יום רביעי, 25 באפריל 2012

עצלות

ואז, ממש אחרי הכל, היתה הפוגה. יום שישי אחד קמנו ולא היה לנו שום דבר לעשות. שום סידור. שום עיסוק. שום דבר חוץ מעצלות מתוקה. והדבר חזר על עצמו גם בשבת. ראינו סרט, הכנו פסטה לצהריים, ובסביבות שבע בערב הצצתי לכייון השקיעה במרפסת ותהיתי אם ללבוש מכנסיים ולצאת לשבת לראות אותה.

במקום זה התלבשנו קומפלט ויצאנו לפגוש חברים. כדי לשבור את רצף הכלום, גם עצרנו בדרך בסופר-טבע וקנינו קילו וחצי פתיתי סויה מפוררים. הכנתי מחלקם מעין בולונז סויה - והאמת, לא ידעתי שקוראים להם "בונזו" בגלל הריח.

אבל הרצף נמשך. ביום ראשון לקחנו חופש לסידורים משותפים, וקיבלנו כבונוס בוקר נוסף של עצלות. יצאנו בצהריים, והיה לנו יום פרודוקטיבי להפליא. יש הרבה מה לספר עליו, אבל כנראה נשמור את הסיפורים לחתונה ואחריה. נאמר רק שלא ממש משתלם להיות נשוי חוקית בישראל, ושלפעמים הכי זול הוא כן הכי טוב. תכננו לסיים אותו בטעימות באולם.

לא היה בהן יותר מדי צורך. הכל היה טעים, למעט מעוררי-מחלוקת מובהקים כמו הדג בגריל (לא מעורר מחלוקת? דינו, מסתבר, כדין כבד צלוי - מתים עליו או ששונאים אותו, לא היתה דעה נטולת אמוציות) או הסיגרים המטוגנים המחרידים (אויב רב-שנים שלי. אני מקבלת צרבת רק מלהסתכל). הם טבעו בשמן והיו מתובלים עד רצח הבשר שבפנים - כנראה שזה טוב במונחים של סיגרים.

את מנות הירקות והמנות הצמחוניות לא נתנו לנו לטעום (והזהרנו אותם שיש צמחוני בשטח - תגובתם לצמחונותו של החבר ד', חתן האירוע, היתה "זה בסדר, הוא במילא לא יאכל"). חבל, היות וחוץ מצמחונים יש לנו גם כמה חובבי ירקות. אבל על הכל פיצה הפתעת הערב, המנה היחידה שלא שקלנו אפילו בגלל רגישותה הרבה, הסטייק אנטריקוט.

הוא הופיע בפורמט של חצי פרה, רך, עדין ועסיסי, הוצא מהאש במילי-שניה הנכונה, וכמעט לא הצריך סכין או שיניים. חיסלתי חצי ממנו, ולולא המבטים המאשימים של חברי לטעימות ("אנחנו כבר מלאים! כמה אוכל! כמה השמנו היום!") לא הייתי משאירה פירור. עד עכשיו נוקף אותי המצפון שנתתי לשאריתו לחזור למטבח.

עכשיו אני מקווה שמשגיח הכשרות שיהיה באירוע לא יהרוג את זה. להביא סטייק אנטרקוט לאירוע המוני זה מסוכן, תזמון ההוצאה מהאש וההגשה הם קריטיים. אני מקווה מאד שהמקום יעמוד בסטנדרטים שהציב, ומתפתה מאד לתפריט הלא כשר (קינוחים חלביים! ולא שאכפת לי מקראמבל תפוחים, סורבה משובח ושוקולד, לדעתי לא צריך שום דבר נוסף) ולחיפוף המשגיח מהאולם. מה דעתכם?

היום עוד לא נגמר. אבל אחרי שנגמרו הסידורים שאחרי הסידורים, חזרנו הביתה ונמרחנו על הספה.

"רגע!" קפצתי. "מה עם שעת כדור הארץ בכיכר?".

זה היה חסר תועלת. עמוסים ברכישות ומלאים באוכל, קרסנו על הספה. אפילו ריף כהן, שהופיעה אז בכיכר, לא הזיזה אותנו עד למחרת, אז חזרנו למירוץ.



יום חמישי, 19 באפריל 2012

החג


החג הראשון דווקא עבר בסדר. הוא היה, לפי התור, אצלי. כלומר אצל דודה שלי. החבר ד' פגש בהצלחה עוד ענף של המשפחה ואף עבר היכרות עם "ננס אדום" המיתולוגית, קומדית המד"ב הקלאסית של ה-BBC. מזמן כבר תכננתי, ובסיוע הבנדוד האהוב עלי זה קרה. .החבר ד' אפילו לא היה החבר התימני היחידי שנוסף הפעם להרכב - הצטרף אליו חבר נוסף של הבנדוד האהוב. נראה שאפילו האוכל האשכנזי - שכלל הפעם דגימות של שלושה סוגי סלטים, שני סוגי לביבות, כבד קצוץ, שני סוגי דגים, הודו, עוף, קציצות בקר וקינוח הארד קור של בסיס שקדים עם פירות יער מעל - עבר את המבחן.

