יום שלישי, 24 בינואר 2012

מגהאפלואד והערות נוספות

סופו של הפוסט הקודם, על קרמיט הצפרדע אצל רד בנד (לפני שקראו להם רד בנד), היה צריך להיות מלווה בוידאו רלוונטי. אבל - ולמרות שקיימים כמה קליפים של קרמיט מבצע את השיר - מיצי מעדיפה שלא לקשר אליהם. הם כמובן קליפים של אנשים שנכחו במופע וצילמו אותו, כנראה בנייד. האיכות זוועה... ועצם העלאת קישור לזה יכול כיום לגרום להורדת יו טיוב מהרשת בכלל, כמו שקרה למגהאפלואד.

למגהאפלואד היתה למיצי נגיעה כשלהיא מתוקף עבודתה. לא הרבה, אבל מספיק כדי לתהות על קנקנו של האדון הצבעוני שהקים את מגהאפלואד.

ולבדוק טוב טוב במה האף בי איי האשים אותו לאחר שהשתלט על ביתו (שמחוץ לארצות הברית). כרגע, האתר למטה עם הודעה מטעם האף בי איי שהוא הורד בגלל עבירה על חוקי הפירטיות.

וכאן דרוש קצת רקע. חוקי הפירטיות האמריקאים כרגע הם די דרקוניים, ומאפשרים הסרת האתר מהרשת. העונש עליהם אינו עשרים שנה בכלא, כמו שפורסגם שהאדון מגאפלואוד (שמו החוקי הוא קים דוטקום, כן?) יקבל. אלה חוקי הפירטיות.

חוקי זכויות היוצרים האמריקאיים מבטיחים זכויות יוצרים עד שבעים שנה לאחר מות היוצר, והתקופה מוארכת בחוק בכל פעם שהזכויות על יצירותיו של וולט דיסני עומדות לפוג. באמת. תבדקו. חוקים אלה מבטיחים שמותר לעשות ביצירה "שימוש הוגן" - כלומר, מותר לפרסמה לצרכי פרודיה או פרשנות, מותר להכין העתקים לצריכה אישית, אסור להרוויח כסף ממכירת עותקים.

אלה, לו רק היה מנגנון אכיפה עולמי שהיה מסוגל לטפל בהם, יכולים בשקט להבטיח את חיסול תעשיית ההורדות. חיסול, כן?

והם קיימים. אבל בארצות הברית מתגלגלים עוד כמה חוקים, שמטרתם שליטה מוחלטת בתוכן שמועלה לאינטרנט ובמי יצרוך אותו. ליתר דיוק, לאחרונה הוסר שם מהשולחן חוק "עצרו את הפירטיות", או SOPA, במסגרתו יחויבו הספקיות לחסום אתרים שהוכרזו כלא  חוקיים (גם אם הם נמצאים מחוץ לארצות הברית!), וגוגל תחויב להסיר אותם מתוצאות החיפוש שלה.

ומי יקבע מה לא חוקי?

בדיוק.

וכך, רגע לפני שארצות הברית הופכת באופן רשמי לסין ומלאימה את האינטרנט, נכנס האף בי איי ועצר את קים דוטקום, מייסד מגהאפלואד. מי יודע, אולי עשו זאת כדי להוכיח שאין שום צורך בחוקים החדשים?

אולי. אולי הצדק ינצח, אולי ארצות הברית תהפוך לדיקטטורה דתית, ואולי תצא הבשורה משני אתרי התוכן הגדולים בעולם... ויקיפדיה ואתר הבי בי סי. המשך, וזה בטוח, יבוא.

הו, ירח אלבמה

כי מה, יש את "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני". אמנם, זו אופרה שזכתה לתהילה בגלל פרט טריויה - ממנה הגיע השיר "Whiskey Bar" ל"דלתות". אבל קורט וייל וברטולד ברכט הפציעו שוב באופרה הישראלית, ולנו זה הספיק.

אם זכרוני איננו מטעה, האופרה האחרונה שעלתה כאן של הצמד היא "אופרה בגרוש". זה היה במגרת האופרטה-אחת-לעונה של האופרה הישראלית. הפעם, החליטו על כיוון נשכני יותר, והעלו את "מהגוני" בהפקה מלאה ומפוארת במיוחד. בתכניה גם כתבו שיש עכשיו עניין רב באופרה הזו ובשנים האחרונות היא מועלית שוב ושוב בבתי אופרה רבים בעולם. כנראה שזה נכון, כי "מהגוני" עוסקת בחוליי הקפיטליזם, החמדנות, בלחם ושעשועים.מאד אקטואלי.

