ובכן, היינו בתחנה מרכזית בקופנהגן, עיר אותה לא ראינו קודם. ממש מולנו - פארק השעשועים של אירופה, ולידו - מאפייה חביבה - "מאפיית אנדרסון".
או לפחות חשבנו שמדובר במאפייה חביבה. היינו רעבים, אז יאללה.
זו הסתברה כמעדניה אורגנית-מקומית גדולה, מפורסמת ודי מפונפנת, אבל בשום אופן לא תיירותית. היה בה מבחר מטריף דעת של מתוקים, משקאות ושל החשודים הרגילים - קישים עם בייקון, סלט עם בייקון, המבורגר עם בייקון ומרק... הפעם בלי בייקון. מרק היום, כששאלתי, הסתבר כמרק דלעת ותפוחי אדמה.
דלעת.
זוכרים את אובססיית הדלעת?
התלבטתי קשות.
לומר את האמת, החבר ד' היה די מאוכזב כשהחלטתי נגד.
לקחתי נקניקיה אורגנית בלחמניה אורגנית עם בירה אורגנית מקומית. הייתי חייבת לנסות. זו היתה יופי של נקניקיה.
החבר ד' טען גם שהצ'אי לאטה שלו הוא הכי טעים שפגש מימיו. אני נוטה להסכים. ליווה יופי את ההמבורגר בהשראה יפנית (עם ווסאבי!) שלו. את מרק הדלעת ותפוחי אדמה הכנתי בבית, שבוע אחר כך.
לקינוח התלבטנו קשות לנוכח שפע השוקולדים המשובחים והמאפים המגרים, אבל היה דבר אחד שיש בדנמרק ושעוד לא ניסינו.
דייניש.
הדנים אולי לא המציאו את הדייניש, אבל יש סיבה שקוראים לזה דייניש.
הם פירטו את המרכיבים על הויטרינה. קמח לבן, מרגרינה וביצים - כנראה שלא אורגניות.
לקחתי דייניש קטנטן במילוי של לא אחר מהנמזיס שלי - פטיסייר וניל (אירועים שונים אחר כך כנראה הביאו אותי להבנה מה עשיתי לא נכון כל השנים - המשך עוד יבוא), והחבר ד' ניסה מילוי פירותי.
ואו.
התארגנו על קצת שוקולדים לקחת הביתה - היו לי ספקות כמה מהם ממש יגיעו הביתה - והלכנו להסתובב.
נקטנו בשיטה הידועה של אלכסון בכיוון אחד כדי שלא נתבלבל. לומר את האמת, בהתחלה לא ממש התרשמנו. זה היה מרכז עיר חלבי למדי, ולא היו בו חנויות.
אבל אז הגענו לסמטה מבטיחה.
"בוא ניכנס", אמרתי.
החנות הראשונה היתה חביבה. היו בה שמלות מעניינות וגרביונים מגניבים (ממש דומים לאלה שכאן). השניה כבר לא השאירה לנו ספק - הרחוב הזה הוא מכלאת ההיפסטרים המקומית.
עברנו חנות עיצוב, כמה חנויות בגדים ברמות שונות של מגניבות - ממסחרי-כאילו-מגניב ועד "קנה את ציוד הסאדו שלך כאן" והגענו לחנות אחת של מעצבת צעירה, שכולה פלסטיק מרשרש והנעליים של טוב'לה. אגב, בחצי מחיר.
העפתי מבטים סקרניים בעוד החבר ד' מוצא לו כסא.
אני לא יודעת אם סיפרתי על זה, אבל היו לי שתי מטרות בטיול הזה - אחת מהן היתה למצוא מעיל גשם טוב, והשניה - נעלי ריקוד מאייץ' אנד אם המקומי. אלה בסקנדינביה מביאים את קולקציית מחנה הסווינג בהרנג (או שאולי זה רק בשבדיה? התכוונתי לברר) - ונעלי ריקוד קניתי כבר שבועיים קודם לכן עם אמא שלי, בדוכן לחלוטין-לא-עצמאי של קדס בשוק הנעליים ביפו. מצוינות, אגב, לראשונה מאז רזיתי הצלחתי לעשות סיבוב כפול.
אז נשארה לי רק מטרה אחת.
זה היה מעיל גשם ניילוני, עם קפוצ'ון, לא חם מדי - וחששתי מאד שכל מעיל שאקנה שם לא אוכל לעולם ללבוש בארץ - כחול או אדום עם נקודות, או חום עם לבבות. ותאמינו לי שהיה לי קשה לבחור. היה לי גם קשה להחליט מה המידה, אבל הבחורה החביבה שישבה לה בשקט בחדר מאחור ותפרה (!) יעצה לי לקחת את הגדול ולהצר אותו מהמותן ומטה, וגם עשתה את זה, במקום, בתוך פחות מחמש דקות. ובחינם.
"אנחנו תמיד עושים את זה, קשה להתאים לכל אחד במדויק".
תהיתי מה היתה עושה אם לא הייתי לוקחת אותו... אבל מה? שאני לא אקח מעיל גשם עם לבבות??
לבבות!
עזבנו את החנות - אל תטרחו, קראו לה "one off" - והמשכנו.
"אולי אקנה כובע?", תהה החבר ד' בקורקטיות.
"יאללה", אמרתי, והתחלנו לחפש חנות עם כובע. וכלי בית, אני באמת רציתי לחזור עם איזה פורס גבינה של בודום. ועזבו בשביל מה.
אחרי כמה חנויות מגניבות-מדי (כולל אחת שמכרה את אוכל הרחוב האהוב עלי מימי לונדון העליזים - קורניש פייסטי, שזה כמו בורקס רק ממולא בדברים טעימים, בשריים בעיקר) החבר ד' היה צריך פיפי, ואני הייתי צריכה להתחמם. אמנם, באופן מאד מפתיע קופנהגן היתה הרבה פחות קרה מארהוס, ולא הזדקקתי אפילו לכפפות הנאמנות שלי, ובכל זאת.
החבר ד' סלד מהרעיון של להכנס ולבקש להשתמש בשירותים בלי לקנות כלום, ולומר את האמת גם אני נוטה לראות בזה מנהג מגונה ולשמור זאת לשעת חירום אמיתית. אבל להכנס ולקנות כוס תה - זה דווקא בסדר. ויתרנו על הקורניש הממולא (יום אחד אחזור ללונדון ואחיה על כמה כאלה, על כריך פירות ים או סלט עוף ופלאפג'ק מהקפטריה של בית הספר שלי, ועל סלי פיקניק ממרקס אנג ספנסר) ונכנסנו לבית קפה אלמוני קטן.
שהסתבר, ברגע שנכנסנו, כמאורת ההיפסטרים הכי מגניבה שדנמרק יכלה להציע.
לא היה תייר אחד במקום, והדנים היו כולם צעירים, אופנתיים ורציניים להפליא. למקום היו כמה וכמה מפלסים, גומחות וחללים, ולקח רגע לפני שמצאתי את הדלפק (במפלס העליון, או אולי לפני-העליון? אולי היה עוד אחד מעליו). היה בו תור רציני, ואני עמדתי בו בזמן שהחבר ד' חיפש את השירותים, שהיו, כמובן, במפלס התחתון בתוך גומחה צדדית.
לא חשוב, הבחורה הכינה קפה מצוין (ומגניב) וכיוונה אותי לאיזור מיכלי הזכוכית אם עלי התה - בחרתי תערובת הודית מצוינת (ומגניבה). היא אפילו לא הסתכלה לכיוון השוקולדים הקטנטנים, המצוינים (והמגניבים) שהונחו שם בתפזורת.
היא לא היתה צריכה. שוקולדים קטנטנים?
לקחתי 70% ונוגט. קטנטנים, כאמור, ומצוינים. החבר ד', שחזר בינתיים, התעניין בקופסה של סוכריות שיהיה לטיסה. תוצרת איטליה. אני הייתי מוכנה להסתכן. והיינו צריכים, כי אף אחד שהיה במקום לא ידע מה זה.
הן הסתברו כסוכריות קמח קטנטנות ומעודנות, ושימחו אותי מאד. כולל קופסת הפח הזעירה שלהן, שבוודאי אמצא לה שימוש.
הפקדתי את התה שלי בידי החבר ד' והלכתי לבדוק את השירותים.
מצאתי אותם, בינות לשלוש גומחות שונות מלאות טיפוסים ציניים, אמנותיים וממורמרים, ושם הייתי בבעיה.
היו שני תאים, שניהם תפוסים, עם שלט - בחורה גברית ובחור נשי למדי. מה לעזאזל.
מהתא עם השלט-של-בחורה יצא בחור, וזה לא עזר לי.
החלטתי לשחק על קלף התיירת הלא-מבינה ופשוט להכנס. לא, לא ראיתי מי היה שם קודם.
זה היה חדר השירותים הכי מרווח שראיתי, עם כסא (!!), ותאורה מתאימה.
יצאתי מחויכת. בחורה נכנסה אחרי - זה באמת יוניסקס. תהיתי בנוגע לאפשרויות אם היינו נשארים לשבת פה.
אבל לא נשארנו. לקחנו את התה והשוקולדים ויצאנו מהקפה, שבאופן אירוני נקרא "The living room". התענגנו עליהם תוך התפעלות ממפות שאנטיקווריאט אחד פרש על כסאות ברחוב. תכננו כבר את הטיול הבא.
ובפינת הרחוב, היתה חנות אלגנטית ביותר לבגדי גברים. מהסוג שסמטת היספטרים תבנה סביבו והוא יהיה המרכז והלב הפועם שלה, מהסוג שנמצא שם כבר כמה עשרות שנים ותמיד הצליח להתאים את עצמו.
היתה לנו הרגשה טובה כשנכנסנו שאלנו על כובעים.
היו שם ארבעה, על המדף העליון, והמוכר, שהיה מבוגר, מקצוען וחביב להפליא, מייד מצא את המידה הנכונה של כובע הלבד המושלם, מחויט אך לא מוגזם, בצבע נהדר - בהיר אך לא מדי, ובגימור מהוקצע אך לא ראוותני.
ביקשתי לראות עוד אחד, אבל היה ברור שמצאנו.
החבר ד' שאל אותי אם מותר כששמע את המחיר. הוא לא היה שונה מאד ממחיר המעיל שלי.
אבל כובע טוב זה כובע טוב. קיבלנו הוראות לעשות לו סאונה מדי פעם וגם תעודת אחריות, ויצאנו - מרוצים כמו שני חתולים על מזגן בקיץ. החבר ד' הסיר את כובע הצמר הסגול והצמרירי, והפך לג'נטלמן מכובד.
אפילו זה לא היה הסוף. בדרך חזרה לתחנה מצאנו חנות יצירה ענקית ועצרנו בה לחפש מתנה לאחייניות. היא הסתברה כשילוב ביזארי בין חנות למוצרים מגניבים וחנות "הכל בדולר". קנינו שם ערכת יצירה לילדות, סל כביסה מרשת (מה?) וברווזים מגומי לטלי (היא היחידה שקבלה מתנות חוץ ממשפחה. סליחה, כולם) - כל אחד מאלה בבערך שבעה שקלים, ובדנמרק היקרה.
אז כבר היינו בלחץ מסוים לחזור לשדה. מצאנו את האוטובוס (וכרטיס!) וגילינו שלא כל אוטובוס בקו הולך לשדה התעופה - חלקם מסיימים במקום אחר. אבל השלישי הגיע לשם, והגענו לטיסה שעה וחצי שלמות לפני הזמן. אפילו אחרי התור המעצבן לצ'ק אין - כזכור, המכונות לא מכירות את החברה שלנו - היה לנו זמן לקנות עוד לגו קטן, אוזניות ("אנחנו צריכים אוזניות צמודות לאוזן, אבל לא קטנות אלא כאלה שנתלות על האוזן, עם אטימה לרעש ועמידות". "אה, תעשו איתן ספורט?", "לא, אנחנו סתם נוטים להרוס") וסוכריות מנטה עם שוקולד עבור משקה העציצים שלי (איכס אמיתי). מצאתי חנות עם כוסות, אבל החלטתי שבשמונים ש"ח לכוס אני לא סוחבת אותן הביתה. גם לא היה להם פורס גבינה.
הקונקשן חזור לבודפשט עבר בנעימים, חוץ מחיפוש גופני מדוקדק (ולא בגלל מכונת גילוח). לא היה להם גולש, אבל היה תה מצוין להעביר את הזמן וחנות עם אוכל מקומי. החבר ד' תהה אם אמנם יהיה יותר זול שם. הלכתי לברר - התשובה היתה "לא" מהדהד. לא היינו צריכים לצפות למחירים נורמליים בחנות בשדה התעופה, אפילו אם מוכרים שם מחית עגבניות ופפריקה מקומית.
הספקתי להטעין לי כמה פרקים של "דפוק וזרוק בלונדון ופריז" לג'ורג' אורוול הצעיר על האייפד לטיסה. לא כאי-בוק, אלא דרך האתר שלו, בו צריך היה להטעין פרק-פרק בנפרד.
"זאת נובלה קצרה", אמר החבר ד', אבל אני עדיין קוראת אותה ברכבת בדרך לעבודה כל בוקר. תיאורי המלונות והמסעדות המזוויעים שלו מזכירים לי קצת את "המלון של פולטי", אבל השקיעה של המעמד הנמוך במערב אירופה אקטואלית ומבהילה מתמיד. אני לא בטוחה עד כמה המצב השתפר מאז.
בינתיים גיליתי שצריך להעביר את האייפד למצב טיסה כדי שיחליט שמותר לעבוד כשאין אינטרנט. קיללתי את המנוח מכל לב. וגם את הביוגרפיות שלו שצצו כבאורח פלא על המדף בארבעת הימים בהם היינו מנותקים.
ואז, כמו שהתחיל, זה פשוט נגמר. לקחנו את הרכבת של ארבע בבוקר הביתה, ומונית מרכבת מרכז כי בלילה היא לא עוצרת בעזריאלי. שמחתי לראות את הבית, אבל אין ספק שקצת הצטערנו לחזור.
או לפחות חשבנו שמדובר במאפייה חביבה. היינו רעבים, אז יאללה.
זו הסתברה כמעדניה אורגנית-מקומית גדולה, מפורסמת ודי מפונפנת, אבל בשום אופן לא תיירותית. היה בה מבחר מטריף דעת של מתוקים, משקאות ושל החשודים הרגילים - קישים עם בייקון, סלט עם בייקון, המבורגר עם בייקון ומרק... הפעם בלי בייקון. מרק היום, כששאלתי, הסתבר כמרק דלעת ותפוחי אדמה.
דלעת.
זוכרים את אובססיית הדלעת?
התלבטתי קשות.
לומר את האמת, החבר ד' היה די מאוכזב כשהחלטתי נגד.
לקחתי נקניקיה אורגנית בלחמניה אורגנית עם בירה אורגנית מקומית. הייתי חייבת לנסות. זו היתה יופי של נקניקיה.
החבר ד' טען גם שהצ'אי לאטה שלו הוא הכי טעים שפגש מימיו. אני נוטה להסכים. ליווה יופי את ההמבורגר בהשראה יפנית (עם ווסאבי!) שלו. את מרק הדלעת ותפוחי אדמה הכנתי בבית, שבוע אחר כך.
לקינוח התלבטנו קשות לנוכח שפע השוקולדים המשובחים והמאפים המגרים, אבל היה דבר אחד שיש בדנמרק ושעוד לא ניסינו.
דייניש.
הדנים אולי לא המציאו את הדייניש, אבל יש סיבה שקוראים לזה דייניש.
הם פירטו את המרכיבים על הויטרינה. קמח לבן, מרגרינה וביצים - כנראה שלא אורגניות.
לקחתי דייניש קטנטן במילוי של לא אחר מהנמזיס שלי - פטיסייר וניל (אירועים שונים אחר כך כנראה הביאו אותי להבנה מה עשיתי לא נכון כל השנים - המשך עוד יבוא), והחבר ד' ניסה מילוי פירותי.
ואו.
התארגנו על קצת שוקולדים לקחת הביתה - היו לי ספקות כמה מהם ממש יגיעו הביתה - והלכנו להסתובב.
נקטנו בשיטה הידועה של אלכסון בכיוון אחד כדי שלא נתבלבל. לומר את האמת, בהתחלה לא ממש התרשמנו. זה היה מרכז עיר חלבי למדי, ולא היו בו חנויות.
אבל אז הגענו לסמטה מבטיחה.
"בוא ניכנס", אמרתי.
החנות הראשונה היתה חביבה. היו בה שמלות מעניינות וגרביונים מגניבים (ממש דומים לאלה שכאן). השניה כבר לא השאירה לנו ספק - הרחוב הזה הוא מכלאת ההיפסטרים המקומית.
עברנו חנות עיצוב, כמה חנויות בגדים ברמות שונות של מגניבות - ממסחרי-כאילו-מגניב ועד "קנה את ציוד הסאדו שלך כאן" והגענו לחנות אחת של מעצבת צעירה, שכולה פלסטיק מרשרש והנעליים של טוב'לה. אגב, בחצי מחיר.
העפתי מבטים סקרניים בעוד החבר ד' מוצא לו כסא.
אני לא יודעת אם סיפרתי על זה, אבל היו לי שתי מטרות בטיול הזה - אחת מהן היתה למצוא מעיל גשם טוב, והשניה - נעלי ריקוד מאייץ' אנד אם המקומי. אלה בסקנדינביה מביאים את קולקציית מחנה הסווינג בהרנג (או שאולי זה רק בשבדיה? התכוונתי לברר) - ונעלי ריקוד קניתי כבר שבועיים קודם לכן עם אמא שלי, בדוכן לחלוטין-לא-עצמאי של קדס בשוק הנעליים ביפו. מצוינות, אגב, לראשונה מאז רזיתי הצלחתי לעשות סיבוב כפול.
אז נשארה לי רק מטרה אחת.
זה היה מעיל גשם ניילוני, עם קפוצ'ון, לא חם מדי - וחששתי מאד שכל מעיל שאקנה שם לא אוכל לעולם ללבוש בארץ - כחול או אדום עם נקודות, או חום עם לבבות. ותאמינו לי שהיה לי קשה לבחור. היה לי גם קשה להחליט מה המידה, אבל הבחורה החביבה שישבה לה בשקט בחדר מאחור ותפרה (!) יעצה לי לקחת את הגדול ולהצר אותו מהמותן ומטה, וגם עשתה את זה, במקום, בתוך פחות מחמש דקות. ובחינם.
"אנחנו תמיד עושים את זה, קשה להתאים לכל אחד במדויק".
תהיתי מה היתה עושה אם לא הייתי לוקחת אותו... אבל מה? שאני לא אקח מעיל גשם עם לבבות??
לבבות!
עזבנו את החנות - אל תטרחו, קראו לה "one off" - והמשכנו.
"אולי אקנה כובע?", תהה החבר ד' בקורקטיות.
"יאללה", אמרתי, והתחלנו לחפש חנות עם כובע. וכלי בית, אני באמת רציתי לחזור עם איזה פורס גבינה של בודום. ועזבו בשביל מה.
אחרי כמה חנויות מגניבות-מדי (כולל אחת שמכרה את אוכל הרחוב האהוב עלי מימי לונדון העליזים - קורניש פייסטי, שזה כמו בורקס רק ממולא בדברים טעימים, בשריים בעיקר) החבר ד' היה צריך פיפי, ואני הייתי צריכה להתחמם. אמנם, באופן מאד מפתיע קופנהגן היתה הרבה פחות קרה מארהוס, ולא הזדקקתי אפילו לכפפות הנאמנות שלי, ובכל זאת.
החבר ד' סלד מהרעיון של להכנס ולבקש להשתמש בשירותים בלי לקנות כלום, ולומר את האמת גם אני נוטה לראות בזה מנהג מגונה ולשמור זאת לשעת חירום אמיתית. אבל להכנס ולקנות כוס תה - זה דווקא בסדר. ויתרנו על הקורניש הממולא (יום אחד אחזור ללונדון ואחיה על כמה כאלה, על כריך פירות ים או סלט עוף ופלאפג'ק מהקפטריה של בית הספר שלי, ועל סלי פיקניק ממרקס אנג ספנסר) ונכנסנו לבית קפה אלמוני קטן.
שהסתבר, ברגע שנכנסנו, כמאורת ההיפסטרים הכי מגניבה שדנמרק יכלה להציע.
לא היה תייר אחד במקום, והדנים היו כולם צעירים, אופנתיים ורציניים להפליא. למקום היו כמה וכמה מפלסים, גומחות וחללים, ולקח רגע לפני שמצאתי את הדלפק (במפלס העליון, או אולי לפני-העליון? אולי היה עוד אחד מעליו). היה בו תור רציני, ואני עמדתי בו בזמן שהחבר ד' חיפש את השירותים, שהיו, כמובן, במפלס התחתון בתוך גומחה צדדית.
לא חשוב, הבחורה הכינה קפה מצוין (ומגניב) וכיוונה אותי לאיזור מיכלי הזכוכית אם עלי התה - בחרתי תערובת הודית מצוינת (ומגניבה). היא אפילו לא הסתכלה לכיוון השוקולדים הקטנטנים, המצוינים (והמגניבים) שהונחו שם בתפזורת.
היא לא היתה צריכה. שוקולדים קטנטנים?
לקחתי 70% ונוגט. קטנטנים, כאמור, ומצוינים. החבר ד', שחזר בינתיים, התעניין בקופסה של סוכריות שיהיה לטיסה. תוצרת איטליה. אני הייתי מוכנה להסתכן. והיינו צריכים, כי אף אחד שהיה במקום לא ידע מה זה.
הן הסתברו כסוכריות קמח קטנטנות ומעודנות, ושימחו אותי מאד. כולל קופסת הפח הזעירה שלהן, שבוודאי אמצא לה שימוש.
הפקדתי את התה שלי בידי החבר ד' והלכתי לבדוק את השירותים.
מצאתי אותם, בינות לשלוש גומחות שונות מלאות טיפוסים ציניים, אמנותיים וממורמרים, ושם הייתי בבעיה.
היו שני תאים, שניהם תפוסים, עם שלט - בחורה גברית ובחור נשי למדי. מה לעזאזל.
מהתא עם השלט-של-בחורה יצא בחור, וזה לא עזר לי.
החלטתי לשחק על קלף התיירת הלא-מבינה ופשוט להכנס. לא, לא ראיתי מי היה שם קודם.
זה היה חדר השירותים הכי מרווח שראיתי, עם כסא (!!), ותאורה מתאימה.
יצאתי מחויכת. בחורה נכנסה אחרי - זה באמת יוניסקס. תהיתי בנוגע לאפשרויות אם היינו נשארים לשבת פה.
אבל לא נשארנו. לקחנו את התה והשוקולדים ויצאנו מהקפה, שבאופן אירוני נקרא "The living room". התענגנו עליהם תוך התפעלות ממפות שאנטיקווריאט אחד פרש על כסאות ברחוב. תכננו כבר את הטיול הבא.
ובפינת הרחוב, היתה חנות אלגנטית ביותר לבגדי גברים. מהסוג שסמטת היספטרים תבנה סביבו והוא יהיה המרכז והלב הפועם שלה, מהסוג שנמצא שם כבר כמה עשרות שנים ותמיד הצליח להתאים את עצמו.
היתה לנו הרגשה טובה כשנכנסנו שאלנו על כובעים.
היו שם ארבעה, על המדף העליון, והמוכר, שהיה מבוגר, מקצוען וחביב להפליא, מייד מצא את המידה הנכונה של כובע הלבד המושלם, מחויט אך לא מוגזם, בצבע נהדר - בהיר אך לא מדי, ובגימור מהוקצע אך לא ראוותני.
ביקשתי לראות עוד אחד, אבל היה ברור שמצאנו.
החבר ד' שאל אותי אם מותר כששמע את המחיר. הוא לא היה שונה מאד ממחיר המעיל שלי.
אבל כובע טוב זה כובע טוב. קיבלנו הוראות לעשות לו סאונה מדי פעם וגם תעודת אחריות, ויצאנו - מרוצים כמו שני חתולים על מזגן בקיץ. החבר ד' הסיר את כובע הצמר הסגול והצמרירי, והפך לג'נטלמן מכובד.
אפילו זה לא היה הסוף. בדרך חזרה לתחנה מצאנו חנות יצירה ענקית ועצרנו בה לחפש מתנה לאחייניות. היא הסתברה כשילוב ביזארי בין חנות למוצרים מגניבים וחנות "הכל בדולר". קנינו שם ערכת יצירה לילדות, סל כביסה מרשת (מה?) וברווזים מגומי לטלי (היא היחידה שקבלה מתנות חוץ ממשפחה. סליחה, כולם) - כל אחד מאלה בבערך שבעה שקלים, ובדנמרק היקרה.
אז כבר היינו בלחץ מסוים לחזור לשדה. מצאנו את האוטובוס (וכרטיס!) וגילינו שלא כל אוטובוס בקו הולך לשדה התעופה - חלקם מסיימים במקום אחר. אבל השלישי הגיע לשם, והגענו לטיסה שעה וחצי שלמות לפני הזמן. אפילו אחרי התור המעצבן לצ'ק אין - כזכור, המכונות לא מכירות את החברה שלנו - היה לנו זמן לקנות עוד לגו קטן, אוזניות ("אנחנו צריכים אוזניות צמודות לאוזן, אבל לא קטנות אלא כאלה שנתלות על האוזן, עם אטימה לרעש ועמידות". "אה, תעשו איתן ספורט?", "לא, אנחנו סתם נוטים להרוס") וסוכריות מנטה עם שוקולד עבור משקה העציצים שלי (איכס אמיתי). מצאתי חנות עם כוסות, אבל החלטתי שבשמונים ש"ח לכוס אני לא סוחבת אותן הביתה. גם לא היה להם פורס גבינה.
הקונקשן חזור לבודפשט עבר בנעימים, חוץ מחיפוש גופני מדוקדק (ולא בגלל מכונת גילוח). לא היה להם גולש, אבל היה תה מצוין להעביר את הזמן וחנות עם אוכל מקומי. החבר ד' תהה אם אמנם יהיה יותר זול שם. הלכתי לברר - התשובה היתה "לא" מהדהד. לא היינו צריכים לצפות למחירים נורמליים בחנות בשדה התעופה, אפילו אם מוכרים שם מחית עגבניות ופפריקה מקומית.
הספקתי להטעין לי כמה פרקים של "דפוק וזרוק בלונדון ופריז" לג'ורג' אורוול הצעיר על האייפד לטיסה. לא כאי-בוק, אלא דרך האתר שלו, בו צריך היה להטעין פרק-פרק בנפרד.
"זאת נובלה קצרה", אמר החבר ד', אבל אני עדיין קוראת אותה ברכבת בדרך לעבודה כל בוקר. תיאורי המלונות והמסעדות המזוויעים שלו מזכירים לי קצת את "המלון של פולטי", אבל השקיעה של המעמד הנמוך במערב אירופה אקטואלית ומבהילה מתמיד. אני לא בטוחה עד כמה המצב השתפר מאז.
בינתיים גיליתי שצריך להעביר את האייפד למצב טיסה כדי שיחליט שמותר לעבוד כשאין אינטרנט. קיללתי את המנוח מכל לב. וגם את הביוגרפיות שלו שצצו כבאורח פלא על המדף בארבעת הימים בהם היינו מנותקים.
ואז, כמו שהתחיל, זה פשוט נגמר. לקחנו את הרכבת של ארבע בבוקר הביתה, ומונית מרכבת מרכז כי בלילה היא לא עוצרת בעזריאלי. שמחתי לראות את הבית, אבל אין ספק שקצת הצטערנו לחזור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה