדר הקונסטרסט חד - עבודת וידאו של בחור דתי מתלבש.

עליתי מיד לקומה השניה, שם הציג חביב קפצון  גולגלות פלסטיק שדיברו על החיים והמוות. את כלכליסט זה הרשים מאד,אותי פחות.

בחדר הבא - אפרת רועי מציגה קיר שלם מצויר, מלא פרטים וצבע, ווידאו של רקדנית ושני בחורים עסוקים בפארסה של בעיטות, מכות ובלגן. האמת, קצת  הזכיר לי את הבילויים. השפעתם על התרבות פה פשוט לא נגמרת.

הרגשתי גם בהשפעות מורכבות ומרובדות של האמנות הפוסט מודרנית. הוקני, תפיסת הצבע המבססת על הדפס צילום של שנות השבעים - שימו לב לעירום, לתלבושות ולבחירת הצבעים בתמונה למטה:




המשכתי למעלה ולמעלה, לחדר עם תמונות מהצבא והמון בקבוקי בירה.

לא שתיתי אותם.

בקומה העליונה הציגה ניקול זילברשץ כיבוד- עוגות במנג'טים (והן אכן נועדו לאכילה), וידאו של אשה אוכלת, ופוסטרים מפחידים במיוחד של מותגי אוכל מלאי פרטים, אנשים אוכלים, מוצרים ויצורים.

אני מחבבת מאד את העיסוק באני החברתי של הפרעות אכילה, וכאן הוא היה ממש מרענן לאור מבחר העבודות הצבאיות למטה.

כן. מגוון הנושאים השנה היה דומה להפליא למגוון הנושאים של שנים קודמות - הרבה פוליטי, מעט חברתי, מעט אישי. וכמו תמיד האישי הוא גם פוליטי. ספציפית לנושא הפרעות האכילה - הרי מדובר בתופעה חברתית חובקת, ביטוי של מנגנוני כוח ושליטה חברתיים. להעמקה - "מיתוס היופי" של נעמי וולף.

התחלתי להתייאש. כל זה היה נהדר, אבל הגעתי לכאן מסיבה מסוימת. איפה החדר שבאתי לראות?

הוא היה כמובן בסוף בסוף. מצאתי אותו אחרי שדילגתי מעל שלולית חול ביציאה מחדר הפרעות האכילה. היה לפניו תור ארוך של אנשים.

כשהצלחתי להכנס הבנתי למה. זה היה חדר קטן וקלאוסטרופובי, ומלא יצירות מפחידות, מלאות פרטים וענקיות. הן מילאו כל סנטימטר חשוף בחדר ויצרו אוירה מחניקה ומבשרת רעות. היה בהן משהו מלא רומנטיקה ישנה ועבודה טכנית ברמה שמעטים האמנים שטורחים להגיע אליה היום. בלי ספק היה מדובר בחדר היחודי ביותר בתערוכה. עמרי קורש הציג שם עבודות שלא הזכירו שום דבר אחר, בנושא או במראה.

בעצם אולי קצת את ניר הוד.

היו שם ציורים של נשים, זאבים וארונות מתים, וגם בובות מושחתות, דובונים כסופים ונוקשים ושידות מלאות עיטורים. בהיתי בהם בניסיון לקלוט הכל. לא ממש הצלחתי. היה שם עולם פנימי עשיר שהשתרע על פני כל החויות של דור שנות האלפיים - ספורי פנטזיה, משחקי מחשב, אגדות שעובדו עד שהמקור שלהן נשכח, אומנות אנכרוניסטית המקבלת את הערך שלה מעצם העובדה שהושקעה בה כמות עבודה מטורפת. התוצאה - עושר מאיים של פרטים שאיימו להטביע את הצופה בזרם המידע שלהם.

אשר לראות תצוגה פנורמית של הגלריה הזו כאן. מומלץ בחום להתקרב עד כמה שאפשר, אבל עם הקוראים הסליחה - למרת האיכות הגבוהה, מסך המחשב עושה ליצירות האלה עוול. אין שום דרך להתרשם מעומקן מורכבותן בלי לראות אותן פנים מול פנים.