יש בה קברט, עלילה, דמויות ורקע - הרבה בשביל אופרה - ויש בה גם מוזיקה מופלאה, אמנם במקבץ רחב למדי של סגנונות. בהפקה הנוכחית שלוש שפות שונות - רוב השירים בגרמנית, ו"ויסקי בר" באנגלית, והקריינות של רבקה מיכאלי בעברית מרשימה.

זה הרבה. 

לכל זה מצטרפת תפאורה מלאת פירוטכניקה, רקדנים וניצבים לרוב, מסרים אקטואליים ועיבודים בומבסטיים (היו כאלה גם בצמד ה"ליצנים" ו"אבירות כפרית" שראתיתי לפני חודש - האם תזמורת ראשון לציון הגדילה את שורותיה ורוצה להשוויץ, או אולי זה הקו החדש של האופרה הישראלית?).

וזה הרבה יותר מדי. הרבה הרבה יותר מדי.

 התלבושות נראו כאילו נלקחו מפילם נואר, רק באדום וורוד. התפאורה כוללת, בין היתר, רצפה עם תאורה משתנה ו"גבעה" של עומק לבמה (לא עובד כשיושבים ביציע מהצד. מישהו צריך לספר לבמאי שאולם קונצרטים לא בנוי כמו אולם תיאטרון - הוא גבוה יותר, האקוסטיקה בו יותר חשובה מהתצפית לבמה, ורק ביציעים מוחאים כפיים, באולם משקשקים בתכשיטים), אין סוף מסכים וסרטונים. הרקדנים עושים פה עבודה קשה במיוחד, ואף ממחיזים כמה סצנות מחרידות (מיצי אומרת שכנראה יש להם קייס לתביעה). העיבודים המוזיקליים בומבסטיים, אבל נאמאנים מאד למסורת האופרה הגרמנית המודרנית, כלומר מזכירים קצת את פסקול "מלחמת הכוכבים" וקצת את טבעת הניבלונגים, רק יותר ברעש (והמקור, למי שמחרים, רועש). הנושא החברתי מטופל בגסות - יש גבול לכמה מסר אפשר להעמיס על כתפיה של יצירה אחת, ביחוד כזו שכל הנשים בה זונות (למעט אחת, אלמנה ואשת חזון. חשוב לציין שהיא "אלמנה" - זהו גם תואר, כן, כי בימי לא כל כך רחוקים "אלמנה" היתה הסוג היחיד של אשה שהיה לה עצמאות כלכלית כלשהי, כלומר כסף משלה שאינו שייך לאביה או לבעלה).

ואם היה פעם רגש באופרה, הוא אבד פה לגמרי.

העומס קשה ומקשה, והכל מאכילים את הצופה בכפית. ועדיף שלא לספר מה עשו קודם עם הכפית הזו.

בכל זאת יצאתי מזמזמת, את "ירח אלבמה" כמובן.

"זה לא השיר", טען החבר ד'. והוא צדק. לא המהמתי את השיר כמו ששרות אותו הזונות האופורטוניסטיות במדבר, שרתי אותו בגרסה המוצלחת ביותר ששמעתי, בביצוע מינימליסטי קרמיט הצפרדע בידיו של ארי פפר מה"פאפט פולק רביבל", לפני שקראו להם רד בנד.




יום רביעי, 18 בינואר 2012

הארטיסט

ל"ארטיסט" חיכיתי בכיליון עיניים.

למיצי יש חיבה עזה, בסך הכל, לתקופה, לאסתטיקה, לריקודים.

בעיקר הריקודים.


בקיצור, הציפיות של מיצי היו בשמיים. ביחוד שבכרטיסים זכה עבורה החבר ד', בהגרלה שערך מקום העבודה שלו, כי החליט שסרט שהצליח כנגד כל הסיכויים דומה לו. כלומר למקום העבודה. מיצי התרגשה - לעתים מאד רחוקות היא זוכה במשהו! הציפיות רק הרקיעו.

ולכן, האכזבה היתה קשה.

פעם, הדודה הכי פולניה של מיצי אמרה לה שלטיול צריך לצאת בלי שום ציפיות. מיצי אכן נוטה לומר שהטיולים המוצלחים ביותר שלה היו כאלה בהם היא לא תכננה כלום ונתנה למישהו אחר לעשות את כל העבודה (תודה טלי, ברלין היה מהמם). ובכל זאת, זה קונספט בעייתי.

כבר השם רמז על בעיה. למה קראו לסרט ששמו האנגלי "The Artist" בשם בעל הקונוטציה המשונה "הארטיסט", לא ברור. אולי למען הדודות הפולניות, שידעו כן למה לצפות?

והעלילה. היא.. איך לומר... שטוחה משהו. אין יותר מדי עומק. כנרראה שבכוונה, בסך הכל צריך הרבה מאד תשומת לב כדי לראות סרט אילם. צריך להתרכז ממש כדי להבין מה קורה. מלים הן כנראה קיצור דרך רציני.

הסרט אכן חגג את האסתטיקה של שנות העשרים. אין דרך אחרת לתאר זאת. שמלות נוצצות (נראות יותר טוב בשחור לבן?), צעדי ריקוד אותנטיים ומוצלחים, ומוזיקה מלאת חיים. אבל זה בכל זאת רטרו ולא המקור - מהשחק מלא המימיקה והפיזי מאד של הסרט האילם נעלם,  והוחלף בהרבה מאד קלוז-אפ ובעיקר - בחיוך.

החיוך. עוד בפוסטר לחשתי לחבר ד' "כמה שיניים!". שני הגיבורים - כריזמתיים ומלאי אופי - מוותרים כמעט על כל מחווה פיזית לטובת חיוך רחב, כובש ומלא שיניים. יפה מאד. בהחלט מחווה שכדאי לצרף לכל סרט - אולי נדמה לי, אבל יתכן שחיוכים הם נדירים בקולנוע של היום? לומר את האמת הם גם לא היו נפוצים עד כדי כך בתקופת הסרט האילם - איכות הציוד לא הספיקה אז לצילום שיראה פרטי הבעה, ומכאן המימיקה הפיזית.

וגזר הדין?

"גימיק", פסק החבר ד'.כל הסרט התברר כגימיק אחד גדול, עם עלילה חלשה, דמויות שטוחות וכלב אחד מעצבן. אפילו הריקודים לא הרשימו בוירטואוזיות (אבל מיצי מבצעת אותם בסלון כל יום מאז. כיף). אבל מה - כל הכבוד על ההעזה.

יום חמישי, 12 בינואר 2012

פלורה מכה שנית - איסוף השברים

זוכרים את פלורה?
 בינתיים היא מתנהגת יפה, אבל התלאות שעברו עליה גרמו לרופאה לשלוח אותי, כבר לפני חודשיים, לשפע בדיקות. ונא לא לשכוח גם שמיצי כבר קשישה בת 30 ועדיין לא השמישה את מערכת הרביה שלה. אין ספק שהכל חלוד שם בפנים.

לכן קיבלתי הפניה לקולפוסקופיה של צוואר הרחם (זה בדיוק מה שזה נשמע) ולכירורג שד, לבדיקה שגרתית.



הכירורג שד עוד היה בסדר.קבעתי תור לשמונה בבוקר בעוד חודשיים (כלומר, לפני שבוע), ואת הקולפוסקופיה ליומיים מאוחר יותר, בתשע אפס אפס, אסותא רמת החיל. זה כבר הרגיז אותי, כי את אסותא בדרך השלום אני רואה מחצר הבית. לא חשוב,העיקר שאצא משם מוקדם. "זה לוקח רבע שעה עד עשרים דקות", אמרו במוקד התורים.



קבעתי תור המשך לרופאת נשים למחרת אסותא, וכשבדקתי ביומן חשכו עיני. ביום שבין הכירורג לאסותא קבעתי כבר תור לשיננית בשמונה בבוקר.



דחיתי אותו.



פחות או יותר שכחתי מהעניין עד יום לפני התור לכירורג, אז קיבלתי טלפון מנומס ל'מר עירוני מיצי".
"עירוני זה שם משפחה, אני מיצי".


"טוב, אז רק תמסרי לו שיש לו תור מחר בשמונה לד''ר הכירורג שד".



החלטתי לעזוב את זה.



