יום רביעי, 14 במרץ 2012

מיצי חולה

בסוף קיבלתי את זה. כנראה באיכילוב. או משהו. ואני בדרך כלל לא הכי טובה בעניין הזה של להיות חולה. כלומר, מיצי צריכה לגסוס לגמרי לפני שתהיה מוכנה להודות בכלל שהיא חולה.

הפעם זה התחיל ביום רביעי בשעה ארבע אחרי הצהריים. שיעול ומין כאב מציק בגרון. אבל היו לי כמה כאלה השנה, וכולם עברו בלי להתפתח לשום מחלה.

"היוגורט הזה מגן עלייך", סבר החבר ד'.

אולי. הפעם הוא לא הגן.


היה טפשי מצדי ללכת לעבודה ביום חמישי.

כשהגעתי הביתה כבר הרגשתי די רע והשתעלתי הרבה. ויתרתי אפילו על מסיבת פורים בסווינג. בשישי היה לי תור להסתפר, ועדיין הייתי טיפשה מספיק לקוות שזה פשוט יעבור עד אז.

זה לא עבר. ביום שישי כבר נשמעתי כל כך רע שהחבר ד' רצה לגרש אותי ממפגש יומולדת משפחתי. אלא שזה היה מתוכנן לחוץ ולא לבית, ולכן "צרידות קלה" (למי יש שפעת? בטח לא לי) לא עבר.

לקחתי אופניים לספר. הגעתי באיחור קל, אבל אמא שלי (קבענו ביחד) כבר התחילה. הספר לא נבהל בכלל מהצרידות וכיסח מיד את כל שכבת השיער הישנה והדהויה שלי. השאיר רק את הצמיחה החדשה מהתקופה שאחרי שחזרתי לאכול בשר (אללה איסתור). הוא דווקא חסך בסיפורי זוועות על צמחונים.

המצב עכשיו הרבה יותר טוב- דחיתי את התספורת יותר מדי והשיער שלי הפך למבולגן ללא תקנה. עכשיו חזרתי, במזל טוב, לרעמת תלתלים מרשימים שלא דורשים יותר מדי טיפול.



 אבל האופניים התגלו כטעות איומה. האויר הקר ישר לגרון עשה לי ממש רע. לא העזתי להגיע באופניים למסיבה המשפחתית, לקחתי אוטובוס. זה לקח כפול זמן. הארוחה דווקא עברה בנעימים (היינו ב'סוזאנה' בנווה צדק.הפירות היבשים במילוי בשר והפילו תרד התגלו כשיחוק, הסטייק היה יבש), אבל החזרה הביתה היתה קצת פחות נעימה. אקצר ואגיע ישר לחלק בו הורדתי את הראש אל בין הברכיים וביקשתי לעצור מונית. בסוף הגענו הביתה. לא נותרה לי ברירה אלא להודות שאני חולה, להכנס למיטה ולא לצאת ממנה במשך 24 שעות.

כלומר, לצאת רק כדי לדחוף משהו לתנור ולצפות סוף סוף בכל השעתיים וארבעים של 'נערה עם קעקוע דרקון' של דיוויד פינצ'ר, בו תליתי תקוות רבות. 

הוא לא הצדיק אותן. לא גרוע כמו השוודי, אבל גם לא מספיק מעמיק.

למה בכלל קמתי למחרת זו שאלה אחרת. כנראה כדי לקפוץ למסיבת יום ההולדת המשולשת שאורגנה בפארק. שזה בסדר, רק לאפות בשביל זה עוגות היה קצת מוגזם. לחברה פשוט נמאס מקאפקייקס, הן רוצים וופי פאי שזה שתי קאפקייקס וביניהן מילוי סינתטי ודוחה.

הכנתי מילוי מוצלח יותר מקרם נוטלה ואחד של ריבת חלב, שזה חשק שפיתחתי כבר לפני כמה זמן, ולפחות לקחנו מונית שירות לפיקניק היות ואת העוגות אי אפשר היה לשנע על אופניים (מי פה לא לומד?). המשכנו משם לתה אצל ההורים שלי ועוד אוכל אצל ההורים של החבר ד'. שמחתי מאד לראות את המיטה שלי באותו לילה.

וטענתי שהחלמתי.

זה באמת כנראה היה סופו של הוירוס. אבל  הצרידות שהוא השאיר לי עדיין לא עברה. עדיין. אני לא מרוצה מזה בכלל... אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.



יום חמישי, 8 במרץ 2012

הטירוף מכה שנית

קודם כל, אני רוצה לומר,שזה היה לגמרי באשמתי. הכל היה באשמתי. לא הייתי צריכה לומר להורים שלי שאני גאה בצורה הבוגרת בה הם מתנהלים. לא הייתי צריכה. אני הרי יודעת מה קורה אצלי במשפחה כשאומרים משהו טוב.

לפני הכל, אולי כדאי לתת קצת רקע.

אז ככה. לקחנו את שני זוגות ההורים (אין מה לדאוג, הם מסתדרים יותר טוב מאיתנו) לראות דירות. הם לא הסתירו את דעתם, לא מאיתנו, לא מהבעלים ולא מהשכנים, אבל קיבלו את דעתנו (שהיתה שונה). אחר כך הלכנו לראות אולמות,הפעם בלעדיהם. אמרנו שתודה ואין צורך והם יכולים לבוא לטעימות.

מההורים של החבר ד' קיבלנו המון טלפונים, משלי... פחות.

אולי לא הייתי צריכה להלחץ אז ולהתעקש שנחתום מיד. אבל התעקשתי. בעל

האולם היה הרבה פחות לחוץ ממני,וקבע אתנו למחרת.

סגרנו על אולם ולהקה. להורים של החבר ד' היה הרבה מה להגיד. 'החלטנו וזהו!', הוא אמר. הערכתי אותו מאד.

ההורים שלי היו הרבה פחות בלחץ בנוגע להכשר המדויק של האולם (ועם 17 סוגי הכשרים שונים ומיצי שאלרגית למוצרים בהכשר בד"צ העדה החרדית - באמת, בכולם יש קורנפלור כי אין תחליף שמיוצר ע"י יהודים בישראל - במילא לא נמצא הכשר שיספק את כולם), בנוגע לשיער ולאיפור שלי (הספר שלי טוב ובא תמיד הביתה, האיפור שלי גם), ואף לא טרחו להציע שאעשה פן או בייביליס, או את שניהם ביחד, שאלוהים יעזור לי. וכך אמרתי להם שאני שמחה מאד על הגישה הבוגרת שלהם.

זו היתה הטעות שלי.

למחרת, התייצבתי אצלם וחטפתי אמבוש פרוע.

"מה עם הכסף??"

אחרי שיחה ארוכה ומפורטת, בה חזרתי על הנסיבות בגללן הקדמנו את החתונה, פירטתי דברים שעדיף היה שלא הייתי מזכירה אותם והודעתי שנוכל לשלם על כל החתונה לבד, הגענו לנושא ההוצאות שלפני.
אתם מבינים, החתונה שלנו לא הולכת להיות הכי יקרה הקיץ. תהיו מוכנים. אני מקווה אמנם שתהיה יפה ומיוחדת ושכולם יהנו, אבל אנחנו מתקמצנים. מאד. אין לנו כוונה להוציא עשרות אלפי שקלים על שמלה, צלם ודי ג׳יי.

אבל מה עם הכסף?????

הסברתי להורים שלי שלאולם וללהקה צריך לשלם רק במועד האירוע ואין לי באמת צורך במזומנים לפני כן. הם רצו להוציא את הדולרים מהכספת ולתת לי. שטרות, כן?

בינתיים הסברתי שצריך לשלם לפני החתונה רק על בגדים (תיקוני שמלה בשבילי,נעליים ותחתונים, שזה סיפור בפני עצמו, וחליפה לחבר ד׳) וטבעות. הטבעת תבוא ממעצבת צעירה ומוכשרת שבין שאר מעלותיה, גם משתמשת בזהב ממוחזר.

