למעשה היום עוד לא נגמר - החלטנו שחבל שלא לנצל את הערב, ויצאנו לפאב.
"לא בטוח איזה חיי לילה תמצאו ביום ראשון", הזהירו אותנו. כרגיל, לא הקשבנו. הצטיידנו בלוח הזמנים של האוטובוסים ובכתובת של פאב מקומי במיוחד - קצת כמו ה"שופטים" רק עם אקווריומים של דגים מפלסטיק - והלכנו לבדוק איך נראית ארהוס בלילה.
"כפר סבא", פסק החבר ד'.
למעשה היינו בעיבורו של איזור קניות ובתי קפה חביב ביותר, רק שביום ראשון בערב הוא היה מת כמו התוכי של ג'ון קליז. מצאנו שתיים וחצי מסעדות ופאבים פותחים, ובפאב עם האקווריומים התלבטנו ארוכות מול ברזי הקרלסברג. לא רק שהיתה שם שורה ארוכה של בירות טעימות שאין בארץ, גם הרגילה טעימה יותר. ועוד דבר - המטבח כבר היה סגור (תשע בערב), ולנשנושים קיבלנו פיסטוקים. זה דווקא היה שיחוק - פחות מלוח, הולך נהדר עם הבירה ומספק שפע התעסקות. מיצי מעולם לא חיבבה את הירקרקים האלה עד לאחרונה. למעשה כמעט הבאתי קופסה לעבודה לאחרונה, אבל החלטתי שחורני מדי לפצח אותם במשרד.
חזרנו הביתה לא מאוחר, לא מאד שיכורים אך די מרוצים. אני, כבר אמרתי את זה קודם, מכירה את היתרונות של חיים כאלה.
למחרת התעוררנו טיפה יותר מוקדם, ויצאנו ללגולנד.
לגולנד נמצאת בבילונד, בערך שעה נסיעה מארהוס. התפעלנו מאד מהנוף.
לגולנד הוא פארק שאמור להתאים לילדים שקטנים מדי לטיבולי. הכל בו בנוי מלגו. רק הדלעות היו אמיתיות.
ודלעות היו בכל מקום. המון דלעות. ענקיות. היה שבוע לפני הלאווין. בדנמרק לא ממש חוגגים אותו, אבל האמריקניזציה הכניסה לשם את המוטיב. גם להם יש חגים פגניים משלהם, אבל בלי דלעות יפהפיות בשיא העונה. הלכתי להצטלם איתן.
"לא בטוח איזה חיי לילה תמצאו ביום ראשון", הזהירו אותנו. כרגיל, לא הקשבנו. הצטיידנו בלוח הזמנים של האוטובוסים ובכתובת של פאב מקומי במיוחד - קצת כמו ה"שופטים" רק עם אקווריומים של דגים מפלסטיק - והלכנו לבדוק איך נראית ארהוס בלילה.
"כפר סבא", פסק החבר ד'.
למעשה היינו בעיבורו של איזור קניות ובתי קפה חביב ביותר, רק שביום ראשון בערב הוא היה מת כמו התוכי של ג'ון קליז. מצאנו שתיים וחצי מסעדות ופאבים פותחים, ובפאב עם האקווריומים התלבטנו ארוכות מול ברזי הקרלסברג. לא רק שהיתה שם שורה ארוכה של בירות טעימות שאין בארץ, גם הרגילה טעימה יותר. ועוד דבר - המטבח כבר היה סגור (תשע בערב), ולנשנושים קיבלנו פיסטוקים. זה דווקא היה שיחוק - פחות מלוח, הולך נהדר עם הבירה ומספק שפע התעסקות. מיצי מעולם לא חיבבה את הירקרקים האלה עד לאחרונה. למעשה כמעט הבאתי קופסה לעבודה לאחרונה, אבל החלטתי שחורני מדי לפצח אותם במשרד.
חזרנו הביתה לא מאוחר, לא מאד שיכורים אך די מרוצים. אני, כבר אמרתי את זה קודם, מכירה את היתרונות של חיים כאלה.
