יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

הבית בגדרה

גדלתי בו, כלומר בערך. מגיל שמונה ועד שבוע אחרי הצבא (אז לבשתי שמלה שחורה ארוכה, לקחתי כמה ארגזים - שהתפרקו עוד לפני שנכנסו לבגאז' - ואת אבא שלי, ויחד נסענו איתו לתל אביב - להצגה של "פורגי ובס" באופרה ולהוריד את הארגזים בדירת הסטודנטים התל אביבית החדשה שלי. חבל שלא ראיתם את הפנים של השומר בכניסה לחניון האופרה).

ובכן, זה 12 שנים וכמה חודשים.

אחרי סוכות חגגתי אחת עשרה שנים בתל אביב. התעצבתי מאד למחשבה שלמרות הכל לא אשבור בתל אביב את שיא "המקום בו חייתי הכי הרבה זמן".

וכך, כמה חודשים לפני העזיבה המתוכננת, קפצתי בהחלטה של רגע לאוטו עם אבא שלי ועם אחי ונסעתי לגדרה, לראשונה מזה כמה שנים.

חשבתי על המקום. רציתי להראות אותו לד', אבל זה לא קרה. גם לא כשהיינו במרחק עשר דקות נסיעה משם, בחתונה בצומת גדרה.

חשבתי. אבל לא באמת התכוונתי לעשות עם זה משהו. למעט געגועים ספורדיים לפלאפל, לפיתות התימניות ולגלידה (תות-לימון בבית תמר. טעמי הגלידה היחידים שאכלתי במשך שנים). לא באמת היה לי מה לעשות שם. המטרה בנסיעה הזו היתה בעיקר לבדוק מה מצב הבית אחרי שהשוכרים האחרונים עזבו אותו ולתקן כמה תיקונים מהירים. אז הצטרפתי. החלטה של רגע.

לקח לי רק רגע להבין שאין לי באמת מה לעשות שם.

החניה מוכרת, העצים מוכרים, הבית מוכר. הכל ריק. הדיירים צבעו, וכיסחו קצת את הגינה. הסתובבתי שם וציפיתי לראות את החתולה יורדת מהעץ ובאה להגיד שלום. ה*חתולה*, בהא' הידיעה, שלא הסכימה לעזוב את המקום והיה צריך להביא לוכד חתולים שיחזיר אותה לתל אביב.

לא ממש יכולתי לעזור בתיקונים, אז הסתובבתי וצילמתי כמה תמונות. מצב הבית, הגינה המוכרת, העצים, החלונות עם הדוגמה (ופטנט החתולים. ומדבקות הטרולים מנורווגיה).המדרגות העגולות. החדרים.

הבלטות המצוירות (מאיזה חירבה באיזור) פתאום נראו הרבה יותר מרשימות. גם הבחירה העיצובית במטבח בבלטות במקום שיש נראו פתאום יחודיות. בחיי שלפני כן לא הקדשתי להן שניה של מחשבה. האמבטיה פתאום נראתה קטנה והשירותים חסרי יחוד. החדר שלי נראה ריק ולבן (ועדיין עם שקעי חשמל אדומים, כמו שרציתי אז), כמו שהיה לפני שנים ולא כמו שהיה כשעזבתי אותו, צבוע בערבוביה של צבעים ומלא ספרים ופוסטרים.

לומר את האמת, אחרי כמה דקות ממש השתעממתי.

חיכיתי בסבלנות עד שנגמר אור היום והכוח, ונזכרתי שבעצם לא שנאתי אז את הצורך להשאר בבית כי אין מה לעשות בחוץ וכי כל נסיעה העירה או לביקור אצל חברים בישובים בסביבה היא סיפור שאוכל את כל אחה"צ. לא היה לי מושג שאפשר אחרת. מושגי הנגישות שלי התעצבו סביב מרחקים קצרים אך לחלוטין בלתי עבירים. היום התלות הזו באוטו נראית לי בלתי נתפסת.

ולא היה שום דבר בטווח הליכה שרציתי לראות.לא מסלולי הצעידה הישנים שלי, לא הבריכה, בטח שלא בית הספר.