למחרת קמתי ממש מוקדם,לבשתי חולצת כפתורים וחזית ספורט ויצאתי פחות או יותר בזמן. הגעתי באיחור של שתי דקות בלבד, ומזכירתו האנטיפתית (נראה לי שככל שהרופא יותר טוב כך המזכירה יותר אנטיפתית. כנראה  כדי שלא נגיע אם זה לא באמת הכרחי) עיכבה אותי רק חמש דקות נוספות. היה לה מבטא דרום אמריקאי , והיה נדמה לי שהתחלתי להבין מה קרה.

הרופא התברר כקשיש שתקן, מהסוג שיתשאל ביעילות, יבדוק ביסודיות ולא יוציא מילת הסבר מיותרת. גם לו היה מבטא לטיני ונטיה להתבלבל בכינויי מין. הגעתי למסקנה שהמזכירה היא כנראה אשתו.

 חולצת הכפתורים לא עזרה - הייתי צריכה להוריד לגמרי ולא רק לפתוח. הוא ביקש שאשים ידיים על המתניים ומישש ביסודיות רבה את כל האיזור,בעיקר בית השחי ונקודה בגב בה חבט בי מגבניק אחד בהפגנת מאהל התקווה לילה קודם. לא רואים כלום, אבל כנראה שכן היה משהו.

הכל בסדר, אבל בגילי המתקדם צריך לבוא כל שנה. ומגיל 35, אם לא יעלו אותי על המוקד קודם, כל חצי שנה. למודת ניסיון מהסיפור עם השיננית, החלטתי לא לקבוע תור מעכשיו לעוד שנה, אמרתי יפה תודה והלכתי.
 


שמונה היה מוקדם מדי. היה כל כך מוקדם שבדרך לעבודה (זוכרים?) עוד היה לי זמן לעבור בטיב טעם ולהצטייד בקצת הודו, בשביל הברזל. מסתבר שגילי המתקדם (במונחי רביה) ניכר עלי, אחרת אני לא בטוחה למה מיד כשביקשתי שווארמה הודו אמרה לי הקצבית לקחת גם שוק. "זה גם אדום!". 
 
לקחתי.

 זה אדום.
 
לפני אסותא, התקשרתי, וטוב שכך, לרופאת הנשים לברר שהתור הוא אכן למחר בבוקר.
 
הוא לא היה.


 
לא היה לי תור.

זה היה ממש מעצבן.

 קבעתי תור חדש על התור החדש של השיננית (!) ואת זאת דחיתי עוד, והלכתי לבדוק איך הכי קל להגיע לרמת החייל בשמונה בבוקר.

 
 
אתר דן אמר שזה יקח לי 23 דקות.

"זה נכון", אמר החבר ד', אבל מאחר ושעות הנסיעה שלו אינן שעות העומס, לי היו ספקות. 

ולכן קמתי שוב בשעה מוקדמת. מדי. 
 
זה אכן לא לקח 23 דקות בשמונה בבוקר.

 זה לקח 17 דקות על השעון. 

ומזל,כי למצוא בתוך המבוך של אסותא לאן אני אמורה להגיע לקח לי את כל חצי השעה שנחסכה. בקבלה לא ידעו, ומי שידע איפה זה לא ידע מה ההבדל בין קולונסקופיה לקולפוסקופיה. אבל בסופו של דבר הצלחתי לקבל הוראות וגם להבין איך פועלת שם המעלית.
 
מטעמי פוזה הותקנה שם מעלית חכמה של גורדי שחקים.אני לא בטוחה בנחיצותה, אבל יתכן ששעה מאוחר יותר המקום המה בצורה שתצדיק אותה.

 
לקח לי קצת זמן למצוא את המקום. בכל מקום היו שלטים למשהו שנקרא "ניתוחי מוז" אבל שום זכר לצוואר הרחם. אולי גם לכאן הגיעה הדרת נשים? 
 
מצאתי את זה בסוף. זה היה באותו החדר של ניתוחי מוז. לא ברור לי מה זה ניתוח מוז, אבל יש לי רושם מעורפל שלא מדובר בצוואר הרחם אלא בסינוסים. אולי אני טועה.
 קראתי לי את רובינזון קרוזו (תחינותיו הנרגשות לאל במשך שני שליש מהספר גמרו אותי) עד שהגיע סוף סוף הרופא, ואיתו תורי. כאן אני מרגישה צורך להוסיף שלמרות שמיצי מעדיפה באופן עקרוני רופאות ממין נקבה, הרי שאינה דוגלת בהדרת גברים ואם לרופא הגבר יש יתרון מקצועי על פני האשה - נאמר, שהוא מקבל בשמונה בבוקר והאשה רק בין 12:00 ל-18:00, הרי שמיצי בהחלט תבחר את הגבר.

הרופא הזה היה ממש בסדר. נחמד אך לא מדי, צעיר, שמנמן, קרח ומקצועי מאד. הוא הפעיל מראש מוזיקה משובחת וביקש ממני להתפשט.

הפעם זה עבד - באתי עם חצאית וגרבי ירך ויכולתי לשמור על צניעות יחסית אפילו בלי תחתונים. אבל הורדתי נעליים, כדי שהדוקטור ירגיש שבכל זאת עשיתי מאמץ.

הוא הביא מצלמה והסביר שהוא צובע את האיזור במין צבע שיעזור לו להבחין אם משהו חורג מהתקין. אמר שזה עלול לצרוב. זה לא צרב, אבל אחר כך פיתחתי יופי של גירוי מקומי. יתכן שבצבע היה פיגמנט (או אולי חומר קושר?) על בסיס תירס. אני עדיין מתפדחת להתקשר ולשאול, מה גם שהכל עבר די מהר. 

ותוך שלוש דקות בדיוק הייתי בחוץ . "הכל בסדר", אמר הדוקטור, ונתן לי תמונות וגם דיווח על "צמיחה קשקשית נורמלית". נראה לי שזה אומר שפלורה בסדר. לא ידעתי שאמורים להיות לה קשקשים.
 
השעה היתה תשע ועשרה. מתי אגיע לעבודה, אם ככה?

באחת עשרה וארבעים.

להכנס מילא, אבל לצאת מרמת החייל בהחלט איננו עניין פשוט. תכננתי את התרגיל הרגיל שלי - אוטובוס לקניון איילון, רכבת מבני ברק והיידה - ואפילו הייתי מוכנה לחכות 20 דקות לרכבת שתוביל אותי מבני ברק לתל אביב ומשם לרחובות, לעבודה. 
אבל לא היתיי מוכנה לזה שבתחנת "תל אביב - אוניברסיטה" לא ידעו מתי יש רכבת לרחובות, ויטענו בתוקף שאין כזאת. הלוחות אמרו שהרכבת שלי מגיעה רק עד לוד, ושהבאה תבוא רק שעה מאוחר יותר. הפקידות הביטו בלוח וטענו שהוא צודק ושאין דבר כזה, רכבת לרחובות. עצבנית ביותר החלטתי לשלוח אותם לעזאזל, והלכתי לתפוס את ה-274 בחוץ.

כלומר, מהכביש סובב האוניברסיטה, 88 מדרגות למעלה משם.

לפחות הוא הגיע.

אגב, נדמה לי שלעבודה הגעתי חמש דקות שלמות לפני הגעת הרכבת ההיא מתל אביב.

טוב שלפחות פלורה בסדר.


 
 
 
 
 

יום רביעי, 4 בינואר 2012

למה הבוס הוא הבוס

בניגוד לרושם שעשוי להווצר אצל קוראי שורות אלה, מיצי אכן נוהגת לעבוד. ואפילו לא מעט. מיצי עובדת במקום קטן שחרט על דגלו את מיקסום חוק ה- 20/80, כלומר - מקסימום תמורה בעד מינימום עבודה. מיצי שכללה זאת גם לדרך, אותה היא עושה כל יום ברכבת כנגד כיוון התנועה, בנסיעה יומית מפנקת עם עיתון, ספר, מוזיקה ורכילות טרייה מהתנור. בהחלט עדיף על כל אופציה אחרת, אם אי אפשר ברגל או באופניים.

מאחר והמקום נוטה להתמקד בעיסוקי הליבה בלבד, אין בו השקעה מיוחדת בכל המסביב. יש בו מכונת קפה (הסיבה האמיתית להקמתו), קופה קטנה לחלב ונשנושים, מסורת אדוקה של אכילת צהריים ביחד ויום כיף אחד בשנה.

 בשנתיים האחרונות עושים זאת בדצמבר, אז מגיע א', איש הכספים הבכיר, מלונדון לישראל ובא לבקר אותנו. לפני שנתיים הלכנו ל"אווטאר" ולצהריים במסעדה משובחת, וזה היה כיף גדול. לפני שנה עשינו קארטינג ובמקום המסעדה השווה שהזמנו, הלכנו לשיפודייה מחורבנת. מיצי לא הגיעה אחרונה בקארטינג , למרבה ההפתעה. א' איש הכספים הבכיר שחט אותנו לגמרי.

השנה, ערכנו משאל. תהינו אם לעשות עוד פעם קארטינג, ופתחנו מסמך בו התבקשנו להכניס הצעות. לא התייחסנו אליו יותר מדי ברצינות - פיינטבול, יום מני-פדי (ומיצי הבחורה היחידה בכל האיזור, כן?) וסנוקר.

הבוס הציץ במסמך, ושלף מייד הצעה חדשה - סיור על סגווי בתל אביב.

בשביל זה הוא הבוס.

כמובן ששני אנשים היו חולים ומזג האויר היה נגדנו. אז ביטלנו, אבל כן הלכנו לארוחת צהריים בחוץ עם א' איש הכספים הבכיר.

גם זה לא הלך חלק. הקולגה י' הצמחוני הטיל וטו על המסעדה הסבירה היחידה באיזור בטענה (הלא נכונה) שהכל בה בשרי או משמין. התפשרנו על "ריבר" המקומית ויצאנו.

א' איש הכספים הבכיר כמובן איחר. אני בינתיים שמתי עין על מרק בקר לוהט, והקולגה י' הצמחוני החליט על סלט בריאות ומנת גיוזה - והאמת, כנראה שניצח את כולם. דלי המרק שלי היה דיאטטתי להכעיס, גם אם טעים מאד.

בסוף החלטנו שיש באולינג באיזור, אז בעצם למה לא? אנחנו כבר פה. ושלוש אחרי הצהריים לא יכול להיות זמן עמוס שם. וצריך בכל מקרה לחזור למשרד, הזמנו מדביר לשש וחצי (סיפור ארוך). תהיתי אם לעבור במשרד - הייתי במגפי פלסטיק גבוהי עקב ומבריקים, יציאה מוצלחת ביותר, אבל בוודאי לא יתנו לי לעלות על המסלול עם נעלי הריקוד החצי-מקצועיות שהבאתי עבור הסוינג הערב? אפילו שהן "קדס" מהסוג הטוב, דגם צ'רלי צ'פלין נחשק במיוחד?

הבאולינג היה במרתף של הסופר/קומפלקס המסעדות החביב עלינו. אני תכננתי מייד להפגין בו את יכולותי בהוקי אויר. זה לא הסתייע - עד שמצאנו מי יכול להדליק לנו את השולחן כבר היה לנו מסלול. ונעליים. כן אפשר היה לשחק עם נעלי ספורט, והייתי היחידה שנאלצה לשכור נעליים. התאכזבתי מרות שלא יכולתי להפגין את יכולותי בקדס המוצלחות. מיצי אוהבת נעליים. חשבתי שבטח יכולתי גם לשחק עם המגפיים - הרי היה להם עקב גומי!

התחלתי טוב, אבל לא שמעתי לעצתו של א' איש הכספים הבכיר להחליף לכדור קל יותר. הוא הציע לי משהו לילדים, ואני הייתי צריכה משהו רק קצת יותר קל ממה שהיה לי. אחרי התחלה מבטיחה התעייפתי מלהניף את הכדור הכבד, והתדרדתי מחבטה לחבטה.

לא שכל זה שינה משהו. א' איש הכספים הבכיר שחט אותנו לגמרי.

גם את הבוס.

אולי טוב שלא שיחקנו הוקי אויר.

אבל היה חדר אחורי עם שולחנות לפול, בהם הציע הבוס משחק.

בשביל זה הוא הבוס.


הקולגה ד' שחט את א' איש הכספים הבכיר לגמרי, בשני משחקי זוגות ואחד ראש-בראש. כבודנו האבוד ניצל!

חזרנו למשרד עייפים אך מרוצים. בדיוק בזמן כדי שהמדביר יפריע לנו באמצע הישיבה השנתית. לומר את האמת, היינו מספיקים לסיים לולא התכסחו להם הקולגה ד' וא' איש הכספים הבכיר משך ארבעים דקות על אותה נקודה מיותרת. שני אנשי מכירות מלאי דרייב לא יכולים להיות כנראה סביב אותו שולחן ישיבות. המדביר גירש את כולנו (תוך תהיות רמות - "נעים לכם הריח?"), ומיצי התאכזבה מאד שלא יצא לה לומר את שלה.

לא נורא, שנה הבאה יש עוד הזדמנות. הבוס ידאג לזה.

כי בשביל זה הוא הבוס.