׳אל תדאגי׳, אמק אמא שלי, ׳גם על הזהב אתם לא צריכים לשלם׳ - והלכה לשלוף את אוצרות המשפחה אותם אני אמורה להתיך למען הטבעת שלי.

ובכן, המעצבת תוכל אולי להשתמש בטבעת הנישואין הישנה של אבא שלי, אבל בשן הזהב הישנה שלו, כנראה שלא.

עזבתי את כל זה וחזרתי הביתה.
חשבתי שגמרנו.

אבל למחרת בבוקר קיבלתי עוד טלפון...

תחתונים זה סיפור בפני עצמו

באחד הימים האלה הלכתי להתנחם בזרועותיה של טלי. טלי הסכימה ללכת אתי לסקר תחתונים לקראת החתונה (מסתמן שזה יהיה הפריט היקר ביותר בתלבושת), שהם סיפור בפני עצמו - השמלה שלי כל כך עדינה, ששום דבר שיש לי בארון לא מתאים מתחתיה. אני צריכה או סט נטול תפרים לגמרי בצבע גוף, או בגד גוף חלק לגמרי בצבע הנ״ל. הפריטים האלה אינם מצטיינים בעיצוב חינני, והדבר הכי טוב שהיה לטלי לומר על אחד מהם הוא "יש לזה שיק וינטג'י מסוים" (כל היתר היו פשוט מכוערים).

 אז חשבתי שאולי אוכל לשדרג את מה שאקנה עם פריט משלים כמו ביריות.

אחרי שבדקנו את כל חנויות ההלבשה התחתונה בסנטר (הסתכלנו גם על נעליים, שיהיה), החלטתי לשים נפשי בכפי ולהתעלם מכל עקרונותי, ולהכנס לאמריקן אפרל. אותם אני בכלל לא סובלת, מאחר וכל הבגדים שם הם פשוטים וזולים להחריד ומחירם שערוייריתי. אבל יש להם גם פריטים תחתונים ביזאריים כמו בגדי גוף שקופים לחלוטין עם שרוול ארוך בצבע גוף מכוער. 

וחגורות ביריות.

כן.

הלכתי למדוד את בגדי הגוף - הם לא ארזו או הסתירו כלום וגם יבלטו מתחת לשמלה, וכמובן שלחלוטין לא הצדיקו את מחירם השערורייתי - ובדרך ראיתי שיש להם חגורות לביריות. מכותנה, חלקות לגמרי, אבל רק בשחור או לבן. 

הלכתי לשאול את המוכרת אם יש להם את זה בצבע גוף. ואז גיליתי. לחרדתי העצומה, שאני לא מסוגלת להוציא את המלים ׳חגורת ביריות׳ מהפה. נאלצתי לקחת אותה למדף, להצביע ולשאול אם יש להם ׳את זה׳ בצבע גוף.

אולי מזל שלא היה להם. רק אלוהים יודע איך הייתי מצליחה לשלם עליה.

סבתא שלי

מיצי די מחזיקה מסבתא שלה.

נעזוב את הסיפור שלה, הרי לכל אחד יש כזה, ונתמקד במה שקורה עכשיו.

למיצי יש שתי סבתות. הן בנות 91 ו-92, וכמו אצל כל הפולנים,אחת מהן בריאה לגמריאבל מתלוננת בלי סוף ועל הכל, ואילו השניה כבר לא ממש עצמאית, אם כי צלולה לגמרי.

ובכן,סבתא של מיצי היתה חולה השבוע. זו שבאמת חולה אך לא מוכנה להודות בכך. לא החולה הרגיל שלה, אלא וירוס עקשן שבסיוע שילוב תרופות לא משהו הטיס אותה ישר לאיכילוב.
אחרי כמה בדיקות (סי טי ראש דחוף!) ולילה במסדרון הגיעו הרופאים למסקנה שהיא פשוט התייבשה, והשאירו אותה להשגחה עד ניקוי ראש מוחלט והתאוששות מסוימת.

מיצי הלכה לבקר.

לנווט במבוך הבניינים החדש (אה, הכניסה היחידה דרך הקניון? באמת?) לא קל בכלל. לפחות המודיעין הצליח
 לכוון אותי לקומה הנכונה. ושם מצאתי אותה,עם אחי ואבא שלי, במסדרון.

נעזוב קלישאות. אבא שלי מצא את הרופאה מהבוקר, שאמרה שמחר היא כבר תוכל להשתחרר.

הצעתי לבוא שוב מחר בבוקר לפני העבודה, לבדוק שהכל בסדר.

'יגרשו אותך קצת אחרי שמונה, כשהם מתחילים להגיש פה את ארוחת הבוקר', אמרו לי.

אז למחרת קמתי ממש מוקדם ודיוושתי לאיכילוב, במטרה להיות שם עוד לפני שמונה. התכנית המקורית עוד כללה מספיק זמן לקפה לפני העבודה.

אבל בשמונה החיים שם רק התחילו.

התחיל ביקור רופאים - מבוגר סמכותי ושפע צעירים, וביניהם - הפתעה הפתעה - אותה רופאה מאתמול בערב (ובבוקר!). יצור צעיר עם עור מתוח ועיניים פעורות, כנראה סימן של מחסור רציני בשעות שינה.

היו להם הרבה חדרים לעבור בהם לפני שיגיעו למסדרון.

'איך אפשר לישון ככה!', התלוננה סבתא. ואם היא כבר מתלוננת, כנראה שזה רציני.

בינתיים התחילו האחיות לחלק את ארוחת הבוקר. האמת האיומה היא, שציפיתי לפחות - ביצה קשה, לחמניה עם קופסת גבינה, לבן, ירקות חתוכים,דייסה עם קינמון ותה. אמנם מוסדי, אבל בבית אני משקיעה פחות.

חתכתי את הביצה. סבתא דווקא אכלה.

'זה לא טוב שהיא שוכבת ככה, צריך להרים לה את הראש כשהיא אוכלת', אמרה אחות חולפת.

נכון,אבל איך? המיטות שם ענקיות והמנגנון מורכב, ולא ממש הצלחתי להבין איך מתפעלים אותו בלי לאבד אצבע. את האח השני שהעיר לי כבר הצלחתי לרתום לעזרתי. אחר כך באמת הלך יותר בקלות.

בחורה פיליפינית צעירה אמרה לנו שלום.

'יש לך כסף?', שאלה סבתא.

מסתבר שהפיליפיניות רואות את העומס ומסייעות בלילה לאחיות. כלומר לחולים. היא לא הסכימה לקבל כסף - לב זהב אמיתי.

הרופאים הגיעו. 'אפשר לסלוח לנו לכמה דקות?' אמר הבכיר, בנימוס ובחיוך כובש.

ניצלתי את ההזדמנות ללכת למלא את בקבוק המים. אח נוסף שלח אותי לקולר, שמעמעם את כל האורות במחלקה כשמשתמשים בו, בחיי. השתדלתי למהר.

הבחורה הפיליפינית קראה לי לחזור. סבתא אמרה שהרופאים היו נחמדים וגם אמרו שאפשר לשחרר אותה. אח נוסף (וזה לא מספיק! צריך הרבה יותר אחים ואחיות!) אמר לי שהמכתב מוכן, ניתק את האינפוזיה ונעלם.

 'עוד כמה דקות יגיע אבא שלי עם האוטו', אמרתי לו.

הוא הנהן. 'אין בעיה', אמר. אבל כשראיתי את החולים החדשים מתחילים לזרום - אחד מהם עם בקבוק חמצן גדול יותר מהאחות שסחבה אותו - הבנתי את הרמז. הבחורה הפיליפינית הבינה גם. היא שאלה כסא גלגלים מאחד המאושפזים (אין במחלקה,כן), והתחלנו במשימה של להתלבש.