חזרנו לתל אביב. בקוביית הבטון הזעירה שלנו, הדחוסה בחפצים, חשבתי שוב על החשיבות של מרחב פנים לעומת נגישות. "יש אנשים שחשוב להם יותר במרחב בתוך הבית, ויש שחשוב להם יותר הבחוץ" - כך הגדיר זאת הקולגה ד', פעם, מזמן. חשבתי על מחירים ועל השינויים שעברו על גדרה  ועל תל אביב בעשר השנים האחרונות. חשבתי אם היה כדאי לחזור לשם.

התשובה עדיין היתה לא.






יום שני, 22 באוקטובר 2012

מאמי, לא בוגד!

" מאמי, לא בוגד!". זה כנראה התרגום הכי סביר ל"Aint misbehaving" של פטס וולר, אמן הג'ז האגדי מאי שם לפני כמעט מאה שנים. השיר והמופע המבוסס עליו ועל אחרים כמוהו, שהביאה האופרה הישראלית (והפכה אותו ל"הארלם סווינג" - כי אכן קשה לתרגם את זה. "לא מתפרפר"? "לא מכייף"? בטח שלא "לא משתובב").

פטס וולר? פטס וולר עם הרגליים הגדולות? זה שזכור לטוב עדיין מהחתונה שלי?

"הולכים, נכון?" שאלתי את ד'.

על המופע שמעתי לראשונה דרך הסווינג. ארגנו שם קניה קבוצתית של כרטיסים. 100 ש"ח לכרטיס, הנחה רצינית - ביחוד לשורה החמישית באמצע, מקום כל כך טוב שלא רק שמעולם לא ישבתי בו, אפילו לא חשבתי שנקבל כמוהו. בצניעות העפתי אנשים תמימים ממקומם כי לא הבנתי ששורה ה' היא ממש, אבל ממש קדימה - היא הרבה יותר קדימה מאשר שורה 5!

משורה ה', שהיא בבלוק הקדמי ביותר של האולם ובהחלט מהמושבים הכי טובים באולם האופרה, אפשר להושיט יד ולגעת בזמרים. הם נראו גדולים וגבוהים, ונשמעו כאילו הם שרים רק בשבילנו. ההתחלה הורכבה מסטנדרטים (שד' טען שלא שמע מעולם. ביליתי את ההפסקה בלחפש אותם בין שמונת האלבומים של וולר שיש לי בטלפון). לומר את האמת, עד שהתחיל חשבתי שמדובר במחזמר עם עלילה. זה לא - מדובר במופע שירים עם קטעוני מעבר קצרצרים וקצת ריקודים, תלבושות מהתקופה וממש מעט אוירה. לא צריך יותר - בהחלט לא התאכזבתי.

התלבושות אגב היו בימתיות לגמרי - שמלות ריקוד נוצצות מלייקרה מחרידה ונעלי ריקוד משופשפות. אולי רק שועל אחד או שניים היו אמיתיים. ברר.

 החלק השני, אחרי הפסקה, היה קצת קצר יותר אבל הוציא את כל התותחים הכבדים - מהשיר שלנו, ועד שיר הג'וינט ("חלמתי על ג'וינט בגודל מטר וחצי..." - ואני חשבתי שאוכל זו החולשה שלו) בו לא נתן השחקן לאף אחד שאכטה משלו (הסיגריה. כנראה לא סיפרו לו שזו עבירה פלילית להדליק כיום גם סיגריה רגילה על הבמה. החלטתי לא להגיש תלונה).

המופע הסתיים במחיאות כפיים רועמות אך מנומסות לצלילי חזרה על The Joint is Jumpin' . מנומסות מדי. אני וכל החבורה קפצצנו לנו, מלאי אנרגיה, החוצה למסיבת רחוב ברחבה המשובחת של בניין האופרה, בה רקדתי עד שהנעליים שלי התפרקו.

הצוות ששמע עלינו (כנראה עשינו רושם עוד בשלב קניית הכרטיסים) הצטרף אלינו בזריזות ראויה לציון. לקח להם דקות בודדות להחליף בגדים ולהופיע, בנעלי ספורט והמון אטיטיוד, על הרחבה.

בבגדי יום יום הם נראו צעירים מאד ונמוכים בהרבה משנראו על הבמה. ורזים יותר. רזים מאד. הם הצטרפו אלינו לשיר או שניים ושיחה קלה.

אני וד' עזבנו קצת אחר כך, לצלילי הקהל המשתאה. לקחנו אופניים הביתה והלכנו להמשיך לחגוג את רוחו של ולר השמן על פנקייק עם סוכריות צבעוניות ורוטב שוקולד תוצרת בית.

יום חמישי, 11 באוקטובר 2012

מתהום הנשייה: עדיף שיהיה לי סרטן רק שלא יחשבו שאני היפוכונדרית

והפעם, לכבוד החג, ולכבוד זה שבהחלט אי אפשר לכתוב שום דבר על החוויות שלנו בו, אני רוצה להזכר בחוויה משמעותית מלפני כעשר שנים. מהימים העליזים בהם רק עברתי לתל אביב והתחלתי ללמוד. התחלתי לגלות גם צדדים אחרים באופי שלי, למשל, שיש לי נטיה קלה להכנס ללחץ.

וגם להשאר לחוצה.

וכמו שיודע כל אדם עם נטיה כזו, ללחץ יש נטיה לצאת. ולפעמים בדרכים די משונות.

כמו כאב מציק באמה הימנית.

בדיוק באמצע שלה. לא במפרק.

בהתחלה החלטתי שעדיף להתעלם, אבל כשהוא לא נעלם, החלטתי שאולי עדיף שכן אתן לרופא להציץ בזה.

כמובן שלא היה לי רופא - את זו שבגדרה ראיתי פעמים ספורות ביותר, ולא טרחתי למצוא לי אחד בתל אביב. במוקד של קופת חולים הפנו אותי לסניף קרוב ("אבל לאיזה סניף אני אמורה ללכת?"), שם קבעו לי תור לרופא אקראי באחד הבקרים הפנויים שלי.

במקרה לגמרי הוא הסתבר כרופא מצוין, עם ראש גדול, הבנה ויכולת הקשבה.

הוא הביט באמה המושטת ואמר שזה לא נשמע כמו זה, אבל בכל זאת הוא היה רוצה לשלול סרטן העצמות והנה הפניה לצילום, יש מכון רנטגן בכיכר ביאליק.

יופי, חשבתי, הכל בסדר. אני לא היפוכונדרית, יכול להיות שבאמת יש לי סרטן!

טוב, חשבתי, אלך הביתה ואקבע תור. טיילתי לאורך השדרה בחזרה לדירת הסטודנטים המגניבה שלי (אז עוד היו כאלה), ומהר מאד מצאתי את עצמי...

בתחנה מחכה לאוטובוס לכיכר ביאליק.

מצאתי את המקום די בקלות (האם היתה לי מפה בתיק? מדובר בימים לפני היות הג'י פי אס). הסכימו לקבל אותי מיד, והטכנאי היה חביב במיוחד. רק כששאל בעליצות אם קיבלתי מכה ועניתי שלא, ראיתי את החיוך שלו נמחה.

אופס.

התחלתי להבין במה הסתבכתי.

התוצאות יהיו מוכנות רק אחרי הצהריים.

חזרתי הביתה והתחלתי לכרסם ציפוריים.

למי מכם שחושב שחיכיתי, כמובן שהגעתי לשם שוב בשלוש בדיוק כדי לקבל את התוצאות.

הן היו בסדר גמור. הכל תקין.

הכאב באמה נעלם בעצמו (וחזר בתקרופת הבחינות, הפעם בשתי הידיים באותו המיקום. זה כבר נתן לרמז במה מדובר). גם אל הרופא הזה חזרתי, עד שיצא לשנת חופש והעביר אותי לאשתו של קפטן אינטרנט (אבל זה כבר סיפור אחר).

יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

איך נתקעתי במעלית

נתקעתי.

במעלית. לא חשבתי שעוד עושים דברים כאלה.

השעה היתה 9:11 בבוקר, ואני הייתי בדרכי לעבודה. תכננתי לתפוס את הרכבת של 9:22 - עם קצת מזל גם הייתי מספיקה.

לא היה לי מזל.

החלטתי לרדת במעלית כדי לחסוך שניה או חמש.

נכנסתי למעלית.

המעלית ירדה לקומת קרקע.

והתחילה לרעוד כאילו קיבלה פתאום התקף אפילפסיה.

פעם, פעמיים, שלוש ו...

זהו.

 הדלת לא נפתחה.

ניסיתי לחזור למעלה. ניסיתי לבעוט בדלת. ניסיתי לנקוש בה (אולי מישהו ישמע?). ניסיתי להתקשר - נאדה, אין שום קליטה.

 כל אלה לא לקחו יותר מדי זמן.

בדקתי את לוח המספרים.

היה עליו שלט - "לחץ כדי לדבר עם המוקד".

אז לחצתי.

בחוץ נשמעה אזעקה איומה.

הפסקתי ללחוץ.

החלטתי שבעצם אין טעם להפסיק ללחוץ.

המשכתי.

אחרי דקה או שתיים ענו לי מהמוקד (הידד!).

"את תקועה עכשיו במעלית??" שאלו אותי. כנראה שזה לא קורה הרבה.

"כן", עניתי.

"טוב, יש טכנאי שיכול להגיע בקרוב".

"מתי בדיוק?"

"בקרוב. בינתיים את יכולה להתקשר אלי שוב אם צריך, אבל את יכולה להיות רגועה, שום דבר לא יקרה!".

האמת, עד אותו רגע לא חשבתי שמשהו יכול לקרות.

אז נלחצתי.

התיישבתי על הרצפה. לא היו יותר מדי אופציות אחרות.

התחיל להיות חם אז בדקתי שוב את הלוח - היה עליו כפתור של אוורור. לחצתי עליו. המצב השתפר.

בדקתי שבו את הדלת. היה בה מין חריץ, רווח בין שני החלקים.

ניסיתי להשחיל משהו כדי לנסות לפתוח אותה.

זה לא עזר.

בדקתי שוב את הקליטה - לא הצלחתי לטלפן, לשלוח סמס, להתחבר לאינטרנט או לשלוח ווטסאפ.

"למה לא הבאתי אתי ספר?", חשבתי.

ואז נזכרתי שכן הבאתי. הרי התכוננתי לנסיעה ברכבת.

זה היה "האחים קרמאזוב" של דויסטויבסקי.

הוצאתי אותו מהתיק וניסיתי להתרכז.

לא ממש הצלחתי. אולי בגלל הסיטואציה. אולי בגלל הטרחנות הבלתי-נסבלת של הפרק, שעסק במיני חיבוטים תיאולוגיים. ויתרתי על העניין ותהיתי כמה זמן אצטרך לחכות.

22 דקות. ב-9:33 שאל הטכנאי מבחוץ אם יש שם מישהו, ואמר לי לא לנקוש על הדלת (מה? הוא שאל באיזו מעלית אני) אלא לחכות לו.

הוא פתח את הדלת עם יד מושטת, אז לחצתי אותה. לא לזה הוא התכוון.

"אל תנסי לצאת, יש פה מדרגה!"

אכן, המעלית נעצרה כמטר מעל הרצפה של קומת הקרקע.

הטכנאי עזר לי לרדת (לא באמת היה נחוץ אבל נחמד מצדו), וביקש ממני לתאר מה קרה ולמלא מיני טפסים. אמר שאני אפילו יכולה לכתוב "ללא תשלום" כדי לוודא שאני באמת לא צריכה לשלם ואמר לי שזו הפעם הראשונה שזה קורה בבניין הזה.

"טוב, זה בניין חדש", אמרתי.

"חדש?", אמר הטכנאי. "כבר יש לו פה שנה!".

טוב.

הוא ביקש ממני ללכת לשבת ולשתות כוס מים, אבל אני התעלמתי ממנו ופניתי לכיווני המקורי - לעבודה.

למי לדווח? בדקתי את הטלפון שלי - כל ההודעות שניסיתי לשלוח מתוך המעלית נשלחו כנראה ברגע שהדלת נפתחה.

אז התקשרתי לד'.

הוא אמר: "טוב, ביום כיפור צמים והולכים לבית כנסת להגיד הגומל".

הוא היה כל הזמן הזה כמה קומות מעלי ולא ידע בכלל שמשהו קרה!

לקחתי את הרכבת לעבודה. בתחנה כבר התחלתי להרגיש קצת רע. סחבתי עד לעבודה - רק שעה איחור, וכשעמדתי בכניסה לבניין נעצר לידי לא אחר מאשר האוטו של הבוס שלי (עם הבוס שלי בפנים, כן?). קיללתי את היום הזה, ועליתי במדרגות.

בעבודה החזרתי אנרגיות עם קפה ועוגיה (כבר התחיל לכאוב לי הראש), וסיפרתי את פרטי התקיעה לכל מי שרצה לשמוע. התחלתי לדאוג כשהבנתי שהבוס שלי, שהיה אמור להכנס אתי, לא הופיע...

קיוויתי שלא מנחסתי את המעלית שלו.

(אבל הוא צץ בסוף).