יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

החיים המתוקים בבית הממרח

מאז העתקתי את מגורי לדרומה היחסי של העיר, החיים שלי טובים. אמנם, השכונה התגלתה כטיפה פחות מגניבה ממש שחשבתי. זו שכונה סגורה עם יציאה אחת לעיר ולא ממש חלק ממנה, וגרוע מזה - בשבת הכל סגור חוץ מהסופר - מה נהיה? אגב, כשאני אומרת סופר אני מתכוונת ל-AM:PM שכונתי. אגב, הוא זול משמעותית מכל סופר בארלוזורוב, בדקתי. גם אחוז הסטודנטים באוכלוסיה נמוך מאד.

אבל הבניין מפצה על הכל. או כדברי המבקרים: "פעם ראשונה שאני רואה דירת שני חדרים מפוארת!". יופי של סידור. אמנם יקר, אבל חדש לגמרי. סטנדרד - ידעו איפה להשקיע ואיפה לא. המטבח קטן והמגירות בו נטרקות (אין משתיק), האסלה לא תלויה (אומרים שיותר קל לנקות כשהיא תלויה. גם אומרים שצריך לפרק את כל הקיר אם התלויה מתקלקלת) ואת הרצפה כבר התחלתי לתעב - רצפת קרמיקה בהירה שכל טביעת רגל עליה נראית בשחור מטונף. אני מעבירה סמרטוט שלוש פעמים בשבוע עכשיו - זה באחריותי. אבל מה - הבידוד פה מצוין. הדלקת מזגן בערב? למחרת בצהריים עוד יהיה קריר. את איילון לא שומעים בכלל, ואנחנו ממש עליו. רק העצים ומופע העטלפים המרהיב בשקיעה.לפני שיטוח השכונה והפיכתה לדיור בר השגה (דירות פצפונות במחיר מופקע לחלוטין. לא ראינו דירה יקרה יותר מזו) היה שם בית חרושת לממרח שוקולד - ומאז נקרא המקום "בית הממרח". אני משועשעת ומרוצה - קארמה טובה. היום יש לידי מכבסה, חנות לשפים, חנות לבצק סוכר וקישוט עוגות וחנות יעודית למכונות קפה. זה המקום החם הבא, אתם יודעים. ויד אליהו אחריו (מתחילה להתעורר בי התחושה שעוד נקנה שם דירה).

החבר ד' אחראי על כלים. לא שטפתי פה כוס כבר שבועות. ואני המבשלת. נצטרך לתאם כמויות - עוד לא ברור כמה לקנות מכל דבר וכמה לבשל. כבר יצא לי לזרוק אוכל, וזה באמת משהו שאני לא כל כך רוצה לעשות.

חיעכים נרשמו גם בגזרת ה"אנחנו חייבים לסדר פה כבר". בואו לא נכנס לזה. או למעבר. או לאופוריית הקניות שתקפה אותי. מספיק לומר שהדירה מתחילה לצוץ מתוך הבלגן. והיא יפה. וחדשה. וממש לא בא לי לעזוב אותה בעוד שנה. אם כבר זזתי, אז להשאר.