בואו נעזוב את זה. נסתפק בזה שלאף אחד לא היה קל. אבל בגיל תשעים ושתיים, גם אף אחד לא יתעקש איתך על שום דבר לא הכרחי.

לקחתי את מכתב השחרור - גיליון מטורף בן שמונה עמודים, ובסופו פירוט התרופות שעליה לקחת מעכשיו. דבר אחד טוב יצא מכל הסיפור, מדובר על חצי מכמות התרופות שהיתה קודם.

ירדנו לקפה למטה לחכות לאבא שלי. על להגיע לעבודה בזמן כבר לא היה מה לדבר, נשאר רק לקחת מונית ולהתפלל לטוב. הצטערתי רק שלא הספקתי להחליף בגדים - מהריח הדוחה שדבק בהם פשוט לא הצלחתי להפטר.

ביקרתי אותה שוב אחרי כמה ימים בבית האבות. היא הרגישה הרבה יותר טוב. קמה לבד, הסתדרה היטב, אפילו הידיים כבר לא רעדו. כנראה שקיצוץ התרופות עשה לה רק טוב.

אני עוד מקווה לטוב. ושמחה שאת החתונה הקדמנו מהסתיו ליוני. אין לי מסקנות וגם לא תובנות בנוגע למערכת הרפואה בארץ. הם עובדים קשה, הם עושים כמיטב יכולתם, הם אפילו נחמדים כשאפשר. אבל כשהתקינה מתאימה ללפני חמישים שנה, הם פשוט לא יכולים לעשות עבודה טובה.

יום שני, 5 במרץ 2012

מיצי עושה סווינג: חובת דיווח

חדי הזכרון ביניכם בוודאי יזכרו שלפני אי-אלה חודשים תהתה מיצי על עתידה בחוג הריקוד האהוב עליה. אכן, למיצי היה קשה להפרד (וגם הביאו מורה מחו"ל לחודש!), אבל החודש הזה, השינוי נעשה - ואין יותר דרך חזרה.

מיצי הגיעה בתשע וחצי לשיעור הראשון של המתחילים, ותפסה את מקומה בקרב הגברים. "כדאי שתעברי לשם!" לחשו לה בבהילות. כשהסבירה שהיא נשארת, שאלו אותה באיזה רמה היא.

"אני עשיתי את כל הרמות ועכשיו אני מתחילה שוב", היתה התשובה.

בסך הכל זה הלך די טוב. בהתחלה לא התבלבלתי בכלל, ואף הקשבתי בשיעור בפעם הראשונה מזה חודשים. הצלחתי להוביל הכל וזה לא היה קשה בכלל. אפילו העלבתי את המורה המחליף בתחילת השיעור. אבל לקראת סוף השיעור החל המאמץ שבהקשבה להשפיע, ופתאום התחלתי ליסוג לרגל השניה, רגל המובלת.

ההחלטה להוביל במסיבה החזיקה מעמד בדיוק שיר אחד. מזל שגם את זה. אבל נשארתי עוד שעה שלמה שבה רק נעניתי להזמנות ממובילים. היה כיף.

על הערב המהנה, העיבה רק תקרית פעוטה אחת - גברת שלא מצאה את הארנק שלה (נכון שאף אחד לא אמר לה לא לשים אותו איפה שאח"כ ישימו את הכיבוד למסיבה) והתחילה לצעוק בהיסטריה, היסטריה מובנת למדי. היא הרגיזה מאד את הצוות, אולי בצדק.

למחרת פירסמה אחת המורות הודעה שגם הארנק שלה נעלם באותו ערב.

המממ...

אני לא מתכוונת לוותר. החודשים הקרובים יוקדשו למיומנות החדשה של הובלה (בתקווה שהגניבות לא התפשטו אלינו באופן קבוע). ואחר כך? יתכן שנפרץ פה סכר - האם התחנה הבאה באמת תהיהחזרה לסווינג כמובלת טובה יותר? או אולי דווקא שיעורי ריקודי קברט, טנגו, טכניקה מתקדמת?