זהו. השארתי את בקבוק הבירה הריק עם כמה חברים ויצאתי החוצה לאויר שלא היה כל כך רענן. התערוכה הענקית היממה אותי והותירה אותי עם הרבה חומר לעכל. המשכתי לחשוב על חלקו בדרך הביתה, ועוד שבועות אחר כך.



יום רביעי, 10 ביולי 2013

לונדון - היום הראשון

היום הראשון בחופשה כלל את הגדה הדרומית, הטייט מודרן, שיט בנהר ופאב אחד מוצלח במיוחד

אחרי ארוחת הבוקר קמנו לחפש פיצוציה שמוכרת גם כרטיסי סים. לתשומת לב הנוסעים - בדקו שהטלפון שלכם אינו חסום או משויך לאחת החברות ושאפשר להחליף בו סים. קנינו אחד והמשכנו לטייל.

איזור הגדה הדרומית - ה-south bank (זה שמו במדריך!), הוא תוסס ומלא הפתעות. והמעונות אמורים היו להיות ממש על הטיילת. אבל איפה הטיילת? הסתובבנו בחלק הפחות נחמד והבכלל-לא-תיירותי של מרכז לונדון במשך יותר משעה, עד שצצנו לבסוף ליד הלונדון איי, הגלגל הענק ביותר. הוא נמצא ממש על הטיילת (אבל כשני קילומטרים מהמעונות! איך הגענו לשם?) ומשקיף על כל העיר.

https://lh5.googleusercontent.com/J0X6FDLKRDfMy_4AaaSwDs9SniExUR8tnFUpjSrNm98=w273-h204-p-noהחלטנו שלא לעלות כרגע על הגלגל אלא להמשיך להסתובב - ראינו מופעי רחוב, ביניהם החתול בכלוב (הוא רצה שאקח אותו אתי הביתה), נגן הטרומבון הבוער ועוד כמה - וגם התפעלנו מגינות החלון שצצו שם - מעין חדרים מעץ, עתירי חלונות, עם שפע אדניות בכל חלון. ככה סתם על הטיילת.

לא רק הפרעות השינה שלי חזרו מיד - גם קדחת השחת שלי חזרה. קדחת השחת היא מן אלרגיה לא ספציפית לצמחיה, שלא האמנתי אפילו בקיומה עד הקיץ שביליתי באנגליה. במשך חודשיים התעטשתי ונזלתי בלי סוף, והפעם זה הופיע בתוך שעה מרגע שיצאנו לרחוב. אמנם חשבתי שמשהו כזה עלול לקרות
והצטיידתי באנטי-היסטמינים לסוסים היפראקטיביים, אבל זה לא היה נעים.               

 הבעיה נפתרה במהירות. על הטיילת מסתבר שעוד נמצא סניף של מסעדת וגאממה - רשת של אוכל אוריינטלי לא רע בכלל. פעם היתה יותר אופנתית. ד' כיוון אותנו לשם במהירות, התארגן מיד על מן לביבות בטטה בהשראה הודית והשאיר אותי ליהנות לבד מהמנה החריפה ביותר בתפריט - ה"זיקוק". משהו עם שרימפס, פלפלים חריפים, חריף בלי פלפלים והמון ירקות מוקפצים קלות על קצת אורז.

מיצי אולי לא אוכלת ממש חריף, אבל החריף שהיא כן אוכלת נחשב לדי חריף באנגליה. לא רק שממש נהניתי מהמנה, היא העלימה את קדחת השחת מיד. הקדחת לא חזרה אפילו שלושה ימים אחר כך, כשגם ד' וגם המדריך על הקומה השניה באוטובוס התיירים שלנו התחילו להשתעל עד שכמעט חששתי שיפלו לכביש כתוצאה מהתקלות בעץ אלרגני במיוחד.

