יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

סופגניות

החג כבר נגמר. עוד יום אחד יש חופש לילדים (אני עבדתי, כן) אבל את סאגת הנרות כבר סיימנו.

חג מוקשים ידוע. לא שאי פעם נתתי לזה לעצבן אותי. סופגניות, בסך הכל, הן לא הרעל שלי. לא באמת קשה לסרב להן - אלא שהן בכל מקום, ובדרך כלל בחינם.

ובכל זאת, אחת או שתיים זה מספיק. מבינים את הרעיון.

חג הסופגניות החל השנה מוקדם מהרגיל. טלי לקחה אותי לרולדין לטעום את המגוון. אחת עם מילוי שוקולד "השחר" וסוכריות קופצות התגלתה כמענגת באופן ילדותי.רק כשחיסלתי אותה ראיתי שמתחת לדלפק התחבאה לה בשקט אחת עם ציפוי שוקולד ומילוי... קצפת.

נשמור אותה.

הספקתי גם, לפני איזה שיעור סווינג, לחסל אחת במילוי ריבת חלב. לא פושטית בכלל - ואף קלילה להפתיע. כנראה שהיתה הרבה פחות פצצה משחשבתי.

זה היה עוד לפני החג עצמו. את החג עצמו שמרתי לעבודה. הקולגה ד' מלמל משהו על חוסר הסיפוק מסופגניות "רולדין" הקטנטנות והטעימות של שנה קודמת, ולכן החלטתי לפנק את החברה (בכל זאת, מגיע להם) בערימה חמה וריחנית של סופגניות עוזי, מקודיטורית "עוזי" השכנה, מקום שלא נותן לזמן החולף להטריד אותו. עזבו מילויים מפונפנים וציפויים לא קשורים, הכי הרפתקני שם היה מילוי חלבה או וניל - וגם עליהם ויתרתי, חלבה כי זה בכל זאת שנוי המחלוקת, ווניל מחשש קורנפלור בעיסה.

קיבלתי אותן חמות מהשמן, עם מילוי נדיב ומוצלח, ופידור ידני נדיב של אבקת סוכר. סופגניות כהלכתן לחלוטין, ומצוינות. אפילו הקולגה ד' הודה בכך- מיד אחרי שסיים להתלונן שמצא דווקא את זו עם הריבת חלב שהוא שונא.

היו רק שתיים עם קיבת חלב. אני אכלתי את הראשונה. טעים.

מי שאל? אין טעם להכין סופגניות בבית - סופגניות הן אחד מאותן דברים שיהיו דווקא פחות משמינים בחוץ, בגלל הקפדה על טיגון עמוק וטמפרטורת שמן גבוהה מאד - שני דברים שבבית קצת קשה להקפיד עליהם. חוץ מזה אין שום סיבה להכין אותן בבית  - אין שום גרסה שתהפוך אותן ליותר מזינות, מדובר בעיסת שמן וקמח לבן חסרת כל ערך, אז עדיף כבר שמישהו אחר יעבוד. האמת, אפילו להכין לביבות לא היה לי חשק, לקחתי את הבלילה הבסיסת של בצק אלים ללביבות גבינה (כי אם כבר ג'אנק, לפחות שיהיה חלבוני) ושפכתי אותה כמו שהיא לתבנית.בלי שום ניסיון לעצב לביבות. אפיתי בערך 30 דקות. ואו!

וכל זה השאיר אותי עם חשק רציני לשם הגנרי - סופגנית רולדין אחת נוספת, קטנטנה ומסוכנת, רצוי במילוי קצפת. או שוקו-שוקו. לא אלכוהול - זה נראה לי קצת יותר מדי אלמנטים ביחד.

