את קופנהגן לא ממש ראינו בהלוך - יצאנו משדה התעופה ישירות לכביש לכיוון ארהוס. וגם התלבטנו אם בכלל מתחשק לנו לראות אותה או שעדיף לבלות את הבוקר האחרון שלנו במוזיאון ימי הביניים הפתוח של ארהוס, אותו לא ראינו בכלל.
היה לי תנאי אחד - נוסעים לקופנהגן רק אם אפשר להפליג לשם במעבורת. הפלגה קטנה נראתה לי חלק חשוב מאד בטיול, וסימסתי זאת להורים.
"גם אנחנו נהנינו מהמעבורת, ביחוד מהכריך שזללנו", היתה התשובה. ההורים שלי נסעו לארהוס חצי שנה קודם לכן, למרבה האירוניה בדיוק כשמארחינו בילו בארץ.
אז נפרדנו בחיסוקים ממארחינו ועלינו לאוטובוס בחזרה לקופנהגן. זה האוטובוס שעולה למעבורת ששטה לקופנהגן, ואז יורד מהמעבורת...
וממשיך לנסוע לשדה התעופה בקופנהגן כאילו כלום. זה כמובן אומר שלא זכינו לראות את פסל בת הים הקטנה בנמל - אבל היו לנו מספיק חויות כדי לפצות על זה!
ומה במעבורת? ובכן, מעבורת שיש עליה מקום לאוטובוס ולהמון מכוניות... אז יש בה גם מקום למספיק אנשים.
האוטובוס עלה על המעבורת, אחרי המתנה ארוכה בה התחברנו בטעות לאינטרנט החינמי של המעבורת הסמוכה. הבנו את זה רק כשנותקנו בפתאומיות. לא לדאוג, גם על המעבורת שלנו היה ויי פיי חינמי. אגב, כל זה לא רק עלה חצי מרכבת, אלא גם ארך בדיוק אותו הזמן! אותן שלוש שעות וחצי!
ובכן, היינו על המעבורת. שם העיף אותנו הנהג מהאוטובוס לסיפונים העליונים, נעל את האוטובוס והלך. הנהג היה נחמד מאד, עזר לנו ודיבר אפילו מספיק אנגלית כדי להסביר לנו מה קורה, מתי לרדת ואיפה לאפסן את התיקים כך שלא נפריע למי שיורד לפני שדה התעופה. מסודרים.
הלכנו לסיפון. אחרי צילום הכרחי שלנו נשענים על המעקה (סירבתי בתוקף לעשות ליאונרדו דיקפריו. גם לי יש גבולות) עלינו לסיפון הפנימי.
למעבורת היו שתי קומות - בנמוכה היתה קפטריה, בעליונה מסעדה טיפה יותר רצינית. הסתפקנו בקפה של התחתונה פלוס שוקולד תעשייתי עם חתיכות קטנטנות של מרנג בפנים. אני עדיין בדעה שזה יותר מוצלח מפצפוצי אורז.
חיפשנו מקום ליד החלון. לא ממש ידענו מה הכללים, אבל חשדנו שלא היינו אמורים לעלות לקומה השניה אם לא התכוונו להזמין במסעדה. בלי התיווך של מארחינו, היה לנו קשה להבין את האתיקה המקומית.
אז החלטתנו ש"אם יגרשו אותנו, נגיד שאנחנו תיירים ולא הבנו ונלך".
לא גירשו אותנו. הנסיעה היתה שקטה, נעימה ולומר את האמת על המים לא היה יותר מדי מה לראות. הנופים ביבשה לעומת זאת - מרהיבי עין.
האוטובוס עבר את כל קופנהגן כולל שכונות העוני ("מוזנח" זה יחסי) ועצר לנו בשדה התעופה. מצאנו בלי שום בעיה את הלוקרים, בהם התכוונו להשאיר את התיקים כשנסתובב.
אבל בשום אופן לא הצלחנו להפעיל אותם.
כלום. זה לא עבד.