חזרנו הביתה, מפוצצים ומרוצים, לשינה כבדה ואחריה ארוחת חיסול השאריות המסורתית אצל ההורים שלי, וארוחה מסורתית לא פחות אצל ההורים של החבר ד'. היה כבד. את הדגים, אגב, אכלנו במשך כל שבוע חול המועד. ובמהלכו של זה עבדנו שנינו כמו זוג יחמורים.

אפילו הכנו ריקוד לחתונה. כי ״תהיו חייבים להשפיל את עצמכם״, כמו שאמר הנשפן שלנו. הכנסנו לשם אפילו חצי סלטה באויר לכל אחד... רק שאחרי שהעפתי את החבר ד׳ באויר, התחלתי קצת להרגיש את הגב.

אבל לכל חג יש חג שני. והחג השני, שהתחיל כמו שכבר שבועות רציתי - בבוקר של בטלה מוחלטת - נגמר בזה שארבעה אנשים שונים צעקו עלי. עם אמא של החבר ד׳ עוד הסתדרתי. היא קנתה לאמא שלי חולצה, התעקשה שנלך בשישי הבא לבחור טבעת מהצורף שלה ולקנות בגדים ושאלה למה אנחנו כל כך קשים. על החבר ד׳, לומר את האמת, צעקתי אני. אבל היו לי נסיבות מקלות - הוא הפר את הוראות הבטיחות לסלטות באויר וקפץ עלי כשלא הייתי מוכנה. התוצאות היו צפויות (הוא קיבל יפה את הוצאת הסלטות באויר מהריקוד. אני התאכזבתי יותר). אבל דווקא הסבתות שלי, אליהן נסעתי למחרת, היו אלה ששיגעו אותי לגמרי.

אחת מהן התלוננה על החבר ד׳ (אותו העריצה קודם!) שלא דיבר עם אף אחד בסדר. לשם הפרוטוקול, הוא דווקא דיבר. אמנם, איתה דיבר רק החבר התימני מספר 2. הסבתא השניה, שחלה לאחרונה התדרדרות מדאיגה במצבה, נכנסה למין מצב משונה ולא הפסיקה לחלק לי דברים. בסגנון של כותנות ללילה משנות החמישים. מאחר ואין לי קשרים עם מחלקת ההלבשה של מד מן, ניסיתי לסרב.

אחרי שצעקו עלי עוד פעמיים, פעם על זה שניסיתי לסרב ופעם על זה שסירבתי באמת, חזרתי עצבנית לבית ההורים. בואו לא ניכנס לפרטים, אבל איחרתי לטיול שלי עם טלי. יתכן שחלק מהלחץ לאחרונה נבע מהיעדרה של טלי לאורך החג. שמחתי שהיא חזרה.

את הטיול סיימנו במסיבת הרחוב של הסווינג ברוטשילד. אפילו שם לא היה כיף. אבל ריקוד זה מסוג הדברים שמורידים את הלחץ, וכך הגענו ליום ראשון, מרוטים ועייפים, למטחנת הבשר של השגרה המבורכת.

אין לי זמן לכלום

בוודאי שמתם לב, קוראי הנאמנים, למיעוט הפוסטים לאחרונה. הייתי אומרת שאין מה לעשות, ההכנות לחתונה גוזלות את מרבית זמננו. וכוורקוהוליקית מהסוג המודרני, למיצי אין יותר מדי מזה.

אבל זה לא בדיוק נכון. אמנם למיצי אין יותר מדי זמן פנוי, ומעולם לא היה לה, אבל לאחרונה העניינים הגיעו לשפל חדש. כזה שפל, שלמיצי אין אפילו זמן ללכת לבזבז את השי לחג מהעבודה, וזה כבר באמת חסר תקדים. או שאולי אני פשוט מחכה שהביגוד שקניתי לחתונה יכנס לשימוש שוטף. כרגע יש סטוק שלם של בגדים תחתונים ונעליים שרק מחכה, קצת חבל לקנות עוד.

אולי זה כי בעבודה הלחץ גדול מאי פעם. בחול המועד יצא לי לעבוד אפילו יותר שעות מהרגיל, וגם זה לא מעט. אולי כי ימי החופש שלי מנוצלים לטובת סידורים מתישים ולא לטובת כנס "עולמות" (חשבתי שיהיה לא משהו ולא אפסיד דבר. ואז עברתי את אשכול פיס ליד הסינמטק ומתוכו בקעה שירת פילקים אדירה. כמה התחרטתי באותו רגע). אבל עזבו ימי חופש, לאחרונה כל פעם שאני יוצאת מהעבודה אני מרגישה כאילו יצאתי ממטחנת בשר. ובנוגע לטירוף שמחוץ לעבודה - ובכן, נותני שירותים למתחתנים נלהבים לא מגיעים אפילו לקרסוליים של אנשי נדל"ן. ובנוגע למשפחתי התומכת והאוהבת, אפילו החבר ד' נאלץ לאחרונה להודות שאני צודקת והם באמת משוגעים.

אבל אני אתגבר, וכשסוף סוף נסיים את העניין הזה של חתונה, יהיו לנו שפע של חוויות לחלוק. ואולי גם כמה תובנות. השארו עמנו.

יום שלישי, 10 באפריל 2012

המשכיות: רובין היצ'קוק מכה שנית

הוא חזר.

לומר את האמת, אפילו לא היינו בטוחים שנלך. אבל 106FM הבטיחו כרטיסים חינם לשלושים נרשמים לתחרות שלהם.

"תרשמי", אמר החבר ד'.

נרשמתי.

וזכיתי.

החבר ד' לא זכה.

אבל הוא כן קיבל הנחה, וכך היו לנו שני כרטיסים בשמונים שקלים במקום 400. 400 כנראה שלא היינו מוציאים - אנחנו קמצנים, כן?

ההופעה היתה במוצ"ש, ולא התעצלנו מספיק לפניה.

אתם מבינים, את החבר ד׳ המסכן גררתי קודם לכן להעיף מעט על נעליים לבנות בעזריאלי. בעצם הוא התעקש שהוא רוצה לבוא. בשישי לקחתי את אמא שלי לחיפוש נעלי כלה בדיזנגוף, חיפוש שהביא למסקנה שנעלי כלה הן דבר זול ובדך כלל גרוע. כלות יקרות, נעלי עקב טובות אין צורך להחליף בכפכפים לקראת הריקודים. אם צריך, סימן שעבדו עליכן.

מסקנה נוספת: שמלות הכלה הנוכחיות הן אמנם שיפור ניכר לעומת אופנת הקצפת של לפני כמה שנים, אבל עדיין מדובר ביציאות מצועצעות ובלתי מחמיאות להחריד. אמא לא אהבה את מה שראתה. גם אני לא.

ובכל זאת ביקשנו שישמרו לנו זוג סנדלי עור אלגנטי במיוחד ב׳קליגולה׳. הייתי צריכה להחליט עד יום ראשון בחמש, ולכן יצאנו לסיבוב במוצ״ש כדי להשתכנע שאין משהו יותר טוב ולראות את נעלי הטבע נאות ששמתי עליהן עין כבר קודם.

החבר ד׳ הרים עין תורנית וגרס שהן יומיומיות מדי. אהבתי את הסגנון הרומי, העקב הבדיוק-בגובה-הנכון והנוחות המופלאה, אבל נאלצתי להודות שהוא צודק.

אבל מצאתי זוג מסטן בצבע שמפניה, במחיר זול להפליא ובצבע נכון לגמרי, בחנות שבהחלט לא מחזיקה נעלי כלה משום סוג. אבל היא החזיקה את אלה, בשלושה גוונים. תוצרת סין, אבל מחזיקות את הרגל יותר טוב מכל נעלי הכלה של דיזנגוף. אמנם לא היו בהן רצועות מלפנים כמו שחיפשתי, אבל מאחר והן היו נוחות מספיק כדי לרקוד בהן, הייתי מוכנה להתפשר.

שימו לב, לא נוחות לגמרי, אבל נוחות מספיק.

לקחתי את הקופסה והחלקתי בחזרה לעקב הנוח לגמרי שאיתו באתי מהבית. החבר ד׳ הציץ בו ופסק ׳את הצבע של ההן אהבתי יותר׳.

הסברתי לו שאת אלה אני לא יכולה להשאיר בחנות, שילמתי, יצאנו, קשרתי את הקופסה למאחורה של האופניים ויצאנו ברכיבה קלה לבארבי.

רק שם גיליתי את הפגם בתכנית המושלמת שלי.

אצטרך לטפל בהן כל ההופעה.

אם בכלל יתנו להן להכנס. ׳מה יש בקופסת נעליים?׳, שאל אותי השומר בכניסה.

׳נעליים׳, עניתי.

הוא הרשה לי להכנס. כנראה הבין שאין טעם לומר משהו. הלכנו לתפוס מקום וכוסית לפני שרובין עולה.

במבט לאחור, הבעיה היתה שהיינו אחרי נסיעה נמרצת ביותר. ורחוקה יותר ממה שתכננו, כי אין מתקן אופניים ליד הבארבי, ובכלל בדרום תל אביב עדיין אין מספיק. והיינו צמאים, והדם זרם, ובבארבי, אלוהים יברך אותם, שמים יותר וודקה מטוניק בוודקה טוניק.

בשיר השלישי התיישבתי על המדרגות בטענה שאין לי אויר. החבר ד׳ הצטרף אלי,אם כי במצב רוח הרבה יותר עליז ממני. לא ברור לי כמה מההופעה החמצתי, אבל היא היתה הרבה יותר קומוניקטיבית ועם הרבה פחות בדיחות נונסנס בין השירים מאשר ההופעה באוזן בר כמה חודשים קודם. אפשר לומר שנהניתי פחות. החבר ד' נהנה יותר. אולי לא מההופעה.

ואמנם, הערב נחקק בזכרוני כאחד המוצלחים. ואם רובין יבוא שוב, נבוא גם אנחנו.