 מאוששים קמנו והמשכנו לטייל. למרחק מטרים בודדים. הגענו אל חנות הספרים הראשונה שלנו, משהו תיירותי לחלוטין. היה שם טיים אאוט שלקחתי מיד (בשנים שחלפו הוא הפך ממדריך מוצלח לפרומו לאתר המחורבן שלהם. למדו מהטעויות שלי - תכננו את המופעים לפני הטיול), מדריכים מתקפלים משעשעים בנוגע לחנויות האופנה בעיר ואיפה שתו שם המשוררים והסופרים, וקלסיקה אחת שד' קנה מיד.

נראה היה לי שהעיר מתחילה להשפיע עליו.

משם המשכנו אל הטייט מודרן. מוזיאון הואמנות המודרנית הגדול והחשוב. רציתי להגיע דווקא אליו מכמה סיבות - החנות המעולה העתירה בהדפסים משובחים (לקירות שלנו עוד חסרות כמה תמונות), כריך חומוס עם גזר ועלי תרד (כן!) והמיצג הענקי המתחלף באולם הכניסה שגובהו כמו של שלוש קומות.

להתחלה, אולם הכניסה היה בשיפוצים ולא היה בו שום מיצג.

לא נתתי לזה לקלקל לי את היום. ד' אמנם קיטר, אבל מיד קניתי לשנינו כרטיסים לתערוכות הזמניות (הקבועות בחינם) ועלינו לקומה העליונה להתחיל לסרוק את המקום בצורה שיטתית. לתערוכה של אלן גלגר ד' אמנם נכנס אתי, אבל על התערוכה של קוצ'ייר הלבנונית העדיף לוותר.





איזו טעות מצדו. זו היתה רטרוספקיבה עמוסת דוגמאות מעשרות שנות יצירה ומכמה וכמה סגנונות, שונים להפליא זה מזה. מחוטי הכסף הדקיקים שיצרו עבודות מתכת אווריריות, דרך ניסויים בקליגרפיה ועבודות חמר ואבן כבדות, ארציות, מזכירות במשהו את האמנות הקדומה של אירלנד וצפון אירופה. עושר הסגנונות המם אותי - אני חושבת שמעולם לא נתקלתי באמן שהיה לו מנעד רחב כל כך. מגוון הטכניקות ועושר התפיסות - בצבע, במרקם ובגודל (הדבר היחיד שהיה משותף לכולם הוא הליטוש והטכניקה המושלמת) הכניסו ממד של היסטוריה לתערוכה מצומצמת מדי.

קוצ'ייר, שנולדה בלבנון ב-1916 הושפעה בעבודותיה המגוונות מאסתטיקה איסלמית ומעולם האמנות האירופי. היא חייתה בפריז בשנות הארבעים, אך חזרה למולדתה והיתה קול נשי נדיר בעולם האמנות המפותח בביירות. זה היה עולם תוסס ומורכב, וקוצ'ייר השתלבה בו היטב עם שפע של השראה ושל יכולות טכניות.

יצאתי עם חשק עז לפסל מתכתי עטור קורים, או לפחות לאבן עגולה מעץ מלוטש.

אחרי תערוכת ציורי החלום הסוריאליסטית  (לא מרשימה במיוחד) התיישבנו לנו לנוח בתוך העתק מדויק של הקפלה של רותקו. רותקו, למי שלא קנה את הספר של הפתוחה (באוניברסיטאות אחרות חושבים שאמנות מודרנית זה עד שנת 1912), עסק בציורים אבסטרקטיים ענקיים ומשרי שלווה שלאורם תוכל לשקוע בהגות דתית, והקפלה שלו היא שמונה ציורי ענק, שניים על כל קיר, שיקיפו אותך ויכניסו אותך למצב הרוח הרוחני הנחוץ.

לפי ד', הוא הצליח.

הלכנו לחפש את הקפטריה בה הבטחתי לד' כריך חומוס על גזר ועירית, ונשבעתי לו שיאהב את זה.

