יום רביעי, 29 במאי 2013

גטסבי הגדול

על גטסבי לא חשבתי אפילו לכתוב. היה ברור שהולכים להרוס אותו בחגיגה צבעונית, שטחית ורעשנית. ובכל זאת, באז לורמן מקבץ את את טובי מגוויר, לאונרדו דיקפריו וקארי מוליגן למופע שנות העשרים? צריך ללכת.


אז הלכתי.

גטסבי הגדול, הרומן הידוע ביותר של פ. סקוט פיצג'רלד. רומן חברתי על חייהם של העשירים באמת שהדמויות בו פגומות כולן ואף אחד מהן לא שואפת באמת לשינוי.
 
את באז לורמן אני מחבבת עוד מאז "רק לרקוד" (אחד מהסרטים האלה שרואים בתיכון ומלווים לנצח את ההתבגרות). זה סרט ריקודים מלא אש וכוראוגרפיות, וחף מכל המניירות הצורניות שמזוהות איתו היום.
"גטסבי הגדול" מתרחש בשנות העשרים. ציפיתי למכוניות יפות ואזכור לגנגסטרים, חגיגת ריקודים וארט דקו שתזכיר לכולם למה קוראים לתקופה הזו "עידן הג'ז".
ואת זה קיבלתי.
שמלות מתנפנפות, צ'רלסטון וסקסופון, קומקומים ועגילים בסגנון נוצץ ומודרני. והמסיבות הידועות של גטסבי רק חיכו ללורמן שיצלם אותן במשך מאה שנה.


בנוגע לעיצוב ולאסתטיקה, אין מה לחסוך במלים.

קארי מוליגן (מישהו זוכר אותה מ"לחנך את ג'ני"? תחת השמלות המתנפנפות, הבלונד הקצר והזוהר ואוירת הניתוק הכללי שהפגינה לא זיהיתי אותה בכלל) כדייזי לובשת שמלות צנועות אך מלאות פרטים ועונדת עגילי ארט-דקו מרהיבים, ומפגינה יפה גם אישיות מפונקת ועומק של דיקט ממוצע (מאחר והאופי הזה חופף בסרט ובספר לא נותר לי אלא להניח שזה בכוונה).

גטסבי מצא את עצמו בליאונרדו דיקפריו. לבוש ועשוי בדיוק לפי התיאור בספר, דיקפריו אימץ מבטא וגינונים מזויפים בדיוק במידה הנכונה, והפך להתגלמות הגסטבי - הג'נטלמן המזויף, האיש שבנה עצמו בשתי ידיו, שהראוותנות והזוהר הם חייו.

http://www.brooksbrothers.com/The-Great-Gatsby-Collection/gatsby,default,sc.html החליפות של דיקפריו קיבלו כבר קולקציה משל עצמן אצל האחים ברוקס, בית האופנה שהפיק אותן גם בשנות העשרים. ורודות, תכולות, צרות להפתיע, מעוצבות להפליא ולא מכבידות (כנראה) הן היו מרעננות כמו גלידה קרה ביום קיץ חם ואפילו התאימו לגזרה החדשה והשרירית של ליאו. הרבה יותר משהייתי חושבת. הספקתי אפילו לראות חליפות דומות בכמה בוטיקים ברחוב. הקיץ הזה הולך להיות קריר.

לורמן הכניס גם את הג'ז התקופתי (בעיבוד של סקסופון בודד, עני להפתיע) אבל החליף אותו מהר מאד בעיבודים בומבסטיים ומודרניים להכעיס של שירי נשמה וקצת היפ הופ. לא התרשמתי מהמעברים האלה - התרשמתי יותר ממעבר אחד חלק בין ביצוע כמעט אותנטי של let's misbehave לביצוע כמעט אותנטי ל-ain't misbeahving. זה התאים מאד ועבד יפה. חבל שלא היו יותר כאלה.

וריקודים. לורמן אכן השקיע לא מעט בללמד את השחקנים והניצבים צ'רלסטון וברייקאווי אותנטיים. לרוע המזל לא היה בלק בוטום - הרקדניות במועדונים נתנו ריקוד מודרני להכעיס. טובי מגוויר הבריק בביצוע מוצלח של צ'רלסטון תקופתי שוודאי לקח לו חודשים לשכלל. כמה חבל שהריקודים קיבלו שניות מסך בודדות. היה מקום לעוד. 

המינון היה בדיוק מספיק כדי לא להסיט את תשומת הלב מהעלילה. זו עוסקת בגטסבי - עשיר חדש וראוותן המשתמש בעושרו כדי למשוך את תשומת לבה של דייזי, אהובתו מלפני שנים, שנישאה בינתיים לבחור עשיר ואריסטוקרטי כמוה. הסרט רק רומז על פרטים מסוימים ומרחיב על אחרים (הוא פוסח לחלוטין על קו העלילה של ג'ורדן בייקר, אלופת הגולף וידיתה של דייזי, המהווה את  המשיכה של המספר אל העולם המושחת של האצולה האמריקאית וגם האזהרה ממנו, מתייחס במשפט אירוני אחד למהימנותו של המספר ומפרט - אולי יותר מדי - את ההתרחשויות הדרמטיות בסוף), אבל שומר היטב על היחסים בין הדמויות ועל המקצב המיוחד של השפה בספר. הביקורת המרומזת בספר גלויה יותר בסרט - גטסבי אנוכי, אופורטוניסט ומזלזל בחוק בדיוק כמו מושא אהבתו והחוג החברתי שלה. אלא שהוא הרוויח את הזכות הזו והם נולדו לתוך עולם בו מגיע להם הכל.

מסר בעייתי במקצת.

עיבוד נאה לספר שדווקא חוסר היומרה שבו הפכה אותו לאחד מהרומנים הגדולים של המאה ה-20.

יום חמישי, 23 במאי 2013

חובת הדיווח: ילדי הקומדיה

לאחרונה יצאנו ללא מעט ערבי סטנדאפ. ערב החגיגה של "ילדי הקומדיה" זה היה מוצלח במיוחד.

 

את הבלוג ילדי הקומדיה אני מחבבת לא מהיום, ולראיה - הקישור בצד. למען הגילוי הנאות אומר שיש לי עניין מעבר לקריאת הבלוג - אני מצטרפת לכותבו ללא מעט ערבים קומיים כתחקיר לקראת פוסטים (או במקרים של מרואיינים מוצלחים במיוחד - אחרי הפרסום).

היינו בערב גיבורי על בבלום בר (לא משהו), בערב סטנדאפיסטים אנונימיים באותו מקום (מחורבן לגמרי), ובערב של שמעון ראיצ'יק (מעולה), ולאחרונה גם בערב "פרס ישראל" באוזן בר (הרבה נונסנס ותקרית מביכה אחת עם כתם מסגיר על תלבושת קראטה שאולה. קרה לי פעם עם בגד גוף שהושאל מהמורה לריקוד. לא נעים).

והפעם, היינו בחגיגות חצי שנה לבלוג, בהן הופיעו מיטב המרואיינים. ממשה פרסטר ועד שממל, ועוד כמה לקינוח. בהופעות של רובם נכחתי. בחלק נהניתי מאד. אבל הפעם זה יהיה משהו אחר - ערב מעורב, עשר דקות לכל קומיקאי.

וזה עשה את ההבדל.

עשר דקות מתומצתות, כמה שיאים קצרים ומהירים, הפאנצ'ים הכי מוצלחים. כל מופע הפך פתאום לרצף מהודק וסחט גלי צחוק מהקהל. כל מופע זרם אל הבא אחרי בלי לאבד קצב או גובה, מבדיחות ה"גם הומו גם אתיופי זה יותר מדי בשבילכם, אה?" של נדב בושם, דרך הקקי של משה פרסטר ועד בדיחות החלל המזויעות של חזי החייזר ("למה החייזרית זרקה את החייזר? כי הוא לא נתן לה ספייס!"). קטעי הקישור הבריקו במיוחד (ואני לא אומרת את זה רק כי יוני פנצ'צ'תזה פרגן לי לצורך הבדיחה) ואפילו האיטיים יותר, שבמופעי סולו התקשו להרים את הקהל, הבריקו. הכל הלך כל כך חלק שהפתעתי מאד לשמוע אחר כך שהקטע של דויד וולצר היה הפעם הראשונה שלו (למעט כמה ניסונות בבמה פתוחה). כבוד. קצת הידוק וויתור על בדיחות מיזוגניות במיוחד (בואו נודה, מגעילות) יעזרו לו בעתיד. לא נורא, היה לו את מתן בלומנבלט ללמוד ממנו איך עושים את זה נכון.

את הסיום נתנו שני אורחים בהפתעה - אבי גרייניק ושמעון ראיצ'ק, שטרם התראיינו. סיום מהוקצע לערב מהודק.

הערב היה בתיאטרון ה"קרוסל", שעבר מדיזנגוף למרתף צנוע (וקצת מאובק) ברחוב הרכבת. עלינו ממנו אחרי שעה וחצי עמוסה בהומור עצמי (קצת יותר מדי רחמים עצמיים?) ובדיחות על גבול הלגיטימי (אצל עדו קינן קראו לזה "בחינת גבולות").

היה כיף.

יום רביעי, 15 במאי 2013

חוויות מסיור לילי

סיורים אלטרנטיביים ב"בתים מבפנים": תאורת גרילה ובניין העיריה


הפעם כבר לא הגעתי ל"בתים מבפנים". שקלתי ללכת לכור מחצבתי - סיור בארכיון הסרטים באוניברסיטת תל אביב, מסדרון מעופש במרתף הבניין בו ביליתי יותר מדי שנים עצלות - אבל המחשבה על הצפיפות במסדרון המחניק הכריעה אותי. אבל...

במסגרת אירוע אחר, "תלוי במקום" שמו, יכולתי לקפוץ לתאורת גרילה בכיכר ולקנח בסיור מודרך בבית העיריה. זה האחרון עניין אותי במיוחד, גם אדריכלית - היות ובית העיריה הוא מפלצת בטון חשוף ברוטליסטית, מייצג נאמן של סגנון חקייני-לה-קרבוזייה הנפוץ במחוזותינו ומעניין לשמוע עליו, וגם אישית - כי את הסיור יעבירו ג'ני וג'אנה, שתי מש"קיות חינוך ערכיות, אותן מגלמים עדילי ליברמן ונדב בושם, הלא הוא לא אחר מאשר שמחה בביוף.

התחלנו בסיור התאורה. ההארה הראשונה היתה בפינת רחוב בילינסון בואכה כיכר דיזנגוף, שם התמקמו אנשי התאורה עם פנסי לד. לא משהו ענק, פנסי יד. ההארה הראשונה היתה מאכזבת משהו - סתם אורות על בניין נטוש, אבל אחריה נע ההמון כגוש אחד לבניין המרכז לקבלה, וזה כבר קיבל טיפול צבעוני יותר וגם תשואות מקרב הקבלסיטים. אחר כך עלה ההמון וכיסה את הכיכר כולה, ושם, ממש לפני ההארה הדרמטית של מלון סינמה...

המזרקה מוארת בוורוד וסגול

התפוצצה פתאום המזרקה של אגם במופע מרהיב של אש, מים, אורות ומוסיקה קלאסית מהרמקולים בצידי הכיכר.

גנבה את כל ההצגה.

אבל לא אנשים כאנשי הגרילה יוותרו. הם המשיכו להאיר, והאירו גם את בניין הבאוהאוס המשופץ הסמוך בתאורה צבעונית מרהיבה בגווני סגול וורוד שהזכירו (אולי לא במקרה) את המזרקה שלצידם.



בניין באוהאס משופץ מואר גם הוא בוורוד וסגול




בפעם הראשונה שמתי לב כמה יפה הכיכר המשופצת. הבתים המשופצים - סוף סוף לבנים ולא אפורים מפיח - הפגינו את יופי הבאוהוס שלהם לראשונה מאז הגעתי לעיר. נקווה שמגמת השיפוצים תמשך.








משם טיילתי לבניין העיריה. שיא הערב היה עוד לפנינו - סיור מודרך בבית העיריה.

זה היה כל כל מוצלח.

כלכך מוצלח שלא הצלחנו אפילו להכנס לסיור של 21:30 ונאלצנו להמתין לבא, הסיור האחרון, שהיה אמור להתחיל ב-22:30 אבל נדחה עד השעה 23:00, בה הלכו מספיק אנשים לישון והשאירו אותנו לג'ני וג'אנה. עד אז הספקתנו לחסל וופל בלגי, להתרשם מההופעה במסיבת הניצחון של מכבי תל אביב שנערכה בכיכר, ולראות את הזיקוקים ששוגרו כחלק מהחגיגה.

 זיקוקים הם בדרך כלל שיא הערב.

לא הפעם.

התכנסנו בפני ג'ני וג'אנה. הן הופיעו במדים משופצרים משהו (ביחוד מצאה חן בעיני סיכת ראש במקום כפתור בחולצה של ג'ני. זה והשפתון האדום-לוהט של ג'אנה הם כנראה שני השפצורים הכי לא תקניים שראיתי) ולקחו אותנו. הן הראו לנו את הספה הכתומה שנתן ברלוסקוני בכבודו ובעצמו במתנה לעיריה, את איזור השירות המבוסס על השוק שהיה בו לפנים ובו קיבלנו המחזה של הקרב על גבעת הבראסרי (שיא ההמחזה היה פציעתה של הגיבורה ארנונה בן-דיין-מלול, לימים הפמיניסטית המזרחית הראשונה שדיממה יומים שלמים בלי למות ועל שמה משלמים היום ארנונה). משם המשכנו למדרגות הפקח האלמוני שעלו כל הדרך אל הגג. את הסיור ליוו עובדי עיריה ששמרו עלינו שנישאר במסלול. אפילו הם - שראו את הסיור כבר שלוש פעמים - התפוצצו מצחוק עם כל בדיחה ושורת מחץ על חולדאי ששיחרר בעצמו את גבעת הבראסרי, שיר של שושנה דמארי שבקע מהאייפון של ג'ני, וכל בדיחה על בית הכנסת הישן בו היו תלויים פעם נתחי חזיר והיום תלויים בו אופניים.

למרבה המזל, לא הכריחו אותנו לעלות את כל מדרגות הפקח האלמוני. הסתפקנו בשלוש קומות של מדרגות השירות המוזנחות (ובסיפור זוועה על הפקח שקיפח את חייו בהגנה על מדרכות העיר) ואז הכניסה אותנו ג'אנה למעלית והעלתה אותנו לקומה ה-12. שם, מעל הנוף המרשים של כיכר רבין אחרי החגיגה ("איזה לכלוך", פלט מישהו מאחורי) ולפני הכניסה למשרדים הפרטיים, הפסיקו ג'ני וג'אנה להתנצח למספיק זמן כדי להציג לנו את מורשת הקרב של אורנה ואלה.

כשזה נגמר ואורנה מתה על הרצפה ("המתכון ללביבות בטטה שלייייי!"), התחילו כולם לרדת למטה בקבוצות, תוך פטפוטים קולניים וצחוק מהדהד. לא למדנו הרבה על האדריכלות (למעט זה שיש כמה גרמי מדרגות שירות מוזנחים מאד) אבל צחקנו מספיק כדי להרעיד את קירות הבטון הכבדים.


הכיכר ממעלה גבעת הבראסרי

נשארתי קצת מאחור. ראיתי את נדב בושם מוריד את הפאה ומציץ לרגע בנוף דרך החלון. הלכתי להגיד שלום.

ו - "תודה שלא הכרחת אותנו לעלות את כל המדרגות האלה ברגל".



יום ראשון, 5 במאי 2013

עדכון בוגארט

למי שזוכר את ה"בוגארט" מפוסט קודם, יש עדכון משמח - החברים פתחו סניף נוסף, "בוגארט רד", ממש מעבר לכביש. יש בו תפריט בשרי ואפילו עוד סוגי בירות!

"העיר הזאת"

"אני רוצה תיאטרון", פסק ד', ולקח אותנו להיפ-הופרה בצוותא - "העיר הזאת"

מזמן לא הלכנו להצגה.

כזוג תרבותי, הרגשנו שזה קצת חסר לנו. כשהופיעה הזדמנות לפתע ללכת ל"שם פרטי" בבית ליסין, החלטנות לנצל אותה.

ההצגה היתה חביבה, אבל זה באמת כל מה שיש לכתוב עליה. כדי להתאושש מהחויה האנמית, החלטנו ללכת על משהו טיפה יותר עצמאי, יותר פרינג'. והנה, בתזמון מוצלח, קיבל ד' לפייסבוק את הטיזר הזה. קצבי, מבוצע יפה וכתוב היטב - וד', בעל תואר שני בלשון עברית, התלהב.

זה היה טיזר להיפ-הופרה של המופע של ויקטור ג'קסון, הרכב היפ-הופ קופצני וכשרוני. יש בו שלושה חברים - יוסף סירטיש (עמית אולמן), ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) ואיציק פצצתי (עומר מור). אליהם הצטרפו שני שחקנים - דורית ליליאן ורוני הראל. וביחד הם עושים מופע ראפ בלשי בחסות תיאטרון "אינקובטור". והערב - הם ב"צוותא".

הגענו וחיפשנו את מקומנו. ההצגה באולם הקטן, שהלך והתמלא. נראה שכבר יש קהל אוהד וקבוע.

התפאורה מינימליסטית, והמוזיקה גם. על הבמה - זוג רגליים על שולחן, שלייקעס, מתלה למעיל (לחילופי סצנות) כובע וגרון. ואיזה גרון! בקול ברור וצלול - לא עושים כאלה יותר - הוא פורש סיפור שנון ומשעששע, חצי פרודיה על פילם-נואר קלאסיים, חצי מחזמר כתוב טוב במיוחד. כל חרוז ופאנץ' יושבים היטב במקומם ומעוררים פרצי צחוק והתפעלות כללית. ד' מרוצה. אחרי כמה שירים מוצלחים מופיע השיר מהטיזר - וזוכה לתשואות רמות במיוחד מהקהל. בסוף הסיפור נשאר טעם של עוד.

ביציאה חיפשתי דוכן דיסקים. לא היה כזה.

"היה שווה לשלם על זה חמישים שקל?",שאל ד'.

היתה לי תשובה.

"אני רוצה לשלם עוד!"

אחרי ההופעה מצאתי אותם בבנדקמפ. לרוע המזל, אין שם את השירים מההצגה. המופע הקרוב יהיה ביום רביעי (8.5) בצוותא - אפשר עוד להזמין כרטיסים. ואם לא, הם מופיעים ברחבי הארץ. לכו.

יום חמישי, 2 במאי 2013

ופתאום שמענו בום

סיפור על תקלה אחת בחשמל של איזור תעסוקה גדול, פארק המדע ברחובות. את חברת חשמל לא ניתן היה להשיג.

הקיץ התחיל. פתאום ובלי שום אזהרה מוקדמת, הפך מזג האויר למהביל עד מגעיל והמזגן בעבודה התחיל לעבוד. כדי להקל עלינו, מישהו (הבוס!) הביא גלידה. יש לנו מקרר חדש בעבודה, עם מקפיא רב עוצמה. אז מילאנו אותו בגלידה והתחלנו להנות מהשבוע.

זה נמשך עד היום בצהריים.

מיד אחרי ארוחת הצהריים.

שבה, פתאום...

שמענו בום.

החשמל נפל.

כנראה קשור, לא? בום וחשמל? הצצנו מהחלון,שלמזלנו היה לכיוון הנכון - כיוון הרחוב המקביל.

עלה משם עשן.

המשכתי להציץ בכוונה להבין מה קרה.

וכך קרה שראיתי את כדור האש השני.

פיצוץ רציני.

רק אני ראיתי אותו,אבל כולם שמעו.

זה היה קו מתח גבוה שמזין את כל האיזור.

הבוס שלף קסטה מהמקרר והציע לי אחת. "אני הולך לראות מה קורה. אין סיכוי שיתקנו את זה בקרוב".

הצטרפתי אליו.

"ותאכלו את הגלידות, הן ימסו!"

החזרתי את שלי למקרר.

הרחוב היה עמוס באנשים. אמנם ההומו-הייטקוס נוטה לנוע בלהקות, ביחוד בשעת ארוחת הצהריים, אבל הפעם בהחלט היה עומס חריג. תהינו על פשרו והתברר שאין חשמל בכל האיזור.

מישהי ברחוב אמרה משהו על צפי תיקון בשעה ארבע, כשעתיים לאחר מכן. לא ברור מהיכן הושג המידע הזה, כי את חברת חשמל לא ניתן היה להשיג. "עומס". בעמוד הפייסבוק שלהם, אגב, התקלה לא מופיעה אפילו עכשיו.

ברחוב המקביל ראינו משטרה ומכבי אש אך לא את חברת חשמל. למרבה המזל לא היה שום כבל מתח גבוה מנותק על הכביש, אבל היתה גם היתה אש. שריפת קוצים ליד הסופרמרקט הסמוך - במרחק שני עמודים מהעמוד בו ראיתי פיצוץ.

עד עכשיו לא ברור לי מה קרה. שם קו לא התנתק. האם שריפת הקוצים גרמה לקצר בעמודי המתח הגבוה במרחק כמה עשרות מטרים ממנה? אולי.

חזרנו למשרד.

"קחו את הדברים שלכם ותנעלו," אמר הבוס והתחיל לצעוד לכיוון מגרש החניה. "זה לא יפתר בקרוב".

 התכוננו לעשות בדיוק את זה.

ואז, ממש כשנעלנו...

האורות התחילו להבהב.