הייתי צריכה להבין מה קורה כשביום ראשון, נר שישי, לקחתי את המתכנתים לאכול צהריים ברולדין. רולדין נמצא ממש צמוד לתחנת הרכבת שליד העבודה שלי, וזה פיתוי קשה ביותר בערבים. אבל הפעם התכנית היתה - סלט טונה וסופגניה. אולי במקום הלחמניה שבאה עם הסלט. בדיעבד, מזל שלא ויתרתי על הלחמניה - זו היתה נקודת האור בארוחה. הסלט התגלה כלא מדהים - סלט ממלפפונים ועגבניות בלבד, וטונה במיונז לייט דוחה ושופע קורנפלור. בפעם הבאה אחזור לשקשוקה המצוינת שלהם.

עיגולי בצק היו מונחים לתפיחה בקרבה מסוכנת ללקוחות, אבל שום סופגניה מוכנה לא נראתה לעין. רק שלט מצהיב "במוצאי שבת תפתח החנות ב-18:30. מחכות לכם, הסופגניות" נתלה על הדלת.


אז חזרתי למשרד בזריזות וחיכיתי ללמחרת, יום שני, נר שביעי.

בו גיליתי שהתור לסופגניות ב-18:30, אמצע השבוע, יכול לגרום לי להחמיץ את שתיים או שלוש הרכבות הבאות.

נעזוב את זה כאן. בואו נגיד שהעונה חלפה וההזדמנות הוחמצה. שנה הבאהף אם יהיה לי מזל, אולי אלך על מה שבאמת, אבל באמת רציתי - קערה של מילוי, עשיר ומושחת ככל האפשר, בלי כל הבצק המיותר הזה מסביב. יאם.





יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

זה בוקר יפה, אז עשיתי לי קפה

ואכלתי סופגניה. כולם חולים חוץ ממני, וגם הבריאים לא ממש בריאים. העבודה מתנהלת בעצלתיים, חוץ ממני שצריכה עדיין להדביק את הפיגור שפתחתי בתקופת החגים (מישהו אמר דנמרק? צחקתי אז שאסגור את הפיגור רק בכריסטמס, לא חשבתי שזה באמת מה שיקרה). הבאתי סופגניות מעוזי הקונדיטוריה השכנה - שריד אמיתי מהאייטיז עם סופגניות מצוינות, בלי חוכמות ובלי ציפויים - המקסימום שם היה מילוי וניל. התארגנתי על ריבה וריבת חלב והבאתי לעבודה, שם חיסלתי ריבת חלב אחת עם אספרסו שמישהו אחר הכין לי. מכין הקפה לקח את הריבת חלב השניה והתלונן מרות שהוא לא אוהב את זה (בדרך כלל מתלוננים על המחיר של אלו הטעימות מרולדין. הגעתי למסקנה שאי אפשר לנצח, שנה הבאה אחת במילוי קצפת).

העולם בחוץ רצה רק בטובתי. יצאתי בזמן, לטיול פה ואז ממול, ברכבת מרכז הכל דופק כמו בחו"ל. החבר ד' פגש אותי בחוץ, ומאחר והיה לנו זמן, הלכנו לאכול בהנרייטה. הנרייטה נמצא בארלוזורוב פינת הנרייטה סולד, וזה המקום שבו נפגשנו לראשונה. בדייט באדיבות או קיי קופיד, מעוז החננות.

רק שהנרייטה לא היה שם. לאחר דין והצצה פנימה, החלטנו שכנראה משפצים (ומתרחבים!) שם, והלכנו לקונדיטוריה ליד. כבר קודם לכן הבחנו שממש צפוף שם, אבל חשבנו שזה בגלל חנוכה ושורת הסופגניות המפתות (היינו אחרי הסוגניות בעבודה, אז לא עוד). כארוחת ערב התפשרנו על קיש מצוין ומטבע שוקולד ליד, והלכנו לתפוס מונית שירות לסינמה סיטי, מקום בו נשבע החבר ד' לא לדרוך לעולם, וחזר בו מעקרונותיו רק כשקיבל לשם כרטיסים חינם.

אנחנו מעמד הביניים. לראות את פולנסקי החדש זה לא טריויאלי עבורנו. ביחוד כשהגענו וגילינו ששוב לא עמדנו בזמנים - הסרט מתחיל 40 דקות מאוחר משהיה כתוב באתר! התפנתה לנו שעה, מה נעשה?

הלכנו לשתות ויסקי בטמפל בר. החבר ד' עם קילקני - הוא גילה שמעדיף אותה על פני גינס בהיותה טיפה יותר מעודנת, ומיצי עם פיימוס גראוס, ויסקי מעודן ומתקתק שקשה למצוא בארץ. החבר ד' פסק שהוא חריף מדי, ושהוא מעדיף את האיריים. למיצי, שכבר יצא לה לבקש (ולקבל!) סקוטץ' בפאב אירי בעיבורה של דבלין, קצת קשה עם זה. וליבה בכל מקרה שייך לאלכוהול לבן. עם טוניק.

הלכנו לסרט. כביקורת אסכם ואומר שזה הדבר הכי קרוב לקומדיה שפולנסקי המריר הצליח אי פעם להוציא מתחת ידיו. בעוד הבורגנות מקלפת מעליה שכבה אחר שכבה פרצנו שנינו בצחוק רועם כמה וכמה פעמים. הסרט נגמר בלי מסקנה ברורה - לדעתי כדי להמחיש את חוסר יכולתן לשל הדמויות להשתנות. התווכחנו קצת בנוגע לבורגנות האמריקאית לעומת הבורגנות כהכללה, ויצאנו מהסרט בכל זאת עם תקווה.

חזרנו במונית שירות. טוב שיש אותן. היה לנו ערב כיפי נורא, וכך עבר עוד יום נחמד.

שום דבר הוא לא לעד, וצריך לחזור לעבודה. וכחידת בונוס לקוראי הנאמנים - יצא לי לצטט כאן משיר נידח אך חביב, מישהו מזהה?

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

רוצים שינוי?

לאחרונה, אולי שמתם לב, התמקדתי בכמה נושאים, או ליתר דיוק - בשניים, אוכל ובגדים.

"יש לך שגרה", פסק החבר ד'.

אולי.

אז אני רוצה לשנות כאן נושא. נתחיל לדבר על העיסוק החביב עלי - מוזיקה. הייתי כל כך בעסק שהייתי משוכנעת שאשתלב בתעשייה. ביום הדד-ליין שלי (חמש שנים מאז ראיין אותי חיים שמש לעבודה באן. אם. סי, והוא ולא אחר שאל אותי איפה אהיה בעוד חמש שנים) הסתכלתי וראיתי שאכן הגעתי, היום אני מוכרת רינגטונים.

וכך, השבוע הוקדש לניגון אינסופי של אוסף שירי ארית'ה קיט. החתרנות המשועשעת שלה מרגשת אותי לא פחות מיכולותיה הקוליות וממגוון השפות שהיא שרה בהן. היו בו גם מריבות על משמעות המילם של 39' האגדי של קווין - לי אף פעם לא היו ספקות. אתם, קוראי הנאמנים, מוזמנים לספק כאן פרשנויות משלכם.

ובסוף השבוע - הפתעה.

הלכנו, ועוד עם ההורים שלי, לצמד האופרות "קוואלריה רוסטיקנה" ו"פאליאצ'י" - "על אבירות כפרית" וה"ליצנים", בהתאמה.

כדי לאזן את זה, אגב, הלכנו יומיים קודם לסרט החדש של החבובות, ממנו נהניתי הרבה יותר מהחבר ד'. הוא לא בעניין של סרטים מוזיקליים, אני כבר מזמן השלכתי את האמינות לטובת הכיף, אחרת בשביל מה צריך קולנוע? אני ממליצה, ולו רק בשביל הופעות אורח קצרצרות ומוצלחות במיוחד של דייב גרוהל ושל שלדון (מה זאת אומרת איזה שלדון? יש יותר מאחד? שלדון מה"מפץ הגדול" כמובן).

ובחזרה לאופרה.

את השתיים נוהגים להציג ביחד. אלה שתי אופרות יחסית-מודרניות, מאמצע המאה ה-19, נציגות סגנון הוריזמו - סגנון שחרט על דגלו (היה לו דגל) התמקדות בחיי פשוטי העם ולא באצולה, וגם אחידות מוסיקלית שבמרכזה שירה רצופה לאורך כל המערכה, בניגוד לאופרות מוקדמות יותר המחולקת לאריות ורצ'יטטיבים, שהם קטעי דיבור בליווי מוסיקלי. אלופי הווריזמו טענו שזה יותר אמין, כי אנשים לא פוצחים פתאום בשירה באמצע השיחה.

החבר ד' טוען שזו אחידות סגנונית, אני עדיין בדעה אחרת.

ובכן. מאחר מאחר ושתי האופרות האלה קצרות ביותר - סביבות שעה כל אחת - נוהגים להציג אותן יחד, אחת אחרי השניה. ובכל זאת הועלתה כאן לפני חמש שנים הפקה של "הליצנים" בלבד מאת זפירלי בכובוד ובעצמו, שהיתה כמובן מענגת במיוחד, ויזואלית ומוזיקלית.

הפעם קיבלנו את החבילה כולה. שתי האופרות. הראשונה - "אבירות כפרית", אותה אני דווקא זוכרת כמשמימה ביותר מהפקה קולנועית של אותו זפירלי ממש - הפתיעה הפעם בביצוע מלא חיים והשראה, עם תזמורת מעולה ושירה מבריקה. הצד המוזיקלי היה נפלא. על התפאורה נשמעו תלונות - יותר מדי שיש לבן ופחות מדי עיר, בה מתרחשת כל הדרמה, ועל הסיפור אולי עדיף שלא להרחיב - ראוי יותר ל-YNET יחסים מאשר לבימת האופרה, דרמת אהבה וקנאה שלא הצליחה לעורר ולו טיפת חמלה או הזדהות אם אף אחת מהדמויות. נעזוב את הגופה בשקט - מישהו מת בסוף, כן, כמובן מיד אחרי שביקש מאמא שלו שתנקה אחריו - ונעבור קדימה, ל"ליצנים", שהביאו לנו קצת פחות אילוזיות מיתולוגיות וקצת יותר מודרנה.

התפאורה היתה של משאית (עליה קופץ זה שאומר שיאכיל את החמור) וכרזות רחוב, סרבלים ותלבושות תיאטרון מיושנות. אכן יותר נעים לעין, אם כי קצת עמוס. את הסיפור - קצר, קולע וממצה יותר - סיפרו הפעם להפליא (אולי הוא נמתח קצת יותר מדי לקראת הסוף), עם שפע רגש, חמלה וקצת פחות בוז לדמויות. בסך הכל יש להן חיים קשים, ולבטים שאפשר להזדהות איתם.

המוזיקה קיבלה דגש בומבסטי למדי, והמלודיות המעודנות קצת אבדו מתחת לסכין. אבל הדרמה היתה במיטבה.

אחרי הרצח השני קמנו ויצאנו, קצת מזועזעים. האויר בחוץ היה קריר ונעים, ושום גופה לא נראתה לעין. רק הבניין החדש של מוזיאון תל אביב - יפה ומשתלב בסביבתו - עצר אותנו להצצה. מילה אחת רעה - סילקו בעבודו את המעליות מחניון האופרה למפלס הרחוב. עדיין לא הבנתי מה עושים הנכים - האם יש מעליות חדשות בפינה נידחת כלשהי?

שלחנו את ההורים שלי הביתה - בכל זאת, זה היה ערב אופראי ארוך ומתאגר, אם כי מענג - והלכנו לחפש קפה. וזה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר.

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

צ'ולנט

 שבועיים קודם לכן פסקתי, בלהט הרגע: "בעוד שבועיים צ'ולנט אצלנו!". ואחר כך זהו, הייתי שם.

נעזוב למה. אולי הייתי צריכה משהו שיסתור את המרקים (רשימה חלקית, נכון לעכשיו: מרק עדשים, מרק דלעת וחומוס, מרק דלעת ותפוחי אדמה, מרק עגבניות, מרק כרוב, מרק בצל כהלכתו, מרק תפו"א, כרישה וחומוס - ורסיה של ג'יימי אוליבר על וישיסואז שרק בריטים יכולים להוסיף לה חומוס - ועל הכוונת מרק אפונה).

על התלאות בנוגע לאנשים נדלג. נסתפק רק בקניות - ביצים, תפוחי אדמה, בצל וגריסים נקנו ליד הבית, ובשר, קטניות וקישקע - וגם מדליה משוקולד לחבר ד' שסבל את כל זה  - בטיב טעם ליד העבודה. אגב, שם גם השפיעה עלי האוירה, או אולי טירוף זמני כלשהו, וקניתי גם קצת כוסמת, שזה באמת משהו שנשבעתי שלעולם לא יכנס אלי הביתה. מה יהיה?

קישקע קניתי כי אני מפחדת להכין לבד.. אבל אני חוששת גם לקנות. קניתי בסוף אחד מתוצרת "טיב טעם" מבשר לבן. קצת משונה, אבל בוודאי עדיף על זה של מזרע.

אין צורך לומר שקניתי הרבה יותר מדי.

הרבה.

והקניות אפילו לא נגמרו שם. היו חסרים לי מכנסיים במידתי (החדשה), והשבוע הוקדש לסיבובי הקניות האחרונים בהם לא מצאתי כאלה, אבל קניתי בהם שפע פריטים שמעולם לא היו לי (הרגשתי כמו ליסבת' סלנדר בספר השני בסדרה - היא קונה חזיות שמעולם לא נזקקה להן קודם לכן, אני קונה חגורות וחולצות כפתורים שמעולם לא חשבתי שצריך).

ואז לקחתי את אמא שלי לH&M. בואו נעזוב את זה. נסכם בזה שהשארנו שם לא מעט כסף ולקחנו לא מעט פריטים שלא חשבתי שנמצא דווקא שם, ושהשארתי בחנות טייץ גניקולוגי לגמרי שהתלבטתי קשות עם לקחת (אפילו אמא שלי אהבה. טענה שהכיסים יושבים בו בסדר. אני, עד אותו רגע, הייתי משוכנעת שהכיסים מצוירים), ושלא קניתי רק מתוך כבוד וגעגועים לתחת הענק שלי לשעבר, אותו אהבתי מאד ושלא היה מסכים לדברים כאלה.  

אח"כ קפצנו ל"קמדן" ביהודה המכבי, מקום שפעם,כשגרתי ממש מעליו, היה אחת התחנות הקבועות שלי. יצאתי עם חולצה/שמלה מגניבה לגמרי עם רוכסן צד אלכסוני, משהו שכבר שנים רציתי. גם מדדתי שמלה רומית עד הרצפה עם חצאית פליסה שהתאימה לי להפליא. בלבן.

"אפילו אל תחשבי על זה", פסקה אמא, ולקחה אותי לאכול גלידה אצל מרינה באיטליאן פארק. אולי לא הייתי צריכה להגיד בקול שמדובר בשמלת-החתונה-להריון-המושלמת. אבל האפוגטו - אספרסו על כדור גלידת וניל, שביקשתי להמיר בפיודלצ'ה (גלידת חלב בלי טעמים), פיצה על הכל.

חזרתי הביתה, וכשסיימתי לנקות, הגיע הרגע להפסיק להדחיק. נשמתי נשימה ארוכה ורועדת, והתחלתי. שלפתי את הסיר הענק שההורים השאילו לי,את שורש הג'ינג'ר ושלושת התמרים, והתחלתי בעבודה.

אני רוצה להעיר כאן שהכנת הצ'ולנט העירה בי יותר חרדות משחשבתי שאפשר. אולי כי באמת מדובר בסיר שלם מלא חומרים יקרים יותר ופחות (בעיקר פחות, אבל הרבה מהם) וגם כי אין שום אלטרנטיבה כשמכינים צ'ולנט - זה זה או שאוכלים בחוץ. אין מנות נוספות.

השריתי הרבה יותר מדי קטניות. חלקן היו מיועדות בכלל למרק שעועית עבור הטבעונים (שהבריזו ברובם. אני תקועה עם סיר עכשיו, נאכל עד שימאס לנו). חלקן עוד הלכו למקפיא, מושרות אך לא מבושלות.

אבל לא הקטניות הן העיקר. התחלתי בבצל, שכבת תפו"א, בישלתי קצת את הקשקע נגד פקיעה, ושמתי את הביצים להתבשל.סגרתי את הבשר - קילו מתאיים, ואם היה נתח יותר גדול הייתי מביאה אותו - ומעל שמתי עוד תפוחי אדמה, קטניות, כרעי עוף (אבא אמר חזה. טוב, פעם הבאה), בצל עם הקליפה, ראש שום אחד מפורק ואחד שלם, קצת ג'ינגר, ותמרים בשביל הצבע.

הסיר היה כמעט מלא לגמרי.

אבא אמר - "שלושת רבעי".

לא חשוב, מה שיצא - יצא.

לקח כמעט שעה לסיר להגיע לרתיחה.

איפשהו באמצע ההליכים הגיע החבר ד' הביתה, והזדעזע כולו כשראה מה מסתכל עליו משולחן הסלון.

"קישקע!" זעק. "זו תמצית הרוע האנושי!".

אמרתי לו שהוא לא חייב לאכול אותו. אבל להסתכל... האמת, כתוצאה מחוסר מקום משווע, הקישקע היה מונח לו במקום מאד מרכזי  עד שכל העסק נכנס לתנור. אפשר להבין את הזעזוע.

בערך בחצות נשאתי תפילה אחרונה לאלוהי התנורים. עד עכשיו אני לא יודעת אם היא נענתה, כי נשארו יותר מדי מים, הביצים והקישקע לא השחימו ("היה צריך לטגן אותו בשביל צבע שחום", אמרה אחר כך אמא) והריח לא מילא את הבית במהלך הבוקר.

אם כי האורחים טוענים שכן מילא, ואני פשוט התרגלתי אליו. קמתי בשמונה בבוקר, העליתי את החום (והוספתי עוד מים כי פשוט לא ידעתי אם יש למטה או אין), שלחתי את החבר ד' להביא עלים לסלט ירוק וחומר ניקוי לאחר כך, הקצפתי במהירות ביצים למוס שוקולד, והתיישבנו לחכות. ולגהץ, במקרה שלי, וזה משהו שלא עשיתי כבר שבועות.

הגיע הזמן. החבר ד' שלף את הסיר הענק מהתנור, ואנחנו ושבעת האורחים - שתפחו לעשרה די מהר - ואז ירדו לשבעה שוב, ואז לעשרה שוב - אבל לא אותם עשרה - בקיצור, כל החמישה עשר, התחלנו.

זה לקח הרבה זמן. למעשה זה לקח כמה שעות. המוס חוסל יותר מהר, והשאיר כמה אורחים (ואותי!) בתאוות מתוק בלתי נשלטת. אשמתי - הייתי צריכה לארגן קצת וודקה קפואה להוריד את העסק. הקישקע, לבנבן אך מוצק, חוסל במהירות ע"י החצי מהאורחים שמת על דברים כאלה (החצי השני, שלא מסוגל להסתכל עליהם, לא היה צריך להסתכל - הסיר הסתיר). אבל בשבע בערב היה הסיר ריק, ואנחנו בחוץ.

הלכנו כאיש אחד לתערוכת גיוס התרומות של "מנשר". יצאנו ממנה די מהר, והלכנו להתאושש מצמד החוויות על תה ג'ינג'ר ועוגת גבינה לא רחוק. התפרקנו שעות אחר כך, עייפים, וממש לא רעבים. לא היה לנו אפילו כוח לסרט.

אבל כן יש לנו סיר שלם של מרק שעועית, ומקפיא מלא בבשר שלא בישלתי. האם מישהו שומע צחוק מרושע ברקע?

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

עדכון לקוראי הנאמנים

השבוע התחיל בסדר. הוא התחיל בביקור אצל הקולגה-לשעבר הדס היפה והמוכשרת כדי לבדוק מה בנוגע לשמלת התחרה המהממת הנ"ל. חשקתי בה מהרגע בו ראיתי את תמונתה על קיר הפייסבוק שלי... והתאכזבתי לגלות שהיא גדולה עלי. לא נורא, יצאתי עם גופיית פנטזיות שהחבר ד' הכריז עליה מייד כעל חלק מתלבושת רכיבה. רכיבה על סוסים, עוד תחביב שלעולם כנראה לא יצא לי לפתח... כל התשוקות האלה הן כנראה  רק סובמליזציה למה שאני באמת רוצה, שזה, כידוע, קורס טיס שאין לי כסף אליו. ובוודאי שאין לי כסף לתחזוקת הרישיון שתבוא אחריו. בעע.

לא משנה. החשוב הוא שאחרי שהתעדכנתי במעשיה של הקולגה-לשעבר הדס מאז נפרדו דרכינו, יצאתי עם גופיית הענן הזאת. ASOS לנצח.

וגם, כמתחייב לקוראי הנאמנים, אני רוצה לעדכן. הצלחתי השבוע להגיע לשיעור. כזכור, בשבוע הקודם - הראשון של החודש - עיכבו אותי הדרום-אמריקנים עד שעה אוחרת במשרד וגרמו לי לפספס את השיעור. אמנם, לא הצלחתי להגיע לפני השיעור, ולכן השיחה עם הזמכירה והתשלום עבור החודש, התעכבו.

והשיחה עם המורה?

זו במילא תתעכב עד אחרי השיעור. שהיה מוצלח מאד, אך בהחלט כזה שכבר עשיתי. ואף הטמעתי אותו יותר טוב מרוב השיעורים.ובכלל, הייתי די שפוכה ונשבעתי להחמק הביתה מיד אחרי השיעור.

אז אחרי השיעור יצאתי, וניסיתי לתפוס את המזכירה בעוד המורה מתאושש. עודי ממתינה שהיא תסיים עם שניים שהגיעו היום לראשונה וצריכים הסבר על איך זה עובד, והנה הגיחה מאחורי מורה אחרת. "חסרות לי מובלות!", היא ביקשה, ומיצי - שכאמור מכירה בדרך כלל דווקא את הבעיה ההפוכה - התגייסה לעזרה.

אחרי שיעור מעייף (אך מוצלח!) נוסף ברמה שלוש, חזרתי לניסיון נוסף.

תאמינו לי אם אספר שקרה בדיוק אותו דבר?

בעצם זה לא היה בדיוק אותו דבר, אבל זה היה עוד זוג מתחילים ותלמיד ברמה שתיים שחשש להכנס כי איחר. שידלתי אותו להכנס והבטחתי להצטרך אליו אם לא תהיה לו מובלת (עושים רוטציה, אבל מספר שווה של בנים ובנות מקל מאד על השיעור) - והנה אני, בשיעור שלישי ברציפות.

והנה הגיעה המסיבה. אם כבר נשארתי, אצטרף לכמה ריקודים - אם כי העייפות בהחלט נתנה בי את אותותיה. אבל הגעתי, אז אשאר, כמובן אחרי שאשלם.

או שלא, כי מסתבר שבעצם נפל המחשב ואין שום אפשרות לחייב.

אז נשארתי לכמה שירים... והדיון יערך בשבוע הבא.

אגב זה, מסתבר שהיה עוד קול סמוי, לריקודים סלוניים. כמה כמה בינתיים? המשאל פתוח עד יום שני הבא.