שיחות על קולנוע

"אז איך 'בוקר טוב, אדון פידלמן'?"

"אה, נחמד. אבל הכל שחור, הבית מלאכה שחור, הריהוט שהוא עושה לו פוליטורה שחור - עכשיו כולם רואים מה זה לעשות פוליטורה, אמרנו שהחבר שלנו ילך לדוג ואבא יבוא ויעשה פוליטורה - וגם ששון גבאי שחור! ונכון שלא רואים שהוא לובש משהו, הכל שחור? דיכאון, הוא גם לא צריך להיות כל כל קשה, הוא זקן קשה שם".

"ומה, אחרי זה עוד ראיתם את ממזרים חסרי כבוד?"

"כן, הוא משחק עם זה, זה נחמד, עם ההוא שמזמין שלוש בירות לא נכון והורגים אותו..."

"הוא שיחק אחר כך באקס מן, הוא היה ניצול שואה שהטביע צוללות של נאצים, אגב"

"זה היה מאד לא בסדר, עם היטלר והקולנוע. זה פשטני,זה לא בסדר להתמקד בשטויות האלה על חשבון הסיפור".

"נו, זה טרנטינו מגלה את מיתוס הגבורה".

"אז זה לא בסדר, הוא יכול להראות עוד מכל היתר. כמו שושנה שברחה שם".


"ומה עם החדש של אלמודובר, גם אותו ראיתם עכשיו, לא?"

"כן, סרט קשה, סרט קשה מאד. הוא מתעסק שוב עם הגברים והנשים, זה צבעוני אבל זה קשה. הוא אוהב את הנושאים האלה, הוא עושה את זה כל פעם מחדש".

"אל תקשיבי, זה סרט מצוין, לכי לראות".

"קשה?"

"קשה אבל מצוין".

קיבלתי עם ההמלצה טרמפ הביתה, כי השאילו לי מעיל ומזוודה. תכננתי להתגלגל, אבל קשה עם מזוודה. אני מתגלגלת הביתה, כן, ברגל או באופניים מבית התל אופן. מילה על האטימולוגיה של "הליכה" - אם הליכה ברגל ברור שהיא למטרת הגעה למקום כלשהו, הרכיבה היא פעילות כשלעצמה וההליכה - לעתים בהדגשה - "לעשות הליכה" - גם היא פעילות שיש לה ערך בלי קשר להגעה ממקום למקום. למעשה, לרוב "לעשות הליכה" פירושו ללכת ולחזור בדיוק לאותו מקום, בלי להגיע לשום מקום בדרך. מיצי טיפוס פעיל ונוהגת להמעיט בשימוש בכלי רכב ממונעים, אבל ההכרזה על הגעה ממקום א' למקום ב' כעל פעילות בפני עצמה מכבידה על הלו"ז העמוס שלה, ולכן אני נוהגת "לטייל" או "להתגלגל" ממקום למקום.

עד פה לא היו שום ספוילרים - קיבלתי אותם כמה ימים אחר כך מקולגה בעבודה (שהמליץ גם הוא בחום על החדש של אלמודובר). אותה עבודה שקשה לי להתנתק ממנה גם בבית, למורת רוחו המוצדקת של החבר ד' ולחששה של טלי, שכבר נסעה אתי לחו"ל ויודעת מה קורה אז.

אה, חו"ל. החגים עוד כאן, ואני מותחת אותם כמה ימים קדימה עם נסיעה מתוכננת לדנמרק. לא בחול המועד, כי יקר וכי יש אייקון (עזבו שלא ממש הייתי באייקון - הבטחתי לפלג הנטוש במפשחה שניפגש שם, וזה לא קרה, אוי). אחרי.

אף אחד מהסרטים עוד לא ראיתי - כן ראיתי את "קבור" לאייקון, סרט מתח עם סוף מפתיע באמת ושום דבר טוב שאפשר לומר עליו. מאכזב. אבל כולם יחכו לי, אני מקווה שיחד עם קוראי הנאמנים, לחזרתי מארץ הדגים ובת הים הקטנה.

להתראות אז.

ביננשטיך

ואז מצאתי את עצמי יושבת בכתם השמש שחדרה מדלת הזכוכית של המרפסת, מחזיקה אותם על הברכיים. "אתם מרגישים יותר טוב?" ערסלתי. "קצת קר, אבל תיכף תתחממו. או, יש? אני רואה פה קצת תסיסה?".