למחרת התעוררנו טיפה יותר מוקדם, ויצאנו ללגולנד.
לגולנד נמצאת בבילונד, בערך שעה נסיעה מארהוס. התפעלנו מאד מהנוף.
לגולנד הוא פארק שאמור להתאים לילדים שקטנים מדי לטיבולי. הכל בו בנוי מלגו. רק הדלעות היו אמיתיות.
ודלעות היו בכל מקום. המון דלעות. ענקיות. היה שבוע לפני הלאווין. בדנמרק לא ממש חוגגים אותו, אבל האמריקניזציה הכניסה לשם את המוטיב. גם להם יש חגים פגניים משלהם, אבל בלי דלעות יפהפיות בשיא העונה. הלכתי להצטלם איתן.
אפשר היה לקנות שם דלעת ולקחת הביתה, ומאחר וזה היה היום האחרון בו יש דלעות בלגולנד, גם יכולת לקבוע את המחיר. ראיתי אישה עם דלעת ענק בעגלת התינוק שלה, והתפתיתי. אבל אי אפשר יהיה לסחוב את הדלעת הזו הביתה. לא היה לה מקום אפילו במכונית. לא איתנו, ועם כסא בטיחות ועגלת ילדים. ובוודאי שלא יהיה לה מקום בטיסה. אגב, מי שזוכר סיפור מעניין על בחור שניסה להבריח חציל לאוסטרליה יכול עכשיו לגחך.
אגב, צריך לפרט פה על עניין עגלות הילדים. חשבתם שהעגלות בארץ גדולות ומסורבלות? בדנמרק הן ענקיות! אבל מסיבה טובה, הן מרופדות, שמיכות פוך מחוזקות אליהן בתיקתקים ובאופן עקרוני הן הרבה יותר עמידות לתנאי מזג האויר. הזאטוט גם אמור לשכב בתוכן בגילים בהם בארץ מזמן היו עוברים לעגלת ישיבה - בכל זאת, צריך להגן עליו מהקור! ראינו איך מארחינו הכינו את התינוקת שלהם אל החוץ - קודם כובע שנרכס מתחת לבגדים, אחר כך חליפת סערה לכל הגוף, ואז להכניס את כל זה לעגלה או לכיסא בטיחות. והיה בזה צורך, בלגולנד קר, והרוח הופכת את עומס הקור לקשה יותר. רק שם ראינו דנים חמושים בכובעים וכפפות, בדרך כלל לא היה להם צורך בזה.
התחלנו בחלק הלגולנדי של לגולנד, מעין מיני ישראל רק בדנמרק, ומלגו. היו שם מונומנטים, בתים, טחנות רוח שהסתובבו, רכבות ומשאיות שנסעו (שתי אובססיות ילדות שלי ביחד!) וספינות שהפליגו. ב״מגדל הלגו״, תא שעלה, ירד והסתובב סביב עצמו, יכולנו לראות את כל הפארק. ידענו שיש לנו עוד הרבה להספיק.
הספקנו להתפעל מסצנות מ״מלחמת הכוכבים״ ששוחזרו בלגו חלל (אובססיה נפרדת, אם כי המומחיות שלי היתה לבנות בתים רגילים וצבעוניים על בסיס הירח), לצלם מטוסי ענק בלגו (אני גם רציתי לצלם מטוס נוחת בשדה התעופה של בילונד, שהיה ממש מעבר לכביש. אבל לא הצלחתי, למרות שהיתי מצוידת במצלמת משוכללת ומהירה), וכמובן, לנסוע ברכבת.
הרכבת הקיפה את הפארק תוך דקות, ואנחנו עברנו מייד לסירות. סירות מלגו. הבחור שם נפנף סכין מספוג לכל הכיוונים -עד עכשיו לא ברור לי אם הוא ניסה לסמן לי משהו או שפשוט היה לו קר. ואחר כך לספינת פיראטים, אם כי זו לא היתה מלגו. רציתי לנסוע במכוניות בספארי מלגו (אריות מלגו! עוד אחת), אבל יכולנו לראות אותו די טוב גם מהרכבת. היו בו פלמינגו ורודים, שגרמו לי לחשוב שאולי מדובר בהעתק מדויק של גן החיות של ברלין בו הסתובבתי עם טלי רק לפני כמה חודשים.
היה שם גשר. ׳צריך לעלות על הגשר׳ החלטתי. ׳בטח יש שם משהו מעניין׳. אבל העליה לא היתה מהכיוון אליו הלכנו, אז המשכנו.
ישר אל ממלכת האבירים, בה הלכנו אל הרכבת שדים/הרים המשולבת - יוצאת ממרתפי הטירה של לגולנד (שם חי הדרקון שלהם! כזה חמוד כבר מזמן לא ראיתי), לרכבת הרים הרצינית, עליה התחיל אתי תייר גרמני (החבר ד' פרגן. אבל כשירדנו, ראינו את הבחור שמוכר תמונות שצילם המתקן מצביע על התמונה שלי - עשיתי יופי של פרצוף - ושואל אותי מה נסגר, או המקבילה בדנית. כנראה שזכיתי בתחרות הפרצוף להיום. הגרמני שמח), לרכבת המשקיפה על המכרות של המערב הפרוע, לרכבת שבה צריך לירות באורות מהבהבים (לא זוכים בכלום, ממש התאכזבתי), ולדוכן בו קולעים לתוך חבית (זכינו בדגי, אבל לא בנחש ענק). וגם למפלי האימה המקומיים, בהם נרטבנו משפריצים בקור של עשר מעלות. אבל זה בסדר- ליד המתקן יש מייבש ענק שאפשר להכנס לתוכו ולהתייבש בזרם אוויר חם. כיף. באמצע הספקנו גם לאכול צהריים - מוקדם יחסית לאתמול - במזללה הידידותית - לילדים באיזור.
האוכל, כמו תמיד במקומות כאלה היה סטדנדרטי - סלמון שלם בחיתוך עצמי, תפוחי אדמה ברוטב ויסקי וחתיכות נקניקיה ברוטב עם תפוחי אדמה, ובר סלטים עם אפונה ירוקה, סלט תפו"א במיונז ורוטב יוגורט.
רגע, מה??
עם הארוחה ביקשתי מים ולא קיבלתי. התחלתי לחשוב ברצינות שהדנים לא יודעים מה זה, אבל מארחתנו התלוותה אלי לדלפק ופתרה עבורי את התעלומה - התהליך נתקע כששאלו אותי עם אני רוצה מים מוגזים או רגילים ולא הבנתי. הרגשתי רע שככה זלזלתי.
אבל לא הרגשתי רע שככה זללתי, אפילו שהארוחה באה עם גלידה מפינת הגלידות. גלידה אמריקאית רגילה, אבל ליד, בשולחן להגשה עצמית, רוטב שוקולד, קרמל, ושלושה סוגי סוכריות...
הכל משוקולד או קקאו אמיתי. לא התכוונתי אפילו לטעום, רק לראות מה קורה שם, אבל כמובן שלא עמדתי בפיתוי - שפכתי לעצמי כמות מיניאטורית ממש של גלידה לכוס, הטבעתי אותה ברוטב שוקולד ובכמות מסחרית של פתיתי שוקולד, והייתי מאושרת.
כשמארחינו קם "לשים עוד רוטב שוקולד על שלי", לא חיכיתי רגע. "מה, אפשר לעשות את זה?" ורצתי מיד. החוויה תריץ אותי שבעוות אחר כך ליוגורטריות מפוקפקות בניסיון עלוב וחסר תוחלת לשחזר אותה - אם כי לניסיון היה ערך משל עצמו, ותשמעו עליו עוד בעתיד.
חזרנו לסיבוב אחרון בעולם המערב הפרוע (מארחינו התחיל לזמזם את Big Rock Candy Mountain), לחנויות הקטנות (החבר ד' חיפש מתנה לאחיניות, אני חיפשתי מתנה לעצמי) ולקפה ותה באחת הבקתות - והנה מצאנו את הגשר ממהתחלה.
"רצית לעלות על הגשר, נכון?" שאלו מארחינו.
רציתי.
ומה היה על הגשר?
מרכז החלל בקייפ קנדי, זה מה שהיה שם.
מלגו.
היו שם מתקני שיגור, טילים והאנגרים. והיה שם שעון שספר לאחור לרגע הניסוי.
אז בסדר, הניסוי התגלה כהרבה עשן שהטיל (בגובה שני מטרים!) פלט. לא אכפת לי, זה היה הדבר הכי מגניב בכל הפארק. יתכן שבכל דנמרק.
לקראת חמש יצאנו לכיוון החנויות בכניסה. היה שם חדר ניננטנדו, אבל לאכזבתי היו שם רק מכונות משחק ולא משחקים למכירה. אבל בחנות הדגל טיילנו שעה ארוכה, וחזרנו עם מתנות לאחייניות, ערכת לגו מיוחדת להאלווין - דלעת, רוח רפאים ועטלף - וסוכריות מומינים, שיהיה.
הייתי מוכנה להשבע שהנסיעה חזור לקחה יותר זמן. אולי בגלל החושך. שלפתי את הפסקול של "אחי, איפה אתה" מהטלפון - לא רק המארח שלנו זמזם, בשלב הזה - ושרנו לנו ביחד את הדרך. לפחות עד שהתינוקת גילתה שאפשר לזרוק את המוצץ החוצה מכיסא הבטיחות שלה ואל תוך הדלת, שכמובן אי אפשר לפתוח בנסיעה.
אכלנו ארוחת ערב בפיצריה איטלקית קטנה ומגניבה. החבר ד' התלבט ארוכות לנוכח האופציה הצמחונית היחידה בתפריט. "מה עושים צמחונים בדנמרק?", שאל.
"יש מעט מאד כאלה".
התפשרנו בסוף על פיצה עם ברזאולה. "זה לא גבינה?" - "לא, זה כמו פנצ'טה". זו היתה הערה תמימה שהזכירה לי את אדם וגרמה לי לשלוף מהבוידעם את "חשיפה לצפון" המיתולוגית, שאגב היא המקום הראשון בו שמעתי שיש דברים כאלה.
חזרנו הביתה ישר לאינדיאנה ג'ונס. השלישי, לא המחודש. זה הידוע יותר בשם "ההוא עם שון קונרי". מיצי חייבת להתוודות שלעניות דעתה מוסיף הנ"ל סטייל, חן והרבה הנאה לכל סרט שישתתף בו, דלוח ככל שיהיה. נהניתי מאד, ואפילו שרדתי עד סופו (ומנה שניה של גלידה!).
אגב, צריך לפרט פה על עניין עגלות הילדים. חשבתם שהעגלות בארץ גדולות ומסורבלות? בדנמרק הן ענקיות! אבל מסיבה טובה, הן מרופדות, שמיכות פוך מחוזקות אליהן בתיקתקים ובאופן עקרוני הן הרבה יותר עמידות לתנאי מזג האויר. הזאטוט גם אמור לשכב בתוכן בגילים בהם בארץ מזמן היו עוברים לעגלת ישיבה - בכל זאת, צריך להגן עליו מהקור! ראינו איך מארחינו הכינו את התינוקת שלהם אל החוץ - קודם כובע שנרכס מתחת לבגדים, אחר כך חליפת סערה לכל הגוף, ואז להכניס את כל זה לעגלה או לכיסא בטיחות. והיה בזה צורך, בלגולנד קר, והרוח הופכת את עומס הקור לקשה יותר. רק שם ראינו דנים חמושים בכובעים וכפפות, בדרך כלל לא היה להם צורך בזה.
התחלנו בחלק הלגולנדי של לגולנד, מעין מיני ישראל רק בדנמרק, ומלגו. היו שם מונומנטים, בתים, טחנות רוח שהסתובבו, רכבות ומשאיות שנסעו (שתי אובססיות ילדות שלי ביחד!) וספינות שהפליגו. ב״מגדל הלגו״, תא שעלה, ירד והסתובב סביב עצמו, יכולנו לראות את כל הפארק. ידענו שיש לנו עוד הרבה להספיק.
הספקנו להתפעל מסצנות מ״מלחמת הכוכבים״ ששוחזרו בלגו חלל (אובססיה נפרדת, אם כי המומחיות שלי היתה לבנות בתים רגילים וצבעוניים על בסיס הירח), לצלם מטוסי ענק בלגו (אני גם רציתי לצלם מטוס נוחת בשדה התעופה של בילונד, שהיה ממש מעבר לכביש. אבל לא הצלחתי, למרות שהיתי מצוידת במצלמת משוכללת ומהירה), וכמובן, לנסוע ברכבת.
הרכבת הקיפה את הפארק תוך דקות, ואנחנו עברנו מייד לסירות. סירות מלגו. הבחור שם נפנף סכין מספוג לכל הכיוונים -עד עכשיו לא ברור לי אם הוא ניסה לסמן לי משהו או שפשוט היה לו קר. ואחר כך לספינת פיראטים, אם כי זו לא היתה מלגו. רציתי לנסוע במכוניות בספארי מלגו (אריות מלגו! עוד אחת), אבל יכולנו לראות אותו די טוב גם מהרכבת. היו בו פלמינגו ורודים, שגרמו לי לחשוב שאולי מדובר בהעתק מדויק של גן החיות של ברלין בו הסתובבתי עם טלי רק לפני כמה חודשים.
היה שם גשר. ׳צריך לעלות על הגשר׳ החלטתי. ׳בטח יש שם משהו מעניין׳. אבל העליה לא היתה מהכיוון אליו הלכנו, אז המשכנו.
ישר אל ממלכת האבירים, בה הלכנו אל הרכבת שדים/הרים המשולבת - יוצאת ממרתפי הטירה של לגולנד (שם חי הדרקון שלהם! כזה חמוד כבר מזמן לא ראיתי), לרכבת הרים הרצינית, עליה התחיל אתי תייר גרמני (החבר ד' פרגן. אבל כשירדנו, ראינו את הבחור שמוכר תמונות שצילם המתקן מצביע על התמונה שלי - עשיתי יופי של פרצוף - ושואל אותי מה נסגר, או המקבילה בדנית. כנראה שזכיתי בתחרות הפרצוף להיום. הגרמני שמח), לרכבת המשקיפה על המכרות של המערב הפרוע, לרכבת שבה צריך לירות באורות מהבהבים (לא זוכים בכלום, ממש התאכזבתי), ולדוכן בו קולעים לתוך חבית (זכינו בדגי, אבל לא בנחש ענק). וגם למפלי האימה המקומיים, בהם נרטבנו משפריצים בקור של עשר מעלות. אבל זה בסדר- ליד המתקן יש מייבש ענק שאפשר להכנס לתוכו ולהתייבש בזרם אוויר חם. כיף. באמצע הספקנו גם לאכול צהריים - מוקדם יחסית לאתמול - במזללה הידידותית - לילדים באיזור.
האוכל, כמו תמיד במקומות כאלה היה סטדנדרטי - סלמון שלם בחיתוך עצמי, תפוחי אדמה ברוטב ויסקי וחתיכות נקניקיה ברוטב עם תפוחי אדמה, ובר סלטים עם אפונה ירוקה, סלט תפו"א במיונז ורוטב יוגורט.
רגע, מה??
עם הארוחה ביקשתי מים ולא קיבלתי. התחלתי לחשוב ברצינות שהדנים לא יודעים מה זה, אבל מארחתנו התלוותה אלי לדלפק ופתרה עבורי את התעלומה - התהליך נתקע כששאלו אותי עם אני רוצה מים מוגזים או רגילים ולא הבנתי. הרגשתי רע שככה זלזלתי.