שוד ושבר.

אני בטח ההאדם הראשון שממש, אבל ממש, התבאס לראות את המסעדה החדשה והיפה שלהם שתפסה את מקום הקפטריה הפושטית.

אבל היינו צמאים ועייפים, אז התיישבנו.

ד' מצא מייד כריך פורטובלו צלויה על טוסט. יאם. אני מצאתי מיד דיל אחר צהריים של קנקן תה וסקונס עם שמנת סמיכה וריבה. ואו! הבטחתי להכין.

השארתי את ד' להנות מהקפה שלו והלכתי לסיבה האמיתית בגללה בכלל הגענו למוזיאון.

החנות.

הלכתי מיד לאיזור ההדפסים והתחלתי לדפדף.

מצאתי.

מר וגברת קלרק הביטו בי במבט קר וחודר, ופרסי הפנה לי גב.

הבטתי בחזרה.

הם המשיכו להביט.

החלטתי שזה לא בשביל הסלון שלי.

אבל היה להם גם את A bigger splash .

מיצי מחבבת מאד את הוקני. האור בקליפורניה תמיד הזכיר לי את האור התל אביבי, כמו גם חיבתו של האמן למים ולגברים נאים. הוא השפיע עלי עמוקות כמתבגרת בודדה ונראה שהגיע הזמן לקשט את ביתי בהדפס איכותי שלו.

אלא שלא היו הדפסים של שפריצים כחולים ומרעננים למכירה. רק בתצוגה. אוי.

התנחמתי ברותקו שלמעלה. הוא משרה כרגע שלווה על הסלון שלנו. בחירה מצוינת.

שקלתי אם לקנות גם את הקומקום מהמסעדה (הוא היה למכירה בחנות) וויתרתי כי היה לו מכסה מתכת שלא נראה יציב במיוחד.

עזבנו את המקום בשעת אחר צהריים מאוחרת אך מוארת לגמרי. מבחינתי הוכתר הביקור בהצלחה, אף ששלושה דברים שבאתי בשבילם לא היו בו.

מה עכשיו?

"אני רוצה לשוט", אמר ד'.

טוב. איפה יש סירה? קו האוטובוס השט של לונדון עבר ממש ליד. נקנה כרטיס אולי לקו התיירותי שלהם? כן, למה לא.

קנינו, וירדנו לרציף לחכות. סירות על גבי סירות של תיירים עברו על פנינו, צוחקים ומנופפים...

וגם העובד שמכר לנו כרטיסים, שהסביר שזו האחרונה היתה הסירה האחרונה שלהם של היום. היא היתה מלאה ולא עצרה. הוא מצטער. אם נבוא איתו הוא יחזיר לנו את הכסף שלנו...

נוכל לקנות כרטיס לאוטובוס הרגיל?

כן, למה לא, אבל אצל השכנה בחלון ליד, הוא מטפל רק בסירת התיירים.

נו שוין. קיבלנו את הכסף חזרה ושילמנו אותו שוב בחלון ליד. קנינו כרטיס הלוך-חזור לתחנה האחרונה וירדנו לחכות לאוטובוס.

הוא הגיע בזמן והשיט אותנו בשמחה עד גריניץ' וחזרה. התמוגגתי מהמראות המוכרים והצקתי לד', שממש נהנה מהחוויה. אני הופתעתי מאד מהתוספת החדשה לכיפת המילניום, היום איצטדיון ה-O2 הסמוך לכפר האולימפי: כשהתקרבנו ראינו דמויות זעירות נצמדות אליה. כשהתקרבנו עוד ראינו שהן זזות. אלה היו מבקרים שטיפסו עליה, במין גשר חבלים. מצד אחד לצד שני. בתקווה שאין מופע של פט שופ בויז מתחתיהם (הם הופיעו שם באותו שבוע, תמורת שליש המחיר בארץ. לא הלכנו, יותר מדי מיינסטרים בשבילנו).

קצת אחריה היה... לא יכול להיות... זה...

רכבל.
O2
מצד אחד של הנהר לצד השני.

רכבל.

בגובה עצום מעל הנהר.

"בוא נרד", אמרתי לד'. "עולים עליו".

הוא סירב.

למחרת גילינו שאת הרכבל בנו במקום גשר חדש לאיזור המתפתח. מטרתו המקורית היתה להגיע לכפר האולימפי, אבל אחרי האולימפיאדה הוחלט פשוט להשאיר אותו שם במקום גשר נוסף.

ירדנו אחרי שעתיים מהנות ביותר בצד השני של הנהר, ממש מול התחנה בה עלינו. 

מה עושים?

בוא נלך לחפש הופעה. אתמול המונית שהביאה אותנו למלון  חלפה על פני פאב שהכריז "מנגנים ג'ז"! זה היה לא רחוק מכאן. הלכנו לחפש.

לא מצאנו. מצאנו כמה וכמה פאבים מסורתיים עתיקים (הלכנו לכיוון פליט סטריט, איזור תיירותי-מינוס בו פאבים שעוד שומרים על המסורות העתיקות. פעם היו שם מערכות העיתונים הגדולים) אבל באף אחד מהם לא ניגנו כלום.

האיזור היה לי מוכר באופן נעים. מהר מאד חלפנו על פני בית המשפט הגדול, האולד ביילי, והגענו אל...

בית הספר שלי.

הוא כולל לא מעט בניינים, ככה סתם באמצע העיר. חוץ משלט על הדלת, אי אפשר לדעת שהם חלק מאוניברסיטה. בדמעות שמחה הצבעתי לד' על בניין המנהלה אפל המסדרונות והמחניק (יתכן והוא זכור לקוראים הממש-ותיקים בכך שבשירותים שלו יש ברזיה). הוא לא התרשם.

אחר כך מצאנו את הווסט אנד. סיימנו להביע את תיעובנו מכל אחת ואחת מההצגות המסחריות שם, ולא מצאנו הופעה אלטרנטיבית (בוסט אנד? מי היה מאמין). צעדנו לכיוון הקובנט גרדן - תמיד יש משהו בקובנט גרדן - אבל מצאנו שם רק הופעת רחוב שלא ענתה לסטנדרטים.

אכולי יאוש החלטנו על הפאב התיירותי השני שראינו. במילא אני צריכה לקום מוקדם מחר.

הפאב היה לי מכר באופן מוזר. ממש מוכר. הייתי בו פעם, לפני שנים, עם אחת הקוראות הותיקות ביותר. הוא זכור לי כתיירותי אך מוצלח, עם שפע של בירות ואוכל טעים.

. ציינו לפניכם שפאב המגיש "spotted dick" (פודינג עם צימוקים), אינו אלא מלכודת תיירים, שכן האנגלים, שעדיין נוהגים לצרוך את הנ"ל, קוראים לו כיום "spotted dog" ונטשו מזמן את השם הפרובוקטיבי ששינה מכבר את משמעותו. רק לתיירים עוד נוהגים לקרוא לו בשם הישן, ואין כמו השם הישן ערובה לחרא של אוכל.

כאן היו דברים אחרים - בירות מכל הסוגים ואוכל פשוט וטעים. נראה שהמבורגרים צמחוניים הולכים אצלהם חזק - היו שם כמה כמה ורסיות, רובן שילובים שונים של חומוס, חצילים ומיני קטניות וירקות. הלכתי על אחד כזה, וד' - על נקניקיה צמחונית על פירה, פחות או יותר מאותם רכיבים.

אלו היו קציצות עסיסיות וטעימות שטיפה הזכירו פלאפל. עם צ'יפס פריך ובירה טובה בצד. גם הנקניקיות מוצלחות, אם כי פחות פריכות ומתובלות.

ובכן, חיסלנו אותן ושמחים ועליזים טיילנו לנו הביתה. מחר יש יום גדוש.