היה לי תנאי אחד - נוסעים לקופנהגן רק אם אפשר להפליג לשם במעבורת. הפלגה קטנה נראתה לי חלק חשוב מאד בטיול, וסימסתי זאת להורים.
"גם אנחנו נהנינו מהמעבורת, ביחוד מהכריך שזללנו", היתה התשובה. ההורים שלי נסעו לארהוס חצי שנה קודם לכן, למרבה האירוניה בדיוק כשמארחינו בילו בארץ.
אז נפרדנו בחיסוקים ממארחינו ועלינו לאוטובוס בחזרה לקופנהגן. זה האוטובוס שעולה למעבורת ששטה לקופנהגן, ואז יורד מהמעבורת...
וממשיך לנסוע לשדה התעופה בקופנהגן כאילו כלום. זה כמובן אומר שלא זכינו לראות את פסל בת הים הקטנה בנמל - אבל היו לנו מספיק חויות כדי לפצות על זה!
ומה במעבורת? ובכן, מעבורת שיש עליה מקום לאוטובוס ולהמון מכוניות... אז יש בה גם מקום למספיק אנשים.
האוטובוס עלה על המעבורת, אחרי המתנה ארוכה בה התחברנו בטעות לאינטרנט החינמי של המעבורת הסמוכה. הבנו את זה רק כשנותקנו בפתאומיות. לא לדאוג, גם על המעבורת שלנו היה ויי פיי חינמי. אגב, כל זה לא רק עלה חצי מרכבת, אלא גם ארך בדיוק אותו הזמן! אותן שלוש שעות וחצי!
ובכן, היינו על המעבורת. שם העיף אותנו הנהג מהאוטובוס לסיפונים העליונים, נעל את האוטובוס והלך. הנהג היה נחמד מאד, עזר לנו ודיבר אפילו מספיק אנגלית כדי להסביר לנו מה קורה, מתי לרדת ואיפה לאפסן את התיקים כך שלא נפריע למי שיורד לפני שדה התעופה. מסודרים.
הלכנו לסיפון. אחרי צילום הכרחי שלנו נשענים על המעקה (סירבתי בתוקף לעשות ליאונרדו דיקפריו. גם לי יש גבולות) עלינו לסיפון הפנימי.
למעבורת היו שתי קומות - בנמוכה היתה קפטריה, בעליונה מסעדה טיפה יותר רצינית. הסתפקנו בקפה של התחתונה פלוס שוקולד תעשייתי עם חתיכות קטנטנות של מרנג בפנים. אני עדיין בדעה שזה יותר מוצלח מפצפוצי אורז.
חיפשנו מקום ליד החלון. לא ממש ידענו מה הכללים, אבל חשדנו שלא היינו אמורים לעלות לקומה השניה אם לא התכוונו להזמין במסעדה. בלי התיווך של מארחינו, היה לנו קשה להבין את האתיקה המקומית.
אז החלטתנו ש"אם יגרשו אותנו, נגיד שאנחנו תיירים ולא הבנו ונלך".
לא גירשו אותנו. הנסיעה היתה שקטה, נעימה ולומר את האמת על המים לא היה יותר מדי מה לראות. הנופים ביבשה לעומת זאת - מרהיבי עין.
האוטובוס עבר את כל קופנהגן כולל שכונות העוני ("מוזנח" זה יחסי) ועצר לנו בשדה התעופה. מצאנו בלי שום בעיה את הלוקרים, בהם התכוונו להשאיר את התיקים כשנסתובב.
אבל בשום אופן לא הצלחנו להפעיל אותם.
כלום. זה לא עבד.
התחרפנתי בשקט (בזבזנו שם זמן יקר מאד!) והלכנו למצוא מי יעזור לנו, או טוב מזה - אם נוכל בכלל לעשות צ'ק אין מוקדם ולהעיף את התיקים האלה מאיתנו עד הנחיתה.
לא יכולנו. המכונות לצ'ק אין עצמי לא זיהו את מאלב, ולמצוא מישהו שיסביר לנו מה לעשות היה בלתי אפשרי. מצאנו עובד כלשהו של שדה התעופה, שבסופו של דבר הכווין אותנו לשמירת החפצים המאוישת (למחפשים - קוראים לשירות left luggage) - שם, לחוצים בזמן ועצבניים מאד (טוב, מיצי היתה עצבנית) החלטנו בסוף פשוט להשאיר את הדברים. המחיר כפול מהלוקרים אבל עדיין לא יקר, ואז, כשרציתי לשלוף את הארנק...
הבנתי שהתיק שלי לא עלי. ולא היה עלי כבר זמן מה.
את רמות ההיסטריה שלי קשה אפילו לדמיין. הרגליים הובילו אותי (הרבה לפני שהפה חזר לעבוד) בריצה מטורפת בחזרה אל מכונות הצ'ק אין - שם הוא היה, פתוח ומחכה בנחת, בלי שאף אחד אפילו הציץ לבדוק מה יש בו.
חזרתי לשמירת חפצים, מרוטת עצבים אפילו יותר, לצלילי התקליט שבעליזות ביקש מכל הנוסעים לשמור על החפצים שלהם (במיוחד בשבילי? לא הייתם צריכים!). משם כבר נשאר לנו רק למצוא את האוטובוס לעיר ולקחת אותו, לשלוש שעות של טיול נעים במרכז קופנהגן.
ירדנו באקראי בתחנה שנראתה מרכזית. בוודאי מרכזית יותר מאלו שעבר בהן האוטובוס לשדה התעופה. היתה שם תחנת רכבת גדולה, תחנת אוטובוסית מרכזית, וממש מולנו, את...
טיבולי.
טיבולי, הגביע הקדוש.
טיבולי, ה-פארק שעשועים.
אבל אנחנו לא רצינו ללכלך את זכר לגולנד.
ונכנסנו במקום זה למאפייה חביבה לאכול צהריים.
לא יכולנו. המכונות לצ'ק אין עצמי לא זיהו את מאלב, ולמצוא מישהו שיסביר לנו מה לעשות היה בלתי אפשרי. מצאנו עובד כלשהו של שדה התעופה, שבסופו של דבר הכווין אותנו לשמירת החפצים המאוישת (למחפשים - קוראים לשירות left luggage) - שם, לחוצים בזמן ועצבניים מאד (טוב, מיצי היתה עצבנית) החלטנו בסוף פשוט להשאיר את הדברים. המחיר כפול מהלוקרים אבל עדיין לא יקר, ואז, כשרציתי לשלוף את הארנק...
הבנתי שהתיק שלי לא עלי. ולא היה עלי כבר זמן מה.
את רמות ההיסטריה שלי קשה אפילו לדמיין. הרגליים הובילו אותי (הרבה לפני שהפה חזר לעבוד) בריצה מטורפת בחזרה אל מכונות הצ'ק אין - שם הוא היה, פתוח ומחכה בנחת, בלי שאף אחד אפילו הציץ לבדוק מה יש בו.
חזרתי לשמירת חפצים, מרוטת עצבים אפילו יותר, לצלילי התקליט שבעליזות ביקש מכל הנוסעים לשמור על החפצים שלהם (במיוחד בשבילי? לא הייתם צריכים!). משם כבר נשאר לנו רק למצוא את האוטובוס לעיר ולקחת אותו, לשלוש שעות של טיול נעים במרכז קופנהגן.
ירדנו באקראי בתחנה שנראתה מרכזית. בוודאי מרכזית יותר מאלו שעבר בהן האוטובוס לשדה התעופה. היתה שם תחנת רכבת גדולה, תחנת אוטובוסית מרכזית, וממש מולנו, את...
טיבולי.
טיבולי, הגביע הקדוש.
טיבולי, ה-פארק שעשועים.
אבל אנחנו לא רצינו ללכלך את זכר לגולנד.
ונכנסנו במקום זה למאפייה חביבה לאכול צהריים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה