יום שלישי, 11 בספטמבר 2012

חזרה: שמחה בביוף ויהודה הלוי

פעם, לפני הרבה שנים, לפני שהמונח היה "היפסטר", שמחה בביוף היתה התגלמות האנדרגראונד בתל אביב.

שמחה בביוף, נו. בעלה אנס קטינות והורג ערבים, אבל מה זה חשוב, העיקר שהוא עושה מילואים (מתוך שירה).

היא הופיעה בערבי "ישבנים קוראים שירה" בהם השתלטה על כל תשומת הלב והשכיבה את הקהל מצחוק. את "תמונע" הכרתי בזכותה.

והנה, היא חוזרת. במקום כל כך מחתרתי שחרדים כבר הספיקו להצית אותו. מן גלריה וחלל להצגות ברחוב העליה, בין ירקנים שפתוחים עד הלילה ופיצוציות שמוכרות שקי קמח טף (צריכה אחד). כבר ראיתי שם כמה דברים מוצלחים, אבל המקום משרה מזל רע: בדרך לסרט עתיק שם לפני שנה וחצי פגעה בד' מכונית, ובדרך בחזרה משם דרך יהודה הלוי, ממש לא מזמן, ניסו לכייס אותי.

הגענו באיחור, אחרי יום עמוס במיוחד וגם די מדכא. הלכנו ברגל מאבן גבירול ואיתנו נספחים שגייסנו, כאלה שלא ממש ידעו את יוסף. עברנו דרך יהודה הלוי (למרות התנגדות הנספחים! אבל כנראה שהייתי צריכה חוויה מתקנת. וזו גם היתה הדרך הקצרה ביותר).

המופע, כמובן, התחיל בזמן. שמחה הזמינה אותנו בשמחה להתיישב, זה בסדר שאיחרנו, כולנו יהודים וליהודים מותר לאחר!

היא ציטטה מהכתובים ומדליה רביקוביץ, והיא גם שרה על קריית ארבע. היא אפילו תלתה את השמאל על המיקרופון שלה בדמות בובת מכשפה מצחקקת. האינטונציה שלה היתה כל כך מדויקת שבקושי היה צורך בשביס ובחצאית - זו היתה היא. הבחור שבפנים לא נראה ולא נשמע. אחרי שני שירים פרץ ד' (שהיה מוכן קודם לוותר על כל העסק) בצחוק רועם. אחריו באו הנספחים. אחרי כמה סיפורים מההיסטוריה האישית שלה השזורה בסיפורי גלות ירושלים כאבו לי הלחיים מרוב צחוק. 40 האנשים באולם לא הפסיקו לצחוק. הם אוהבים אותה. ואת ארץ ישראל. הם התגעגעו אליה, ולתקופה שבה אפשר היה לצחוק על כל דבר. וצחקנו.

יצאנו עם חיוך.טיילנו הביתה בלי שום תקלה (אם כי לא עברנו דרך חהודה הלוי בחזור). היינו בבית לפני אחת עשרה, ממש כמו בימי העליזים בלונדון.

ומאחר וזה היה יום ארוך וגם די מדכא, ומחר צריך לעבוד, הלכנו מהר לישון.

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

"איך את תופרת את זה?"

שאלו אותי כאן בסיום יום עבודה לא מאד ארוך, בעקבות שיחה על תכניותי המסועפות לערב.

לא תכניות מאד רציניות. שיעור ג'ז אותנטי עם מוזיקה וכוריאוגרפיה מקורית משנות העשרים ואחריו פתיחת תערוכה בשנקר.
 
זה היה השיעור הראשון של הסווינג ביום רביעי. אחריו יבוא שיעור טכניקה מתקדמת אליו אצטרך כנראה להצטרף בחודש הבא כדי להצדיק את מקומי במסיבה החדשה שאחריו. החודש אלך רק לג'ז אותנטי (לא ג'ז! צעדים מקוריים משנות העשרים שבוצעו למוזיקה תואמת, לא מה שמלמדים היום בדרך כלל).

בכל מקרה, את השיעור הראשון של החודש פספספתי. ובשבוע השני הגעתי באיחור קל ורק לשיעור אחד, ג'ז אותנטי, ולא נשארתי לשיעור טכניקה. גם לא נשארתי למסיבה, כי רציתי ללכת לפתיחת התערוכה. בשנקר תמיד יש דברים מעניינים.

ומזל שהספקתי לראות אותם.

כי עד שיצאתי, לקחתי אופניים וחציתי את הגשר לרמת גן (שלא לדבר על הזמן שבזבזתי כשהסתובבתי סביב הסניף השלישי של שנקר - זה שבכלל לא ידעתי שקיים - במקום להגיע ישר למקום הנכון) - כבר לא היה שם אף אחד.

ד' מצא לו מכרים לשוח איתם (סלב האיש, כן?), התפעל מהתערוכה, חיכה לי בנאמנות מלבבת ואפילו שכנע את המאבטח להשאיר את המקום פתוח עד שאגיע. ראוי להתפעלות, באמת.

המאבטח אכן נתן  לי להכנס ולהתפעל משפע היצירות הקטנות והשנונות (מפוסטר אלטרנטיבי ל"ברוכים הבאים לבית הבובות" - באמת מהסרטים האהובים עלי - ועד שלל רגעים עירוניים קסומים בצבע נקי. היה סוריאליסטי לראות אותן בגלריה ריקה.

יצאנו כשהתחילו לכבות את האורות. הבנו את הרמז.

הלכנו לחפש את איילון ולחזור לתל אביב. כרגיל פנינו לכיוון הלא נכון.

מצאנו את עצמנו בשביל גישה למשהו... משהו... מן בניין, אבל קצת משונה... לא מאד גדול, אבל שמתנשא מעלינו, בצורה של...
 
" זה השמוק!"

"זה לא השמוק! השמוק יותר קרוב לבורסה!"

"לא, זה השמוק השני, זה שבהלכה".

טוב שראינו את הדבר הזה מקרוב. זו היתה חוויה חד-פעמית שכנראה חובה על כל מי שגר בגוש-דן לעבור יום אחד.

החלטנו שעדיף לא לנסות לחתוך דרך פארק הירקון בלילה. במקום זה חזרנו בדיוק על עקבותינו וחצינו ברגל את גשר ההלכה. שם שילחתי את ד' באוטובוס הביתה וקפצתי לקחת את האוטו של ההורים, שנסעו לחו"ל והשאירו לי את סבתא
(ע"ע). ד' פתח לי את החניה ואף הוריד את הרמפה של המכפיל-חניה (מין מתקן קומות ליצירת יותר מקומות חניה על שטח נתון, יציר הבלהות של אדריכל המאה ה-21. לא ממש זה אבל בעל פוטנציאל סרטי-אסונות בלתי מבוטל) וכיוון אותי בדייקנות - עד הבום! סליחה - במעלה הרמפה.

אחרי שקיללתי נמרצות את המתקן, השכן והעובדה שמעולם לא השתמשנו בחניה לפני כן, השארתי את המכונית ולקחתי את ד' הביתה. השעה היתה מאוחרת מאד. מותשים נכנסנו למיטה ונרדמנו מיד.

אולי באמת לא היה חכם לנסות לרקוד על כ-ל החתונות.


יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

אני מציירת את אנגלמאיר בסינמטק

הדבר היחיד שהלכנו אליו בפסטיבל האנימציה היתה הרצאה של אנגלמאיר (מושג בפני עצמו!) על הספרות העברית ממנה שאב את דימוייו. פיזית שאב, כן - הוא נוהג לגזור את הדימויים המוצלחים מהספרים ולהדביק להם חרוזים נלוזים.

ובכן, הוא הסתובב ולחשש לעצמו על הספרים שמסתובבים אצלו בבית (היה יותר מעניין לשמוע מאיפה השיג אותם מאשר מה היה בהם!), תכניהם הלאומיים להחריד והגרפיקה המחרידה שלהם. ואני, שמאז ומתמיד קצת קשה לי לשבת, שלפתי את הנוט מהאזור המוגן שלו (אני קצת מגוננת עליו מאז פרשת הכיוס מלפני כמה פוסטים), שלפתי את העט, ונכנסתי לעבודה.

לא אצרף לפה את הרישום הלא ממש מוצלח של אנגלמאיר מחזיק מיקרופון,אבל אציין ששליטתי בכלי החדש משתפרת. בהחלט. לאט לאט. כנראה שכשיגיע הזמן לשדרג אוכל להפיק רישומים לא רעים.

ההרצאה נגמרה באחד הסרטונים המזעזעים שראיתי אי פעם. עבודה מצוינת של אנגלמאיר. לעולם לא אסתכל על ביבי באותה הצורה שוב.

יצאנו מההרצאה והלכנו לטייל בכרמים, כלומר בדוכנים החביבים ומלאי היצירה. ד' מצא לו מיד חברים לשוחח איתם (הבן אדם פשוט סלב. לא שלא ידעתי עם מי אני מתחתנת. בכל זאת, אנחנו הולכים ברחוב והנה נמצאים להם כמה טיפוסים יצירתיים ומגניבים שבאים לומר לו שלום), ואף קנינו מהם חוברת על איש הדבורה הנלחם בפשע המאורגן בחולון ועוד כמה דברים בסגנון. הקהילה בארץ פורייה ומלאת מוטיבציה, וכולה היה מרוכז בשורה של שולחנות בכיכר הסינמטק. שפע היצירתיות והמגניבות סחרר קצת את ראשי. עד כדי כך שאפילו הצטלמתי עם ארנב, רק בגלל שהגניב אותי שהציעו לי להצטלם איתו בתמורה למישה שקלים. בקרוב באייקון, אמן. מעניין מה מכינים לי שם.





אוזן

כאילו מה, הרבה זמן לא הייתי באוזן.

אז מסתבר שכן, המון זמן מיצי לא היתה באוזן בר, לשעבר אחד המעוזים שלה. חלק מתהליך ההתברגנות עליו נרחיב, אינשאללה, בקרוב.

לא סתם הלכנו לאוזן, זה היה יום אחרי "טד". הסרט המטופש אך המרנין הזה שלח אותנו למיטה מאוחר. לא היינו יוצאים בקלות מהבית בערב שאחרי (התברגנות? מי אמר?). אבל בשביל זה נצא.

הנסיבות בהן קיבלתי הזמנה להופעה  שופכות חושך מסוים על תעשיית המוזיקה הישראלית. על יכולתם שם מוזיקאים להתפרנס ממנה, ליתר דיוק. או במלים אחרות, המתופף התחיל לעבוד אתי. כן. בעבודה. במשרד. והוא הכניס את שמי לרשימה.

השם שלי ברשימה! אפילו מצאו אותי. כניסה למוזמנים זה רק עשרה שקלים, יש. אני וד' נכנסנו והתגנבנו להגיד שלום.

חיכינו לתחילת ההופעה, וקיבלתי עוד סימן לגילי המתקדם - ביליתי חלק ממחנו בלקרוא פרק בענתיקת מד"ב שפרוייקט השימור Singularity&co הקים. אחלה סיפורים. משהו מהמאה התשע עשרה על טיסה למאדים ומה מצאו שם. יופי של תובנות על ענייני הכבידה, היחסים בין המינים והטכנולוגיה. במאדים יש שיטות לשליטה על הכבידה (כנראה בעזרת חלקיקי בוזון-היגס חופשיים, לפחות ככה זה נשמע), שיויון בין המינים, טלויזיה, טיסות מסחריות רועשות ואופנה מטופשת. חיזוי עתיד מדהים מצד סופר הרפתקאות בן המאה ה-19? כן, אבל יש במאדים גם יום עבודה בן שעתיים. לא הכל אפשר לחזות מראש.

בכל מקרה, ההופעה התחילה ואנחנו תפסנו לנו מקום ליד הקיר. אחלה.

היה רועש.

היה מלודי.

היו המון ילדים.

המון.

קצת מוזר, אבל מגניב.

הרגשתי איך נעורי חוזרים.

היה כיף.

נהניתי מהמוזיקה. נהניתי מהשואו. דילגתי על הפוגו (ובמילא זה שהיה בחתונה שלי היה יותר מוצלח).

יצאנו באזניים מצלצלות קצת לפני הסוף. כמו שני קשישים הלכנו לישון, אבל החיוניות של יציאה להופעה רועשת במיוחד נשארה אתי גם בימים הקרובים. יש דברים שאסור לוותר עליהם.