יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

מיצי בעבודה

רחשים מוזרים מבחוץ (מיצי יושבת קרוב לדלת) גורמים לי להרים את מבטי. "מה מצאת?", אני שואלת.

נכנס הקולגה י' עם מסך מחשב 19 אינץ', מהסוג השמנמן.

הקולגה ש' יוצא.

הקולגה ד' קם לשאול אותו מה נסגר. קולגה א' מציע את אתר אגורה.

קולגה ד' נשאר להתלחשש בקרבת קולגות א' וי' לזמן מה.

קולגה ש' חוזר.

קולגה ד' חוזר.

קולגה ד' אומר: "אז מה, ראית את טו גירלס וואן קאפ?"



יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

למיצי יש גם הצלחות

פרולוג:

אני מתעוררת בשתיים בלילה, מתיישבת במיטה, וצועקת: "הם השאירו את היטלר בארון!".
החבר ד' מביט בי מעל מסך הלפטופ, ואומר: "טוב, אז בואי נראה את הפרק הבא?"

המשך:
כי למיצי יש גם הצלחות. לא הרבה ולא לעתים קרובות, אבל יש. כמו הניסיון לטבען חלקית את המטבח שלה, בעידודו של החבר ד' המצפוני וחבר מרעיו המחופפים. המרעים בדעה שגם חצימחוני זה בסדר, אז אני לוחצת לשם. לאכול אורז מלא עם עדשים זה טעים, אבל מיצי מתקשה ותתקשה לוותר לגמרי על ביצים, בקר, חלב ושרצים למיניהם. ויותר מכל, על שוקולד חלב מהסוג המחורבן ועל חמאה.

כן, בעיקר על חמאה. לחמאה תפקידים חשובים ביותר במטבח וביחוד באפיה (שזה לא במטבח) כמשפר טעם, מייצב וחומר קושר. אמנם לבשל אני מעדיפה עם שמן זית מטעמי טעם, אבל מה באפיה? להחליף בחצי שמן חצי רסק תפוחים יצר אמנם מאפה קשור ויציב, אך בעל מרקם של מסטיק ובלי טעם בכלל. טחינה התגלתה כלא מייצבת ב-כ-ל-ל, וחמאת שקדים כבעלת מרקם מוזר ולא חמאתי בעליל. אבל ההצלחה הגיעה: מיצי גילתה שכן יש תחליף לחמאה, לא אחר מאשר חמאת בוטנים - עם יותר חלבון, חומר מקשר בפני עצמו, טבעוני לגמרי ובעל מליחות עדינה שדווקא מחמיאה לרוב המתוקים. מיצי נמנעת לרוב ממעובדים ובמיוחד מכל מאכל אמריקאי, אבל אימצה את החמאת בוטנים כאבן דרך במטבח. ובמאמר מוסגר היא גם רוצה לומר לכל המתלוננים שתפריט צמחוני אינו משביע אותם - מה שחסר לכם בתפריט אינו חלבון אלא שומן (כן, שומן. 30% מהקלוריות ביום צריכות לבוא משומן, כן?)- הוסיפו כף חמאת בוטנים לכל תבשיל צמחוני שהוא, ולא רק הטעם אלא גם השובע ישתפרו פלאים.

אגב, מיצי שאלה את אמא שלה -  מאבות הביופיזיקה - מה בחמאה הוא המרכיב שאין לו תחליף. מדובר בלציטין, חומר שומני החיוני לתפקודי התא ונמצא בעיקר בכבד, חמאה, ביצים, שיבולת שועל ו... בוטנים. נפתרה התעלומה.

אבל כל זה לא באמת מעניין. מה שמעניין את מיצי באמת זה מד"ב לסוגיו. וספציפית, מעניין אותה הדוקטור.

איזה דוקטור?
בדיוק.

מיצי תמיד היתה גיקית גאה, ובשנים האחרונות היגרה באופן מוחלט לאיזור הבריטי של מפת המד"ב (פלוס פיתוח אנגלופיליות מחרידה שמגיעה עד כדי השארת התיון בכוס וחיבה עזה לפלאפג'קס).

החבר ד' התייחס לכל העניין בסובלנות יחסית, אבל לא תמך. לי, שרציתי חבר גיק עוד הרבה לפני שזה היה אופנתי, היה קשה עד זה. נשבעתי להמיר את דתו. ואם באוכל אנחנו יחסית מתואמים, מבגדים אף אחד מאיתנו לא ממש מתרגש ובנוגע לחברים נסתדר כבר - הרי שלפעילויות הפנאי שלי, אני מייחסת חשיבות עליונה.

כאילו מה, אין יותר סרטים של דאנקן ג'ונס? בכל זאת, התקווה הלבנה - והבריטית! - של הז'אנר? את "אוואטר" יהיה צורך לשפוט רק לפי העלילה מעכשיו (שאגב, גם היא לא היתה ממש גרועה, בהתחשב)?

לא שלא היתה התחשבות הדדית. מיצי - בהתקף סובלנות לא אופייני - אפילו ירדה לשפל של לראות טורצ'ווד בהיחבא ברכבת, והחבר ד' בכל זאת חובב פיוצ'רמה. והוא אפילו הסכים להציב את הדגם של "כנפי הרעם 1" בסלון.

אבל האוירה היתה של סטטוס קוו מתוח. של מישהו שיצטרך לוותר. הפשרה לא ממש נמצאה.

עד שהגיע הדוקטור.

הדוקטור, שכבר פתר לא מעט בעיות בין זוגות בקריירה שלו, נמצא כרגע בשלב מעודן יחסית. מדד החייזרים ירד ובמשך שנתיים לא הושמד כדור הארץ ולו פעם אחת (יש יתרונות להחלפת כותב).

מיצי דווקא ניסתה להראות לחבר ד' פרק אחד, אבל לא נרשמה התלהבות. אבל אי שם בקיץ הזה, חזר הדוקטור מפגרה והביא את הנשק הסודי שלו, ריבר סונג בגילומה הססגוני של אלכס קינגסטון. בעוד בצד השני של האוקיינוס שחררו הכותבים האמריקאים של טורצ'ווד - הספין-אוף החרמני של הדוקטור - הופעות אורח זעירות ורמיזות גזעניות (מאפיה איטלקית?) ואף נאומים על מין בטוח (וישבן בלי חריץ?) בניסיון לשמור על חתרנות - הלבישו מעבר לאוקיינוס את ריבר סונג בבייבי דול עם ז'קט של קצין נאצי. וכלאו את היטלר בארון. החבר ד' שמח.

ומיצי גם. וכשנעצמה לישון בסביבות אחת, היה זה דווקא החבר ד' ששאל אם אפשר לראות עוד פרק. והוא עדיין שמח לראות. בעתיד בטח נמצא עוד משהו שיהווה לנו מכנה משותף... אבל בינתיים, יש לנו את מאט סמית'.









יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

מיצי עושה סווינג: ביג אפל

כידוע לעוקבים הנאמנים, מיצי נוהגת לרקוד סווינג. למעשה, מיצי רוקדת לינדי בהתמדה מזה כמה שנים (בכזאת התמדה שזה די מפתיע כמה היא עדיין גרועה בזה). לינדי בלבד, ומיצי גם מעקמת את אפה האנין מול סגנונות קרובים כמו ג'ייב ווסט קוסט, ואפילו בלוז. אין כמובן מה לדבר על סלסה (פוי!) אם כי אני כן מטפחת תשוקה מבישה ונסתרת ללמוד פעם ריקודים סלוניים וגם טנגו ארגנטינאי.

ואז הגיע הגביע הקדוש. סדנת ביג אפל. למי שלא מכיר (לפי סטטיסטיקות עדכניות: 12 אנשים בארץ בארץ כן מכירים), מדובר בהחלט בכוריאוגרפיה הכי מטופשת, קשה, מסובכת ומתגמלת שהומצאה בעולם הלינדי, וזה מרשים במיוחד בהתחשב שבעובדה שהיא איתנו מאז שנת 1939. אולי קצת קודם. מיצי היתה בהחלט הראשונה בארץ שידעה מה זה (מיצי חיפשה, כל מי שיודע לעשות את זה חזר לארץ אחריה), ואף עשתה פעם, ממש מזמן, סדנה קצרה של זה (מיטיבי לכת יזכרו שהיא חשבה שהמורים שם - זה היה אי שם מעבר לים - היו די מפוקפקים), אבל לא ממש התמקצעה. אז החלטתי שהגיע הזמן סוף סוף לכבוש את ההר - ונרשמתי.



במבט לאחור, הייתי צריכה לחשוב על זה שכתוב שם "ביג אפל: כיתת הופעה". לא שהיה משנה לי - אם כבר למדתי ביג אפל, אני רוצה להשוויץ בזה. לא חששתי שאזרק משם בבושת פנים - אמנם לעולם לא אוכל לזכור לאיזה כיוון להסתובב (זה נכון וזה הונצח בוידאו. פעמיים), אבל אני זו שמשלמת - ובחוגי מבוגרים יש לזה משקל.

מאמר מוסגר: הידיעה שכאן יתנו לי להופיע בכל מקרה גורמת לי פתאום לחשוב אחרת על כל החוגים שהשתתפתי בהם כילדה. נראה לי פתאום שלא מדובר בהעשרות אלא במסכת השפלות שמדריכים חסרי כל כישורים העבירו ילדים תמימים שלא יודעים ש"כשרון" זה משהו שצריך לפתח. כנראה שאורנה גלס, המורה המיתולוגית שלי לבלט שסבלה אותי ואת משמני ופיתחה אצלי יציבה, שמיעה מוזיקלית ושיווי משקל עד גיל 15 המופלג (!), היא באמת יחידת סגולה ומורה משכמה ומעלה. וגם יודעת לבחור ולטפח צוות מורים מצוין.

עברו חודשיים. הם היו מלאי הרפתקאות ומהמורות. אני חושבת שהמורה גם העריכה את המאמצים שהשקעתי. אפילו אני התחלתי לפקפק בעצמי אחרי ששבועות מול היו-טיוב לא הביאו לשום שיפור נראה לעין (אין תחליף למורה). אבל מיצי טיפוס עקשן.

יום הסטודנט בסטודיו הוא מין הפנינג שמח במיוחד - סדנאות, הכנות, אוכל וחזרות. ואז מקום שני במשחק דבילי במיוחד עם בלונים, ותחרות ידידותית (יום אחד אפסיק להשתכנע להצטרף לדברים האלה). אחרי ההפסד הצפוי (לחבר ד' - שמעולם לא ראה דברים כאלה וגם לא במיוחד חובב אותם - היו כמה הערות בונות במיוחד!) יצאנו לחימום אחרון לפני המופע. ההופעה הזו די הקשתה עלי לשבת ולפרגן למופיעים האחרים.

חימום אחרון - עבודה אחרונה על הצעדים הקשים ביותר - ולבמה.

על החלק הקשה עבדנו כמו מטורפים, חזרנו עליו וחזרנו. אני כמובן התבלבלתי דווקא בחלק הקל. אלא מה, הוא קל! לחששותי בנוגע להעמדה היה בסיס - התפיסה שלי בנוגע לכיוונים היא מוגבלת עד עלובה, ויש לי גם פתק מהרופא. הסתובבתי הפוך.

אבל לא משנה. קיבלנו בלי סוף מחמאות, אפילו המורה היתה מרוצה. ויש וידאו באדיבות החבר ד' - הוא אפילו לא חובב של דברים כאלה! אבל יש לו אייפון, עין טובה וכושר אבחנה דק ומדויק - את כל הפשלות שלי הוא ידע היטב להשאיר בחוץ.

יום שני, 12 בספטמבר 2011

חבר שלי התחכך ברובין היצ'קוק בשירותים

למרות שהסופ"ש של מיצי היה עמוס, יש דברים שלא מוותרים עליהם. אחד מהם הוא הופעה של רובין היצ'קוק, פסיכודליקן אוריגינל מהסיקסטיז, מהסוג הטוב. השירים שלו מלאי נונסנס, מורכבות מוסיקלית ומלים נוקבות. יתכן שזה הלהיט הגדול ביותר שלו. החבר ד' - שעשרות אלבומיו של היצ'קוק הם מקור השראה עבורו, ושהכיר לי את המוזיקה שלו - העיר שלאור מספר הפעמים שממעתי את השיר הזה לאחרונה, אתאכזב מאד עם הוא לא ישיר אותו.

הוא אכן לא שר אותו בהופעה אליה הלכנו. ואכן התאכזבתי. אבל הוא פיצה אותי בשפע שירים נהדרים אחרים ובקטעי קישור מצחיקים עד דמעות. ידעתם למשל שעד לפני 400 שנה, לא היו ראשים?

ההופעה היתה באוזן בר, וכמובן התחילה באיחור. איחור מספיק כדי שנסיים משקה ראשון בנחת על הבר, ועוד נשקול את השני.

החלטנו שעדיף להיפך. הלכנו למצוא את השירותים - לא קל באוזן! הם אמנם במקום מרכזי, אבל מוסתרים היטב מאחורי וילונות.

מצאנו. חשבתי שאמתין לחבר ד' במבואה הקטנה לפניהם. החבר ד' חשב להכנס. והוא הוציא את המחשבה מהכוח אל הפועל בדיוק כשאיש גבוה מאד, בחולצת כפתורים עם דוגמה זוועתית, רעמת שיער לבן ומבט זועם יצא.

רובין היצ'קוק נעץ בי מבט נוזף (מוזר, כי אין בדרך כלל דברים די מרוצים מהמחשוף של מיצי) ומיהר להתחפף משם. מוזר ומוזר יותר - הוא לא מיהר לבמה.

חיכיתי לחבר ד'. הוא מיהר, בעצמו. הוא הבין שהנה זה בא.

"ראית מי זה היה שיצא מהשירותים בדיוק כשנכנסת?", שאלתי.

"בטח!", הוא ענה:

"זה היה דיוויד בואי!".




סוניה נוסעת

סוניה נוסעת. לברלין. עם החבר אורי. והיא לא מתכוונת לחזור. ברלין לא מחכה לה, אבל גם תל אביב לא. לא שאין למיצי חברים שעזבו, אבל סוניה היא הראשונה שעוזבת בלי שמחכה לה עבודה - או אהבה - בחו"ל. הדבר ביאס אותי ברמות של לפרוץ ביללות חתול מזעזעות כל פעם שהנושא עלה.

הייתי יכולה לשאת פה נאום על מעמד הביניים, על אנשים צעירים ומשכילים שרוצים להשתלב באקדמיה ובתעשיה ולא מצליחים לגרד יותר משני שליש משרה לשמונה חודשים בשנה, אבל אני לא רוצה. אני מעדיפה להתבוסס בצער. וכדי באמת להתובסס בו, הלכתי ושלפתי את הספר הכי עצוב בערימת הספרים שאני צריכה לקרוא. זה היה "על החוף" של נוויל שוט (על הכריכה כתוב שזו ללא ספק יצירתו החשובה ביותר. ואללה), ואגב - שלפתי אותו מספריית המחאה ברוטשילד. נתתי להם בתמורה שקית מלאה בספרים, אבל רק ביום האחרון (בו שמעתי שם את הרצאתו הפופוליסטית אך המאלפת של ד"ר ירון זליכה. ישר כוח, ד"ר זליכה).

יתכן ש"על החוף" הוא הספר הכי עצוב בכלל, ולא רק על המדף שלי. זוהי קלאסיקה ותיקה שאף עובדה לסרט קולנוע קלאסי ולסרט טלויזיה של הולמארק, אי אז בימים שהיו להולמרק אספירציות אמנותיות. בקצרה, הוא עוסק בסוף העולם. וליתר פירוט - בחודשים האחרונים של ניצולי מלחמת העולם השלישית באוסטרליה, בטרם יבוא ענן קרינה ענק ויהרוג אותם, את כולם.

שרדתי יפה את ההכחשה הזוועתית של פיטר ומרי הולמס, את מערכת היחסים העדינה שנרקמת בין קפטן דוויט טאוארס ומוירה דוידסון, את הבחור שראה את הבית מהצוללת - שרדתי הכל עד שג'ון אוסבורן, המדען שקנה לעצמו פרארי, נאלץ להרוג את הכלב של אמא שלו. שם נשברתי. וכך חזרתי הביתה (מיצי אוהבת לקרוא ברכבת) בעיניים דומעות.

החבר ד' הביט בי. "הוא הרג את הכלב", יבבתי. "וכולם מתים! וגם הוא ימות תיכף".

"כולם מתים?" שאל אותי החבר ד'.

"כולם!" עניתי, ממררת.

החבר ד' הביט בי במבט עמוק ומלא חמלה. הוא ליטף לי את השיער, משך אותי קרוב אליו, ואמר:

"כן. וגם סוניה נוסעת".


יום שני, 5 בספטמבר 2011

אני בת שלושים

אני כבר בת שלושים, וקשה לי להתמודד עם זה. החרדות שחגגו בשבועות שלפני אמנם פחתו, אבל במקומן צצו כמה וכמה מוזרויות.

את אות הפתיחה נתן החלום ממנו התעוררתי ביום הולדתי השלושים, שהיה על ויברטור וחתול. על היום עצמו יש לי רק אומר שבפעם הבאה אני הולכת לעבודה. החיים שם יותר פשוטים, וגם מביאים לי עוגה. אפילו ללכת לים לא הצלחתי -  לא היה איפה להחזיר את האופניים (ע"ע) ונאלצתי לחזור איתם הביתה.

עוגת השוקולד פיסטוקים שאפיתי והמסיבה בערב קצת עודדה אותי. לדחוס 20 אנשים בתוך דירת שני חדרים? קטן עלי. למעשה, בדקנו גם את השאלה הנצחית בנוגע לתאי טלפון. סיכום ביניים: 16היו אנשים במרפסת. שאלתי את המהנדס, אחד מהארבעה שלא היו במרפסת, כמה אנשים נראה לו שהיא תכיל בבטחון. הוא ענה: "פחות ממה שיש שם עכשיו".

למה שקרה אחר כך, אחת מכם קוראת "קינון" ואני קוראת "מגורים במטבח עם תנור אפייה".

זה לא קרה מיד. לקח לי שבוע לפתח ג'ננת סידור דירה ולהתפרץ שבמזבלה אני לא מוכנה לחיות ושכבר שבועיים לא סידרנו כלום. כתוצאה מכך פרצנו בסחרור רהיטים סוער, השלכת טלויזית (לא מהחלון, בעסה) וסידור דברים בסלסלות. כיום אפשר לחיות בדירה, ואני קצת מופתעת מכמה מקום בעצם יש בה. יש לנו שלושה מקומות לשבת, שפע מקומות אחסון ונישת מדיה/חומר קריאה מרווחת. יש בה אפילו יותר מדי מקום!


ומה עניין התנור? אה, אליו שייכים גרנולה ביתית, שתי כיכרות לחם ביתי, עוגיות רכות ונימוחות (שכחתי להוסיף להן סוכר. יצא טעים. רשמתי לפני) שתי עוגות ותשוקה עצבנית ומטורפת להכין משהו עם בצק שמרים. משהו. כל דבר. וגם גבינה ביתית, חלב שקדים שהופק מחמאת שקדים ("לא עושים את זה הפוך?" שאלו אותי. מסתבר שלא, עם שקדים החמאה באה קודם) וכמה וכמה מתכונים אכילים בהחלט עם אורז מלא וטופו (הסוד? חמאת בוטנים מוסיפה המון טעם). אה, וגם ניקיון הבית על בסיס שבועי, בהחלט תדירות גבוהה יותר מהרגיל אצלי.

או בקיצור: אני בת שלושים, וקצת קשה לי להתמודד עם זה.

קשה.

רשמים מההפגנה הגדולה

מי שנוהג ברכב פרטי בן זונה.

היה קשה - אין חניה, כן, אבל לחסום את כל המדרכות ולהוריד הולכי רגל לכביש בו התנועה סואנת זו בהחלט תמצית החזירות. ובהזדמנות זו אני רוצה לפנות גם לרוכבי האופניים ולומר להם אוות דבר. להוריד הולכי רגל לכביש כדי שאתם תוכלו לרכוב על המדרכה זה לא בסדר. הולכי רגל מקומם על המדרכה, אין להם מנקום אחר להיות בו. לא מוצא חן בעיניכם שיש הולכי רגל בדרך? רדו לכביש או סעו לאט. בוז.