אבל לא הרגשתי רע שככה זללתי, אפילו שהארוחה באה עם גלידה מפינת הגלידות. גלידה אמריקאית רגילה, אבל ליד, בשולחן להגשה עצמית, רוטב שוקולד, קרמל, ושלושה סוגי סוכריות...
הכל משוקולד או קקאו אמיתי. לא התכוונתי אפילו לטעום, רק לראות מה קורה שם, אבל כמובן שלא עמדתי בפיתוי - שפכתי לעצמי כמות מיניאטורית ממש של גלידה לכוס, הטבעתי אותה ברוטב שוקולד ובכמות מסחרית של פתיתי שוקולד, והייתי מאושרת.
כשמארחינו קם "לשים עוד רוטב שוקולד על שלי", לא חיכיתי רגע. "מה, אפשר לעשות את זה?" ורצתי מיד. החוויה תריץ אותי שבעוות אחר כך ליוגורטריות מפוקפקות בניסיון עלוב וחסר תוחלת לשחזר אותה - אם כי לניסיון היה ערך משל עצמו, ותשמעו עליו עוד בעתיד.
חזרנו לסיבוב אחרון בעולם המערב הפרוע (מארחינו התחיל לזמזם את Big Rock Candy Mountain), לחנויות הקטנות (החבר ד' חיפש מתנה לאחיניות, אני חיפשתי מתנה לעצמי) ולקפה ותה באחת הבקתות - והנה מצאנו את הגשר ממהתחלה.
"רצית לעלות על הגשר, נכון?" שאלו מארחינו.
רציתי.
ומה היה על הגשר?
מרכז החלל בקייפ קנדי, זה מה שהיה שם.
מלגו.
היו שם מתקני שיגור, טילים והאנגרים. והיה שם שעון שספר לאחור לרגע הניסוי.
אז בסדר, הניסוי התגלה כהרבה עשן שהטיל (בגובה שני מטרים!) פלט. לא אכפת לי, זה היה הדבר הכי מגניב בכל הפארק. יתכן שבכל דנמרק.
לקראת חמש יצאנו לכיוון החנויות בכניסה. היה שם חדר ניננטנדו, אבל לאכזבתי היו שם רק מכונות משחק ולא משחקים למכירה. אבל בחנות הדגל טיילנו שעה ארוכה, וחזרנו עם מתנות לאחייניות, ערכת לגו מיוחדת להאלווין - דלעת, רוח רפאים ועטלף - וסוכריות מומינים, שיהיה.
הייתי מוכנה להשבע שהנסיעה חזור לקחה יותר זמן. אולי בגלל החושך. שלפתי את הפסקול של "אחי, איפה אתה" מהטלפון - לא רק המארח שלנו זמזם, בשלב הזה - ושרנו לנו ביחד את הדרך. לפחות עד שהתינוקת גילתה שאפשר לזרוק את המוצץ החוצה מכיסא הבטיחות שלה ואל תוך הדלת, שכמובן אי אפשר לפתוח בנסיעה.
אכלנו ארוחת ערב בפיצריה איטלקית קטנה ומגניבה. החבר ד' התלבט ארוכות לנוכח האופציה הצמחונית היחידה בתפריט. "מה עושים צמחונים בדנמרק?", שאל.
"יש מעט מאד כאלה".
התפשרנו בסוף על פיצה עם ברזאולה. "זה לא גבינה?" - "לא, זה כמו פנצ'טה". זו היתה הערה תמימה שהזכירה לי את אדם וגרמה לי לשלוף מהבוידעם את "חשיפה לצפון" המיתולוגית, שאגב היא המקום הראשון בו שמעתי שיש דברים כאלה.
חזרנו הביתה ישר לאינדיאנה ג'ונס. השלישי, לא המחודש. זה הידוע יותר בשם "ההוא עם שון קונרי". מיצי חייבת להתוודות שלעניות דעתה מוסיף הנ"ל סטייל, חן והרבה הנאה לכל סרט שישתתף בו, דלוח ככל שיהיה. נהניתי מאד, ואפילו שרדתי עד סופו (ומנה שניה של גלידה!).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה