יום שני, 18 ביוני 2012

שלום, זובי זובי זו

ועכשיו, אחרי שהצלחתי סוף סוף להשלים את הפיגור במד מן (מישהו שם לב לקדחת חתונה בזמן האחרון? אל דאגה, יש עוד כמה פוסטים בתנור על, עוד לא סיימנו עם הנושא), נגמרה העונה. יופי טופי, בדיוק בזמן, הנה יש לי זמן לסכם את ההתרחשויות. אזהרת ספוילרים: יש כאן כאלה, אבל קשה לי להתייחס אליהם כאל ספוילר כי עצם המעשה חשוב כאן הרבה פחות מהלמה, מזרמי העומק והגורמים. כלומר אולי אגלה כאן התרחשויות עלילתיות שהייתם מעדיפים לא לדעת עליהן עד שתראו את הפרק, אבל בכנות, זה לא יקלקל לכם את חווית הצפיה.

העונה התחילה בסערה, בזובי זובי זו שהפך מטבע לשון. אם ישאר משהו מהעונה הזו, זה כנראה המופע הקטן הזה. יש הרבה מה לומר עליו - אבל בעיקר שזו היתה בחירה מצוינת שמשקפת את הלך הזמן, הרוח והמוזיקה. וזה גם דביק. אני ורבים אחרים עדיין מזמזמים את זה, חודשים אחרי. כנראה, אגב, שמדובר בשיר שהצליח מסחרית הרבה יותר מהמוזיקה הנסיונית-לזמנה שאנחנו זוכרים היום.

ובהמשך, משטור אכזרי של הגוף - "יש כדורים שאפשר לקחת נגד זה",  אומרת החמות הלא-כל-כך תמימה לעקרת הבית ההולכת ומשמינה. הרופא רומז בעדינות ש"כשעקרת בית משמינה, יש לזה בדרך כלל גורמים פסיכולוגיים". או במלים אחרות: לא המצאנו שום דבר.

למרות התחרות האכזרית והיריבות בין הנשים בסדרה, הביולוגיה מאחדת אותן לברית אחת - סאלי בת ה-12 מקבלת בפעם הראשונה בשירותים במוזיאון הטבע, ומעוררת מיד את אהדת כל הנשים בחייה שמתכנסות להגן עליה מהגברים. סאלי מתבגרת בעוד מובנים, אבל זה יהיה אולי השיעור החשוב ביותר שלמדה העונה.

הכימיה נכנסת פה חזק. כדורי הרגעה לסאלי ולסבתא שלה כנגד אימי העולם המודרני, אל אס די כ"עזר לנישואים", וטיפול בהלם חשמלי כפתרון לדכאון של עקרת הבית המיוסרת. אני לא בטוחה מה מחריד אותי יותר - בת', אהובתו של פיט החלאה (זאת רורי גילמור! יא פדופיל!) מקבלת בשמחה שוקים חשמליים כדי לשכוח את יסוריה כעקרת בית זנוחה או טרודי, אשתו של אותו פיט החלאה, שמקבלת בשמחה את הרעיון של לשכור לבעלה דירה קטנה בעיר בה יוכל ללבוש שחורים ולעשות מה שהוא רוצה, כי הרי הוא גבר וגבר נשאר גבר והנישואים שלה חשובים יותר, העיקר שהוא מפרנס אותה ואת התינוקת שנולדה להם בנס. אלא מי יפרנס אותן, היא?

ליין התאבד. טיפוס אמביוולנטי, ליין. גאה עד כדי אבסורד, ג'נטלמן אמיתי שידע איך לעודד את ג'ואן ולהוציא אותה מדכדוך הבדידות אחרי הלידה, אבל שחגג עם לא מעט זונות (כולל שפנפנת פלייבוי שחורה!) בעונות הקודמות. למה הצטערתי? הוא כנראה אחת הדמויות היחידות בסדרה שאפשר לייחס לה אמביוולנטיות - היתר די חלאות.

האם ההתאבדות היתה הפתעה? הגאווה הפילה אותו, והפכה את זה למוצא היחיד. היה כשלון האירוני להתאבד באמצעות גזי המפלט של היגואר - חשבון שהוא עזר להביא לחברה, במחיר עצום - לא חשבתי לרגע שהוא ויתר על הרעיון. כן, ברור היה שיהרוג את עצמו במשרד, מיד אחרי שיסיים לכתוב את המכתב. ליין שקל את כל האפשרויות והחליט מה שהחליט בדם קר. וגם שבר את המשקפיים שלו, ומשקפופרים אמיתיים יודעים שזה באמת צעד שאין ממנו חזרה.

ומחיר היגואר. החשבון הזה הביא להם הרבה כסף, אבל העמיד את כולם במבחנים. ואם הגיבור הטלויזיוני נוקט בדרך הנאצלת, הרי החבורה שלנו תבגוד בכל הערכים האפשריים בשביל רבע דולר וכוסית ויסקי. ג'ואן בוגדת בכל הערכים אבל (בעצתו של ליין) בתמורה לכך שעתידה באמת יהיה בטוח - והיא תנופף בשותפות שקיבלה בכל הזדמנות כדי להוכיח את מעמדה. ולמי שתוהה למה, לעזאזל, ג'ואן - אשה עצמאית וחזקה - בוחרת לרדת לזנות (באופן חד פעמי? באמת?) כדאי אולי להזכיר שהחוזק והעצמאות הם בערבון מוגבל מאד, שהאופציות הפתוחות בפניה כמזכירה בכירה, גרושה/פרודה אינן מרנינות ברובן, ושאין לה באמת יכולת לפרנס את עצמה ואת בנה. אה, ועוד דבר: אם היום סרסורים נוהגים למצוא ילדות בנות 14 שברחו מהבית ולדרדר אותן לזנות, בזמנו היה נפוץ למדי לדרדר גם גרושות או אלמנות נואשות בנות 40.

ופגי. פגי לא הולכת לשום מקום. היא אולי לא עובדת שם יותר, אבל היא בוודאי לא עזבה את הסדרה. נראה לכם? זו הסדרה שלה לא פחות מאשר של דון. ואולי זה לא היה ככה בהתחלה, אבל היא בטח לא תוותר על זה. זה מגיע לה והיא תקבל את זה. גם אם תצטרך להתחיל לעשן.

הפרק האחרון הסתיים בתחושת החמצה מרירה. שום קליימקס מרגש אבל גם לא ממש אנטי-קליימקס - מעין התבוססות בחולשה. דון לא הפך את עורו בקיץ אחד. ומייגן, מייגן השחקנית הכושלת, שויתרה על קריירה מוצלחת בפרסום והשליכה את ההשקעה שהשקיעו בה לפח, מייגן שרצתה לעשות אמנות, תהפוך לשחקנית מסחרית מצליחה בתמיכת ודחיפת בעלה (הנעדר?). קשה לי להתאכזב - היא רצתה לעבוד כשחקנית, והניסיון לדחוף אותה להצגות פרינג' וכשלונות בטוחים נועד כנראה רק כדי להוריד אותה לקרקע המציאות. לא, מייגן רוצה להיות עצמאית ולעבוד כשחקנית, וזה אומר להופיע בפרסומות ולהזנות את האמנות שלה. מייגן רוצה להתפרנס ועדיף לה להזנות את האמנות שלה מאשר את עצמה. כי זה עולם קשה, וכולנו צריכים לשרוד בו. להתראות, זובי זובי זו.


אה, ושמתם לב שאמא של מייגן היא לא אחרת מאשר ג'וליה אורמונד? כשרון עולה בניינטיז, למי שלא זוכר, ונוכחות מרשימה בהווה.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

הרפורמה? לא בסלקום


בתחילת מאי ניידתי את המספר שלי לסלקום במסגרת מבצע עובדי התעשייה
האווירית ובני משפחותיהם. הניוד נעשה בתוך שעות מרגע ששלחתי את המסמכים
הנחוצים בפקס. קיבלתי כרטיס סים עם שליח. מאחר שרציתי לקנות מכשיר חדש,
שאלתי על אפשרות לקבלת החזר. קיבלתי את פרטי התוכנית עם החזר או בלעדיו, ונאמר
לי שאוכל להביא קבלה בכל שלב ולקבל החזר, שיפחית את התשלום החודשי בצורה
משמעותית.  נאמר לי שניתן לעשות זאת בכל נקודה של סלקום ושיש צורך רק
בקבלה על שמי, אפשר גם באנגלית.

 
הזמנתי מכשיר מחו"ל מאמזון ארה"ב. קיבלתי את הקבלה ופרטי המשלוח באימייל, וניגשתי לדוכן  דינמיקה בקניון עזריאלי בתל אביב כדי לבצע ניתוק זיקה. הם אמרו לי שרק בדיזנגוף סנטר אפשר לבצע זאת. כעבור ימים ספורים, ביום שני 11 ביוני, ניגשתי בשעה רבע לשמונה לדוכן דינמיקה סלולר בדיזנגוף סנטר והמתנתי בתור. במקום לא היתה שום אפשרות לשוחח עם מישהו שיענה על
שאלות, אלא רק להמתין לנציג. המתנתי כחמישים דקות. בשעה שמונה וארבעים
התפנה הנציג תומר, ואמר לי שגם הם לא עושים זאת אלא רק  מרכז השירות
שנמצא אמנם בסנטר אבל פתוח רק עד השעה שבע בערב. שאלתי את תומר למה לא
יכולתי לשאול ונאלצתי להמתין במקום עד שהתפנה במקום שיאמרו לי מיד שאני
במקום הלא נכון. התשובה היתה "אני מטפל בלקוחות ולא יכול לדעת למה
הגעת"

 
ביום שישי, 15 ביוני, בשעה רבע ל-11 בבוקר, הגעתי למרכז השירות של סלקום
בדיזנגוף סנטר, וקיבלתי מספר. המתנתי עד השעה רבע לשתיים עשרה, ואז
התקבלתי על ידי הנציג תומר (תומר נוסף, לא אותו נציג מדינמיקה). תומר בדק
את הקבלה המודפסת ואמר שהיא לא תתקבל כי אין עליה פרטי אשראי ומספר מסוף.
ביקשתי לדבר עם המרכז שמאשר את ניתוקי הזיקה, אבל תומר אמר לי ש'זה לא
איש ואי אפשר להשיג אותם'. הודעתי שאני מצפה שימצאו פתרון כי אין לי כוונה לבוא פעם נוספת
למקום. בשלב זה התערב בשיחה מנהל השירות צביקה, שטען שאין שום דרך לפתור
את הבעיה. כעסתי מאוד כי שום דרישה כזו לא נמסרה לי בשיחות הקודמות עם
סלקום. בשיחות הקודמות נאמר שכל קבלה על שמי בעברית או באנגלית מספיקה!
הצעתי להתקשר לבנק שלי ולבקש שיפקססו אישור עסקה למרכז השירות. צביקה
הסכים אבל לא נתן לי מספר פקס. כמו כן לא הסכים שאשאר בעמדת השירות
והודיע לי מפורשות שלא אקבל שום שירות כל עוד אני נשארת בעמדה. הודעתי לו
שאין לי כוונה להמתין שוב בתור ואני מצפה שישמרו לי את תורי וישרתו אותי
ברגע שהפקס יתקבל. בינתיים השגתי את מוקד לאומי קארד, שהסכימו בשמחה
לשלוח פקס. צביקה נתן לי מספר פקס, והפקס נשלח בשעה 12:20. צביקה לא אישר
את קבלת הפקס ואמר שלוקח לפקס רבע שעה עד עשרים דקות להגיע. בזמן ההמתנה
התקשרתי שוב למוקד סלקום כדי להתלונן על כך שהדרישות לא נמסרו לי קודם
לכן. הנציג מוחמד טען שזו בעיה של הנציג שנייד אותי, והסכים להעביר אותי
למרכז פניות הציבור להגיש תלונה. המתנתי עשר דקות על הקו ואז התייאשתי.

 
הפקס לא הגיע. בשעה עשרה לאחת, חצי שעה אחרי שהפקס נשלח, התקשרתי שוב
ללאומי קארד, והם אישרו ששלחו ואף שלחו את הפקס שוב לאותו מספר. הפקס שוב
לא הגיע. בשעה אחת ועשרה מצאתי שוב את צביקה (שלא עשה שום ניסיון לדבר
איתנו או לבדוק שהפקס הגיע).  את כל הבדיקות בנוגע לפקס עשיתי מול נציגה
אחרת שאמרה "אנחנו מקבלים פקסים אבל הם לא קשורים אלייך"

 
שאלתי את צביקה מה הוא מציע לעשות. הוא אמר שלאומי קארד לא שלחו את
הפקס. התרגזתי ואמרתי שלפני שהוא קורא להם שקרנים כדאי שיבדוק את שירות
הלקוחות אצלם. הוא הודיע לי שהשיחה נגמרה ושלא אקבל יותר שירות. בשעה
אחת ורבע יצאתי מהמרכז. למוקד לא ניתן היה להתקשר שוב - הם עובדים רק עד
אחת.

.
ביום ראשון, 17.6, בשעה תשע ועשרים התקשרתי למוקד כדי לברר את פרטיו של
הנציג שנייד אותי. ענתה לי הנציגה רות. היא אמרה שתעביר אותי לנציגה
שתברר את פרטיו של הנציג שנייד אותי, והעבירה אותי.  אחרי עשר דקות של
המתנה התייאשתי. התקשרתי שוב וענתה לי נטלי. נטלי מסרה לי מיד את פרטי
הנציג, עדי מצוות 3, ואמרה שכל הסיפור נשמע "הזוי" ושלא קיימת דרישה
לפרטי אשראי על הקבלה. היא הבטיחה שעדי ייצור אתי קשר עוד היום. הסברתי לה
שאם לא אקבל פתרון בשעות הקרובות אתנייד.

עדי חזר אליי כעבור דקות ספורות, ביקש שאשלח את הקבלה בפקס והוא ידאג
שהניתוק יבוצע עוד היום. שלחתי פקס בשעה 10:00 למספר שעדי נתן לי. עדי
הבטיח שיתקשר אליי לאשר קבלה, ולא התקשר. בשעה 10:30 התקשרתי וביקשתי שהוא
יחזור אליי. הנציגה שלחה לו הודעה. הנציג עדי לא חזר אליי. בשעה 10:45
התקשרתי שוב וביקשתי הפעם שיעבירו אותי אליו, והתשובה הייתה "אני לא איתו
בחדר, אני אשלח לו עוד הודעה"
בשעה 10:55 חזר אליי עדי ואישר שקיבל את הפקס, ואמר שיחזור אליי במשך היום
כדי לעדכן אותי שהניתוק בוצע.
בשעה 17:45, לאחר שעדי לא חזר אליי, יצרתי קשר שוב עם המוקד. אמרו לי שעדי
לא נמצא במשמרת והציעו להעביר אותי לצוות שלו. לאחר שש דקות בהמתנה
התייאשתי.
התקשרתי שוב, והנציגה נירית הודיעה שהיא בודקת בזה הרגע אם בוצע ניתוק
זיקה. היא השאירה אותי בהמתנה. הפעם התייאשתי כבר אחרי חמש דקות.
התקשרתי בשלישית, והפעם ענה לי הנציג מנסור שהוא ינסה לעזור לי, אבל אין
שום דבר שאפשר כרגע לעשות כי ניתוק זיקה עושים רק בשירות לקוחות, והנציג
עדי לא נמצא. הוא יכול רק לשלוח לו עוד הודעה. הוא לא יכול להפנות אותי
למנהל כי אין כזה באזור (השעה 18:10, המוקד כאמור פעיל עד השעה 19:00(
וכי הצוות לא יוכל לעזור לי. ביקשתי שיעבירו אותי לשירות לקוחות בכל זאת,
וכעבור עשר דקות נוספות בהמתנה ללא מענה התייאשתי.

כרגע אינני יודעת אם בוצע או לא בוצע ניתוק זיקה. בזבזתי על הנושא שעות
רבות. בשום שלב לא קיבלתי תשובה ישירה או מבוססת - כל נציג אמר לי דבר
אחר. אני מאוכזבת עמוקות מהשירות הגרוע ורוצה להביע את מחאתי על הזלזול
בלקוחות ובזמנם.

תוספת לסיפור: באותו ערב, יום ראשון 17.6 התברר שחויבתי על שירות פאנטון - המתנה נעימה, שאותו לא ביקשתי מעולם. נכנסתי לאתר סלקום לבדוק את חשבוני. להפתעתי, היו בו שני חיובים שלא אישרתי - אחד עבור ״חבילות תוכן״ על סך 69 שקלים, ואחד עבור ״שירותי תוכן״ על סך 14 שקלים. כרגע אין כל אפשרות להשיג את סלקום בעניין זה כדי לברר את מהות החיובים הללו. 

יום חמישי, 14 ביוני 2012

לפחות דבר אחד שימח אותי

 לחצתי "פליי"

בהתחלה התנגנו רק חריקות של תקליט ישן. אחרי כן התחילו צלילים. אבל רק כשג'ורגיה גיבס התחילה לשיר הרים החבר ד' את עיניו ושאל: "רגע, זה שיר אמיתי?"

השמעתי לו את "If I knew you were coming I'd of baked a cake", אותו מכירים רובכם כנראה מכאן.

את השיר שיתף בפייסבוק אלי פרמינגר, שאותו טרטרתי ללא רחמים כנציג הלהקה ששכרנו לנגן בחתונה. הניו אורלינס פאנקשן בנד , להקת ג'ז שנות העשרים אותנטית, עם בנג'ו. מומחים בלשמח.

טוב שהיה את השיר הזה השבוע, כי הוא שימח אותי מאד. ורוב השבוע הזה היה מחורבן ברמה שקשה לדמיין, ומלא לחץ. התקשרנו לאשר הגעה, וגילינו שנוספו כמה אורחים שלא רשמנו במקור. ואז התחלנו להתקשר לחברים, וגילינו שכמה מהם מבריזים ואחרים פשוט כבר לא חושבים עלינו כעל חברים. או שמעולם לא חשבו. מספיק שאומר שאם פעם לא יכולתי להבין את האמירה השובינסטית שהזוג מאבד תמיד את החברים של האשה ונשאר רק עם החברים של הגבר שהופכים לחברים של שניהם - אז עכשיו אני מבינה.

אבל סיימנו את סאגת אישורי ההגעה, קיבלנו ביטולים ואישרנו תוספות. והנה הגיעו להם הימים האחרונים לפני החתונה.

את החופש חילקתי לשניים. חצי יום ברביעי כאשר החתונה בשישי בבוקר - כדי לקפוץ לאולם עם האלכוהול ולקיים מפגש פסגה עם הבעלים ומנהל האירוע, עם הדי ג'יי ועם הלהקה שהזמנו. וגם כדי לקפוץ אל העורך דין (אל תשאלו). והחצי השני - ביום חמישי. הבוס שלי קרא לי וורקוהוליקית. הבוס שלי, כן?

אז קודם כל: שיחה עם בעל המקום. נתנו לו צ'ק, דחוי אגב לשבוע, נתנו לו משקאות חריפים (ויסקי, וודקה, מבחר ליקרים לקוקטיילים, רד בול ותערובת מוכנה לבלאדי מרי - כנראה יציאה חדשה לברמן העצלן), וחיפשנו בנרות שאלות שעוד לא שאלנו. עוד הבאנו את הדי ג'יי שיבדוק את המערכת שבמקום, והתכוונו להביא גם את הלהקה - הם הבריזו. אבל מנהל האירוע סידר להם מקום וציוד הגברה, ובחתונה עצמה הכל היה מצוין. אולי הגזמתי כשביקשתי מהם לבוא.

אגב, אולי תחשבו שהיינו (כלומר, הייתי) מעט חרדים ועצבניים. האמת היא, שאת הימים האחרונים לקחנו ממש, אבל ממש בקלות...

עד שהדי ג'יי התחיל להשמיע את המוזיקה שלנו במערכת, והשד הזכיר לי שכדאי שנתאמן על הריקוד פעם אחת על הרחבה במקום. בבת אחת הפך כל האירוע להיות ממשי להחריד. כל התכנונים שתכננתי, דמיינתי וחזיתי הפכו בלחיצת כפתור לאמיתיים - ופתאום ראיתי הכל סביבי: שהמוזיקה מוגזמת ולא תזיז את האורחים, שחלק מהאורחים יושבים קרוב מדי וחלק רחוק מדי, שהתכנון לחופה בעייתי... ובאותו רגע נכנסתי ללחץ.

אבל אז כבר שילמנו. היינו מחויבים! לא נותר לי אלא לעבור את היום האחרון ולהגיע לשישי בבוקר. ועל כך: בפוסט הבא.