כדי שלא תעלה כאן והמחשבה שמיצי היא באמת טיפוס אינטלקטואלי, הרגשתי צורך להדגיש עד כמה מעייני נתונים להבלי העולם הזה.

אחרי ראש השנה וארבעת ימי הבטלה המתוקה שבו, הגיע כיפור, בו הכריז החבר ד' שזה הכיפור בו אכל הכי הרבה אי פעם. אני מאמינה לו. סוכות מיהר אחריו, ואולי כי גאוותה נפגעה שהלכנו לראש השנה לצד השני - הזמינה אותנו אמא שלי אליהם לערב החג.

לומר את האמת הסיפור מתחיל כמה ימים קודם לכן, עם פרסומה בוינט של הכתבה הזו - מתכון לעוגת ביננשטיך, "עקיצת הדבורה", עוגת קונדיטוריה על בסיס בצק שמרים, מהזן הייקי. בערך באותו יום הודיעה אמא שלי שהיא מזמינה אותנו ואת הסבתות שלי יבדל"א לערב סוכות. "שום דבר רציני", היא אמרה. "משהו חלבי... אולי פשטידה. וסלט". נוסף לזה אחר כך דג. ליתר דיוק, קציצות דג ברוטב. טעים.

היות והחינוך שקיבלתי הוא בכל זאת פולני למהדרין, אני נוהגת תמיד לבוא לאירועים מהסוג הזה עם משהו. גם, וביחוד, כשאומרים לי שלא צריך שום דבר. אבל לרוב זו לא בעיה, עוד לא נולד המארח שיסרב לקינוח (אולי כבר אמרתי, אבל יש הבדל תהומי בין בישול לקונדיטוריה, ונתעלם מהסיבות, התוצאה היא שבדרך כלל למבשל אין אנרגיה להשקיע בקינוח בנוסף לבישול). "טוב", אמרתי. "אז אדחף כמה תפוחים לתנור, שום דבר רציני".

אלא שהשד כבר היכה. את התמכון לעוגת עקיצת הדבורה כבר קראתי, והוא התחיל לתסוס לי בפנים. מאז קניתי לי שקית גדולה של שמרים יבשים ושמתי במקפיא, מתחשק לי, ממש מתחשק לי, להכין מהם משהו שאינו לחם. ולומר את האמת, הקשה אחרון היה שקרם הוניל (פודינג ונילאינסטנט - בעע - עם קצפת) הופיע גם בספר שקראאתי באותו זמן, "חשד לשיטיון" של מאיה ערד, שברגע השיא שלו אופה הגיבורה - פולניה זקנה ומרירה חובבת אוכל אורגני ואפיה מרובת עבודה - עוגת יום הולדת נוסטלגית, טורט ספוג עם הקרם הזה, שמרכיביו בטח לא נכנסו אליה הביתה בערך ארבעים שנה.

וכך, בבוקר היום, אחרי שחפרתי בנושא המתכון לאבא שלי (הבשלן), לחבר ד' ולכל מי שהיה מוכן לשמוע (תודה רבקה), החלטתי לדחוף כמה תפוחים לתנור. מתכון מנצח לגמרי, שישה תפוחים חתוכים לשלושה (או לחצי אם אפשר לגלען עם כף פריזיין - זו כף מיוחדת עם "צינור" לגילעון תפוחים שאין לי בבית), קצת מיץ לימון שלא ישחירו, כף סוכר וכפית קינמון - ארבעים דקות בתנור. אפשר להוסיף מעל פירורים, חמוציות או צימוקים ואגוזי מלך, הבעיה היא שזה הכי טעים לבד.

החבר ד' כבר יודע קורה כשאני מכריזה שאני לא מתכוונת לאפות כלום. בדרך כלל חמש דקות אחר כך אני מערבבת. וגם הפעם, מצאתי את עצמי מודדת חלב, ביצה ושמרים - ומתחילה להקציף.

מילה על עוגות שמרים כאן, בבקשה. בצק שמרים הוא בצק תפוח, אורירי אך יבש שמטרתו היא לקלוט את הקרם או המילוי, להתנגד לו ולהתעשר בו עד לקבלת עוגה עשירה עם מרקם ניגודי ומעניין. עוגות שמרים לא אמורות להיות רכות, הן אמורות להיות נימוחות מרוב רוטב. הבצק שלהן יבשושי - וזה כוחן וגם חולשתן, כי הן אכן מתייבשות (אם לא מרטיבים אותן אחרי האפיה בכמה כפות ליקר, חלב, וניל מדולל או שמנת - או הכי טוב, קרם או ציפוי עשיר וטעים). כבר אמרו לי אנשים שאצלם הן לא תופחות. מאז קראתי את הכתבה המטופשת והפופוליסטית ההיא על הפטריות וגם קודם לכן,אני בדעה ששמרים הם יצורים חיים ויותר מהכל הם צריכים אהבה. שמרים תופחים בטמפרטורה של שלושים מעלות (אפשר בתנור אם קר בבית), ואני נוהגת, לשמחתו של החבר ד' ("את מדברת אלי?"), גם לדבר איתם. חוץ מלהקפיד על טמפרטורה ועל אוירה חמה ואוהבת, אני נוהגת גם לשים אותם לעשר דקות בתוך קצת מים חמימים עם סוכר כדי לראות שיש תסיסה ראשונית והם מרגישים בסדר. וללוש רק ביד לפי מיטב המסורת, כי אז רואים מתי מתרחשת הטרנספורמציה בבצק - ואחריה אסור להמשיך ללוש כי זה נהיה דבק. סבתא אומרת שמה שלשים ביד תמיד מצליח, והיא צודקת. אורי צ'יזיק קורא לזה "הבל הפה של האופה", ומתכוון כנראה לאותו דבר. אגב, אין פה דבקות עקרה בעבר - להקציף אני מקציפה רק במקצפה חשמלית. אגב, קרמים ופודינגים אני בשום אופן לא מצליחה להכין.

אגב, בטוקבקים (טפו) הופיעה גם הגרסה הזו. ההבדל - פה לא מדובר כלל על עוגת שמרים, אלא על בסיס עוגת ספוג יבשה, גרמנית גם היא. הבצק הוא על אותו עקרון - בסיס טורט, אבל יבש ואורירי - ולומר את האמת הכנתו לא פחות מסובכת ודורשת אותה מידה של דיוק. א-ב-ל, אפשר להחליף את הקמח בקקאו, ולקבל בסיס ספוג קלאסי לעוגת היער השחור - הוא גם לחלוטין נטול גלוטן ומתאים לצליאקים.

דבר אחד כן אימצתי מגרסת עוגת הספוג - הציפוי מאגוזי מלך, ולא משקדים. סתם נראה לי מוצלח. פישטתי את העניין עם חלב לפי העין וכף גדושה של חמאת בוטנים - כדי לשבור את המתיקות ולהעשיר את הקרם.

בואו נסכם את החויה - אם הייתי מגישה את ציפוי האגוזים בכוסיות קטנות בלי שום בצק שיפריע,אף אחד לא היה מתלונן.

ובקיצור, שעתיים עמדתי ובחשתי. שום קיצורי דרך. גם לא אינסטנט פודינג, קרם פטיסייר כהלכתו. זו כמובן היתה הנפילה, כי פספסתי את יחס החלב מול הקורנפלור וקיבלתי חלב וניל במקום קרם. לא נורא, כשחתכתי את העוגה האפויה ומרחתי את הקרם על חלקה התחתון הוא נספג בו לאט לאט והעשיר אותו. אגב, הרטבתי את בסיס הבצק המוכן גם עם שתי כפות ליקר שקדים מקומי. ואללה. מה שכן, נשארתי עם קערית של חלב וניל דליל...

שעורבבה למחרת עם קמח ושמרים (בגלל שהנוזל היה קר מהמקרר, מצאתיאת עצמי בתנוחה שתוארה בתחילתהפוסט,עם הקערה על הברכיים ומילות עידוד לשמרים שיתעוררו קצת) ויצרה עוגה יבשה, אורירית, נימוחה וריחנית ששיגעה אותי ואת החבר ד' גם יומיים אחר כך. יבשה, כן - טבלתי אותה בקפה. יותר מוצלח מקרואסון.

