יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

מסיבת פרידה מעושנת

בשבת בצהריים היה שקט. בדרך כלל שבת בצהריים זה זמן איכות מצוין, ביחוד בשילוב של אוכל והורים, חברים, או רק ד' ואני. אבל בשבת הזו הייתי לבד. בודדה ואומללה. עוד חברה יקרה, הפעם מורה מוכשרת לריקוד שהכינה לי ולד' את ריקוד החתונה הלא קונבנציונלי שלנו, עוזבת לברלין. כאילו חסרים שם ישראלים.

אמרנו לה שלום בשיעור האחרון שלימדה, ובמסיבה האחרונה שנכחה בה. והנה כמעט הגיע הזמן, והכינו לה גם מסיבת פרידה. בשבת. בצהריים, כן? ואל תשכחו.

אז ד' יצא לעבודה ואני יצאתי למסיבה.

המסיבה היתה במרתף מעושן של בר סחי למדי ליד הדיזנגוף סנטר. הוזמנו לא מעט אנשים.

ולהפתעתי, כולם הגיעו.

להפתעתי? האישיות הכובשת של העוזבת מגנטה ושאבה לשם את כל מי שדרכו הצטלבה אי פעם בדרכה.

כשהגעתי למקום המרתף - מעושן,צפוף, ספון עץ ורווי אלכוהול - היה כבר מלא. לקח לי זמן להבין איפה המורה נמצאת וכמה אנשים בדיוק מפרידים בינינו. ולא היה לי הרבה זמן לחפש כי על הבמה הקטנה שם היו אנשים, והם התכוננו להתחיל לשיר.

ולנגן.

כמעט כל מי שהגיע קשור בדרך זו או אחרת לנגינה. וכולם היו קשורים לריקוד. ומתוך המנגנים, כמעט כולם רצו לנגן או לשיר שיר לפרידה.

היו שם בלוז, שירי ג'ז עליזים וכמה קלסיקות. היו כמה צעדי ריקוד כשהיה מקום (או כשהצלחנו לשכנע את העוזבת לרקוד לנו), היו בדיחות, היו כמה זכרונות. באופן מפתיע היו ממש מעט ריקודים. לא היה מקום. הבמה, הרצפה וכל החדר היו דחוסים באנשים, ואנשים המשיכו לבוא. כל אחד קיבל חיבוק ואמר שלום, והתסיסה בחדר הצפוף הגיע לרמות כאלה שלא הבנתי איך הברמן מצליח לספק לכולם משקאות. או איך המלצרית מצליחה לפנות את הכוסות.

והיו המון כוסות.

יותר משירה, נגינה ואהבה. היה המון אלכוהול.

אפילו לא נשארתי עד הסוף. כשיצאתי היא הובילה ריקוד בלוז המוני (למי שלא מכיר: אורגיה), ואני הרגשתי שהגיע זמני להפרד.

נפרדתי ממנה שוב בשבוע הבא. ושוב. עד הרגע האחרון היא עוד נכחה בכל מקום והביאה איתה את הרוח הייחודית שלה.

ביום הנסיעה שלה עוד היה לי קשה להאמין שהיא נוסעת.

אבל היא נסעה.


יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

אז הודעתי

לא יצאנו בשישי שאחרי הבילויים. קרסנו וישנו כמתים עד שעה מאוחרת בשבת, ואז לא ממש זזנו עד שהגיע הזמן לצאת לשמחה בביוף.

שמחה בביוף כבר כיכבה כאן. "מין פרודיה על מתנחלת", הסברתי אותה פעם. בעצם היא דודה חביבה ולא מאיימת, שמתמודדת עם אותן הבעיות כמו כולנו - ממטעני ילדות דרך משפחה לא קלה ועד הגלות ממגרון. כי היא רוצה לחיות כאן!במגרון!

בפעם הקודמת אחרנו. הפעם היא זו שהתעכבה. "האישה מתכוננת", אמרו לנו בחוץ.

וכשהיא סיימה להתכונן, גילינו שהיא אכן דורשת מהקהל שלה להיפרד לגברים ונשים ולחבוש כיסוי ראש נאות."אנחנו זוג נשוי!", מחה ד', ללא הועיל. הנשים הלכו ימינה והגברים שמאלה. אני וד' התיישבנו משני צידי המעבר.

שמחה ניחמה אותנו בכוס תירוש. "שתו, שתו", היא אמרה. "זה הדם של מרב מיכאלי!".

שתינו.

רשימת השירים היתה שונה במעט מזו של הפעם הקודמת, אבל להיטיה הגדולים היו גם כאן. שירים על חייה הקשים של בת לאם קשה, מאבקה במשקל וחוויותיה כאשה לא נשואה בחברה הדתית. "קצצי במתוקים!", הורו לה, אבל היא "חולמת על וופל בלגי בימים ועל עובדים זרים בלילות". לולא היתה שמחה כל כך לערב את בובת ציפי לבני בשירים, הייתי מזדהה איתה.

גם ד' נהנה. כלומר, לפני שקלט אותה מביטה לא-בו ומסננת בקול חד: "תוריד ממנה את הידיים שלך!".

מופתע, הוא משך מיד את היד מהברך שלי. גם אני, למען האמת, משכתי את שלי.

מהר מדי זה נגמר ויצאנו לאויר הקריר שבחוץ.

בחזור לא ניסו לשדוד אותנו. כנראה הבינו שעם שמחה בביוף לא כדאי להתעסק.


יום שני, 17 בדצמבר 2012

"אמרת שתודיעי!"

"אמרת שתודיעי!" אמרו לי ביום שישי. "אלה הבילויים! אולי היינו באים".

"זאת היתה הופעת עמידה בבארבי. שעתיים רצוף!"

"טוב, לא היינו באים".

כן. הופעה של הבילויים. בבארבי. שעתיים, בלי הפסקה. זה רוב השירים שלהם.

את ההופעה הראשונה שלהם ראיתי עוד לפני האלבום הראשון, בג'ה פן, מקום שאז לא היה צריך להסביר שהוא מועדון הופעות מחתרתי בבפלורנטין. לא היה לי מושג מה הולך לעלות על הבמה, ושזה ימשיך להטריד אותי גם אחרי קרוב לעשר שנים. הם הוציאו שני אלבומים והתפרקו, ובערב אחד במחאת האוהלים ברוטשילד, אחרי כמה שנות פרישה, הם חזרו.

וקבעו כמה הופעות. קניתי מהר כרטיס לזו שבבארבי.

הם התחילו באיחור - 11:00. אבל אחת עשרה בדיוק, כאילו להשתעשע על חשבון ה"תשע וחצי פתיחת דלתות". היינו כבר די מחוקים, וזה בדיוק המצב לשמוע אותם. ושעתיים, נו, זה מספיק זמן לנגנן את רוב החומר.
הם פתחו בשיר חדש. "על החוף". על הקונוטציות לשם הזה אפשר לקרוא כאן. הבילויים הם סמכות מוכרת בענייני סוף העולם, והמשיכו משם ל(כמעט) כל להיטיהם וגם לשיריהם הפחות מוכרים. ועוד כמה חדשים. ועוד כמה.

הקהל מכיר את כל המלים ונלהב לכל שיר ושיר. חילופי התאורה מינימליסטיים, יש מעט דיבורים, וכל כלי צורח. העיבודים שונים לגמרי מהאלבומים, מפיקים את המיטב מהחלל החשוך והצפוף של הבארבי, ודומים מספיק כדי שהקהל יזהה כל שיר ממש מהתו הראשון. הבילויים שולטים בקהל, מתעללים בו ומותחים אותו. מנגנים את הפתיחה, נותנים לקהל לשיר את השורות הראשונות... ולא מצטרפים.מפסיקים לנגן פתאום. נותנים לחכות.

השעתיים (בדיוק!) כללו כל כך הרבה חומר, שיותר קל לספור את השירים שלא היו בהן. "מרוסיה" החביב על טלי, "הזקן של צ'ין קו צ'ן" שחיכיתי לו בעצמי, ו"אוטו זבל" חביב הקהל. הקהל לא הפסיק להזכיר ללהקה ששכחו אותו, את האוטו זבל. לא עזר. אחרי הדרן שלישי ואחרון ("נפלא פה", אלא מה, אחרי "שגר פגר" ושיר חדש נוסף) יורדים הבילויים בלי להוסיף אף מלה.

אחרי כמה דקות הבין הקהל שזה נגמר. כולם יצאו בצורה מסודרת. קניתי מגף-רגל ("בוטלגים! בוטלגים למכירה") עם כמה מהשירים וחזרתי הביתה, בשקט מופתי.

זו היתה הופעת כמעט-מחתרת (ובגלל זה שאלו אותי אחר כך למה לא הודעתי - אף אחד לא ידע) שניתן היה להשיג לה כרטיסים רק דרך דף הפייסבוק שלהם. היה כדאי לעשות להם לייק בפייסבוק רק בשביל זה.
היה כדאי לעשות לדף הזה לייק גם בשביל לשמוע על הבילותרום לאלבום החדש. הבילויים שולטים היטב בשיטות הפרנסה האלטרנטיביות שנאלצו (או יאלצו) מוזיקאים ואמנים לנקוט לאחר קריסת הממסד שהיה אמור לדאוג להם. יש להם ערוץ יוטיוב, עמוד פייסבוק, וגם דף באנדקאמפ בו אפשר לשמוע את האלבומים בחינם. וגם חנות וירטואלית באתר הרשמי לצורך גיוס כספים לאלבום החדש. אני תרמתי. כלומר קניתי מראש את האלבום.


יש להם עוד הופעות. הם הופיעו אחרי הבארבי ב"דאג וטוני" בנתניה (לא באנו), ויש עוד שתי הופעות בבארבי, בכל אחת מהן יבוצע אחד האלבומים בשלמותו. ואז זהו - עד האלבום החדש.

הכרטיסים עפים.