בקיצור, העוגה זכתה לא רק למחמאות מכולם, כולל סבתא, החבר ד' וההורים, אלא גם לחיסול כללי ונמרץ. אחרי ששלושה רבעים חוסלו ליד השולחן (החבר ד' ואני פיצינו בהליכה של שעה עד לחברים שלו. "רוצים לאכול?" שאלו אותנו כשהגענו. אבל להודות על האמת - כל העסק ישב בבטן כמו כדור תותח), קפצתי יומיים אחר כך, ביום שישי, לראות מה נשמע. היות ושמעתי שבצק שמרים דינו להתייבש, שאלתי מה פסק הדין.

"אה, חיסלנו אותה".

ואללה.

הבעיה בעוגות האלה, שכמה שהן לא מוצלחות, הקינוח שלוקח חמש דקות הכנה תמיד מוצלח בדיוק באותה מידה, אם לא יותר. וכך, כשאמא של החבר ד' (לקוחה קשה מזן שומרי הדיאטה) הזמינה אותנו באופן ספונטני לארוחה ביום החג, כבר באמת דחפתי כמה תפוחים לתנור...

מסות על תרגום - ג'ברווקי

כדי לאתגר את יכולותיה האינטלקטואליות, החליטה מיצי ללמוד משהו חדש. אומרים שזה עוזר נגד אלצהיימר. שפה חדשה? לשחק שח? אפשר תמיד לשלב את השניים, וללמוד בעל פה את הג'ברווקי, שיר האיגיון המפורסם ביותר בשפה האנגלית, וכמסתבר גם הקל ביותר לשינון.


כדי לאתגר את עצמי החלטתי ללמוד את המקור האנגלי ואת שני התרגומים הקנוניים - זה של אהרון אמיר וזה של רנה ליטווין, משני התרגומים של "מבעד למראה". את שלושתם אפשר למצוא כאן.


החלטתי על קצב לא מאתגר מדי של בית לשבוע. כרגע, אם תראו מישהי מטיילת לה בעיניים זגוגיות באיזור עזריאלי, ממלמלת לעצמה קטעי משפטים לא ברורים, גדולים הסיכויים שמדובר בי.


אני כרגע בבית השלישי, וכבר יש לי מסקנות. למעשה, הייתי צריכה להבין את זה כבר מזמן: השיר בהחלט נכתב בשפה אמיתית המצייתת לכללי דקדוק. זו פשוט לא שפה מוכרת. לואיס קרול המציא אותה כנראה בעצמו, אבל היא שפה מלאה ותפקודית לא פחות מאלפית או קלינגונית. את זה אני יודעת כי שכשסוף סוף עברתי אבחון להפרעות הלמידה המגוונות שלי, אי שם באמצע התואר הראשון, הביא לי מבחן השמות טראומה בלתי צפויה: אמנם הנחתי שזה לא יהיה הצד החזק שלי, אבל כשהמאבחנת הצביעה על החייזר הראשון וביקשה ממני לזכור את שמו, ואז על השני, ואז על השלישי, ואז (ציפיתי לארבעה או חמישה כאלה - כמה כבר בן אדם בלי הפרעה אמור לזכור?) המשיכה בלי לעצור עד החייזר העשרים - רק אז הבנתי שבאמת יש לי בעיה.


או, במלים אחרות, אני לא זוכרת שמות. יש לי פתק מהרופאה שיכולתי לזכור שמות מקבילה לזו של ילד בן ארבע.


אבל רגע, איך זה מתקשר לג'ברווקי?


פשוט מאד. את הבית הראשון הצלחתי ללמוד בעל פה בתוך זמן קצר מאד... חוץ משני ביטויים:  slithy toves ו-mome raths. 

הצלחתי ללמוד בעל פה את כל הפעלים, אבל לא את השמות. 

אגב, borogoves - מהשורה הידועה all mimsy were the borogoves - דווקא לא היווה בעיה, אולי בגלל שהסיפור הידוע "חלכן היה נמזר" של לואיד פאג'ט (תרגום לעברית נמצא באוסף הנביולות הרלוונטי עליו יגבו מכם מחיר מופקע בכל חנות יד שניה. עדיף לקרוא את הטקסט המלא במקור כאן) הכניס לי אותו טוב טוב לראש, אבל יותר סביר שבגלל המבנה המשונה של המשפט שמקשה עלי להבחין מה פה הנושא ומה הנשוא. האם חלכן הוא הנושא - היצור, שם העצם - או נמזר? הייתי צריכה להקדיש לשורה הרבה תשומת לב כדי להבין שנמזר הוא הנושא ונמזר הוא זה שחלכן, ברגע עליו כותב לואיס קרול.

ובעית הנמזר - ה mimsy, היתה קיימת רק אצל אהרון אמיר ובמקור (all mimsy were the borogoves קרוב מאד הרי ל-the mimsy were all borogoves - ואותי זה מבלבל). מדוע ולמה זה לא כך אצל רנה ליטוין, אצלה ברור שהסמרלחים הם המסים ואצלה גם זכרתי מייד שמדובר על חזרוני?

נקודה מעניינת, ואולי עליתי פה על טיפול חדשני. לעניות דעתי השמות אצל רנה ליטיון פשוט תיאוריים מדי - בסך הכל, המילה "סמרלחים" מעלה בדעת דימוי הרבה יותר ברור מאשר "חלכן" או אפילו mimsy, למי שכמוני אין לו את בסיס שירי הילדים הבריטיים של המאה ה-19 עליהם התבסס לואיס קרול. Twinkle, twinkle, little bat, כן?

לסיכום העניין אומר שהתרגום של אהרן אמיר נאמן מאד לקצב וקל מאד לדקלם אותו, ואילו תרגומה של רנה ליטוין נאמן מאד למסורת הספרותית ולמצלול, ומעביר היטב את התחושה שמקבל קורא השיר המקורי - שברור מאד מה קורה, אבל לא ברור כלל על מי מדובר. ועוד פחות ברור - למה. 

לא אכנס פה לענייני העדפה אישית, אבל למיצי אין כידוע שום כבוד למסורת והערכתה או אי הערכתה לתרגום זה או אחר אינה נובעת מזה שהיה שם קודם. היא אפילו לא חושבת שיש ב"עווית הרחם" משהו מצחיק באופן אינהרנטי, ולעומת זאת מתאפקת לא לפרוץ בצחוק בכל פעם שנזכרת באירוניה המשעשעת של "ברכי עוזרת בית". אי לכך היא מרשה לעצמה לדבוק בתרגום החדש, והוא בוודאי יתפוס לו מקום בספרות העברית בעתיד. 

למקור - נו, למקור יש את מקומו המכובד בתרבות העולמית.

עוד לא סיימתי את השיר. אני עוד אדע אותו בעל פה. עוד אדקלם אותו עשרות פעמים. גם את אליס עדיין לא מיציתי, למרות שקראתי אותו כמה וכמה פעמים בשלושים השנים האחרונות (כתיבת הפוסט הזה הזכירה לי איך הבאתי פעם לשיעור קריאת אנגלית בתיכון את כל כתבי לואיס קרול, כרך חביב בן 1800 עמודים, ונהניתי מאגד להעמיד פנים שאני קוראת את כולו. כל אליס תפס בערך 120 עמודים בו, והבנתי מהם מעט מאד. המורה שלי לאנגלית ידע בדיוק מה אני קוראת ודווקא התרשם מאד מהיומרה). המלצה? קראו גם.

פינה

"אני לא יודעת אם לכתוב על זה פוסט."

"יש לך מה לכתוב על זה?"

"יש, בטח יש. יש לכתוב שאמנם התלת-מימד לא היה מושלם אבל בכל זאת הוסיף המון מבחינת הרושם שהרקדנים עושים, יש לכתוב שהרקדנים האלה שולטים בגוף שלהם ברמות שאי אפשר לתאר, זה נראה פשוט כאילו אין להם משקל, יש לכתוב שהבחירות האסתטיות פה ברמה כזו שכל הסרט נראה כמו ציור אחד גדול, יש לכתוב שואללה, תראו איזה קרדיט נתנו לוים וינדרס וטוב שהוא לא בזבז אותו. ורק על פינה אין לי מה לכתוב!"

זה באמת היה סרט מרהיב עין, ויזואלית. מלא קטעי ריקוד שאין דרך להתרשם מהם בדו-מימד - את התנועה בחלל נותן רק התלת-מימד. שורת הרקדנים בהתחלה, שנכנסה ויצאה ממאחורי הקלעים, לבמה ולאולם, השאירה רושם אמיתי של הופעה. כמוהם גם התקריבים על פני הרקדנים שמדברים על פינה.

אבל לא היתה פיסת מידע אחתעל פינה באוש עצמה. לא למדתי עליה דבר. אבל על המחול שיצרה - דווקא כן. והרבה.

חופש. ושופינג גם.

לאחר הפוסט הקודם (שנגמר, אגב, בקולגה ד' מראה לקולגה ש' את טו גירלס ואן קאפ ומצטער קשות על שלא צילם את תגובתו), הגיע הזמן של מיצי לצאת לחופש.

חופשת ראש השנה, שהשנה התמרחה על פני ארבעה ימים תמימים.

הבוס כינס את כולנו לזובור חג נוקב, פתחנו שמפניה וחתכתי תפוח עם דבש, וקיבלנו במזל טוב גם תלושי שי (הידועים גם בשם "תלושי חג"). אני יעדתי אותם כבר מזמן.

יעדתי אותם למכנסיים ב"גולף".

הם ספק המכנסיים הרשמי שלי. חולצות וחצאיות מגיעות בדרך כלל מאייץ' אנד אם, שמלות מהוניגמן ופריט מוצלח אחד בעונה - מ"נו ניים". אגב, בסיבוב הנוכחי ראיתי שהם הוציאו מהבוידעם את אחת החולצות המיתולוגיות שלי - יציאת מעטפת עם קשירה חביבה בפרונט - היה לי אותה בסגול חציל לפני חמש או שש שנים, והנה מצאתי אותה שוב, הפעם באדום חלודה מחמיא.

האמת, אולי כדאי לסקור פה קודם את השתלשלות האירועים.

קודם הייתי סמול בסיגל דקל. לא יחסתי לזה יותר מדי חשיבות.

אחר כך גיליתי שיש המון מקום במכנסיים מידה 40 שקניתי לפני חודשים אחדים ב"גולף".

אחר כך התחלתי לאכול יותר. אקסטרה פה, עוגיה נוספת שם. לא משהו דסרטי, אבל מספיק כדי להעמיד את המשקל שלי על "הולד". זה היה מתוכנן בערך כמו כל היתר.

ואת סיבוב הקניות הנוכחי לא התחלתי בערב החג עם התלושים, אלא שבוע קודם בעזריאלי, שם דחף אותי יצרי למדוד מכנסיים דווקא באייץ' אנד אם, אם כי הגזרות שלהם מפוקפקות משהו. התחלתי לחשוד כשגיליתי שכל מידה 42 (המקבילה ל-40 אצל היצרנים המקומיים מטעמי גזרה) גדולה עלי.

ואז, מאחר וחשדי כבר התעורר, הלכתי לגולף בערב החג, שם שלפתי כל פריט בשתי מידות שונות - למעט השמלות, אותן לקחתי במדיום בלבד, מתוך הבנה שחמוקי השופעים לא יכנסו בחיים לסמול שם.

אבל במדיום היה המון מקום.

יצאתי משם עם שמלה בסמול ומכנסיים במידה 38. זה סוג של הגביע הקדוש בימינו (36 זה לא הנורמה, זה מה שדוחפים לילדות קטנות לראש כדי שיתעסקו בביקורת עצמית במקום במשהו פרודוקטיבי. אגב גם המין הגברי לא חופשי ממניפולציות מעין אלה). הייתי מאד מרוצה מעצמי.

וגם החברים בפייסבוק היו מרוצים... למעט אלה שהחליטו על עוד סיבוב הלקאה עצמית. אבל אני הייתי מאד מרוצה מעצמי גם קודם, וכאמור בעולם אני עדיין מידה 40.

אבל אחרי זה, שום דבר כבר לא הצליח לקלקל לי את המצברוח. אפילו החג עבר בנעימים - כמעט בלי נדנודים מהעבודה (בהולנד יודעים שזה ראש השנה, אבל הטאיוונים מתבלבלים), עם ארוחת חג נעימה אצל אחות של החבר ד' (גם אצלו יש פולנים!), וארבעה ימים נפלאים של בטלה מוחלטת.