יום רביעי, 22 בפברואר 2012

ההכנות

אז במסגרת מיסוד יחסינו, החבר ד' ואני הגענו לכמה מסקנות.

קודם כל, שיש לנו משפחה תומכת ונהדרת ולא יכולנו לרצות אחרת. וזאם גם אם, או אולי בגלל, שכולם שם משוגעים לגמרי.

דבר שני, שאנחנו רוצים לצמצם. אנחנו לא מתביישים להיות קמצנים. ואם נרצה אי פעם להצטרף לבועת הנדל"ן מצידה הטוב - כלומר הצד של בעלי הדירות (להבדיל ממקומנו כעת, של משלמי שכ"ד מופקע), אנחנו נצטרך להמשיך ולהתקמצן. וחוץ מזה, אנחנו קמצנים (וזאת בלי קשר למחיר - ומספר - הנעליים של מיצי. נעליים זאת השקעה). אבל על מה שלא חשוב אנחנו מתקמצנים - וזה כולל תאריך, טבעת, שמלה, צלם, די ג'יי ובשר.



הסידורים היו אמורים לשמח אותנו. במקום זאת התחלתי בלגרור את החבר ד' בין אין ספור חנויות ודוכני תכשיטים בחיפוש אחרי העיצוב המנצח, שכמובן לא יתאים בעתיד לטבעת הנישואים. מיצי מאד רגישה וזקוקה לעיצוב קל, מתאים ולא מציק, וטבעות אירוסין מטרתן הרי הוצאת העיניים, כך שהיה קשה. למיצי ובעיקר לחבר ד',שעמד בסיבוב המתיש בגבורה ולא ויתר.

לפחות את עניין השמלה פתרתי. ראיתי אותה לפני חודשים בסיבוב שופינג עם אמא שלי. בבוטיק רגיל לחלוטין ביהודה המכבי. על אמא שלי אי אפשר לעבוד. 'אפילו על תחשבי על זה', היא אמרה.

אז לא חשבתי. יום אחרי ההצעה התקשרתי אליהם לשאול אם היא עוד במלאי, ואמרו לי שיש עוד אחת אחרונה...

אז קפצתי מיד לקחת אותה.



ומפה הכל התחיל להתדרדר.

יש למיצי קרובים בחו"ל. הרבה מהם. והיא היתה במרבית החתונות שם ומאד היתה רוצה לראות אותם כאן. אבל בגלל בעיות לו"ז,עבודה וילדים בבית הספר, יש רק תאריך אחד שמתאים לכולם.

ובו 140 האורחים האחרים לא רוצים שנתחתן.

למה?

כי זה השבוע האחרון של נובמבר, וזה חורף.

אוף.

רגע. אמרת 140?

כן. והיתר באים מחו"ל.

160. זה מספר הקרובים הקרובים והחברים הטובים שלנו. ואנחנו צריכים לחפש מקום שיכיל אותם.

את הנסיונות להוסיף אורחים עצרנו ביד קשה. הצעות למקום אפילו לא הסכמנו לקבל, והודענו מיד שבחרנו ב'ליליות', בית קפה מצוין ומסעדה שעיסוקה האמיתי בהכשרת בני נוער בסיכון למקצועות ההסעדה. הם גם ערוכים לאירועים של עד 170 איש...

 אבל אז אין מקום לרחבת ריקודים או לחופה.

 אוף. 



חופה?

תהיה חופה, וגם נשבור כוס ונחליף טבעות (הפעם מזהב. הסתבר שאי אפשר לנקות את הבית עם טבעת שאינה מזהב. הנה משהו שלא חשבתי עליו!). בעיקר נשבור כוס,כי אם יש משהו בחתונה מסורתית שילך לנו בקלות,אז לא נוותר עליו.

וכך אנחנו תקועים, שבועות אחרי, בלי תאריך, בלי מקום ועם המון כאב ראש. אמא שלי גם מאוכזבת מזה שאת רוב הסידורים אנחנו עושים לבד. היא הבטיחה שתטפל בבגדים לעצמה ולסבתות ובשיער של כולם. תודה אמא!

והעובדה שכל ימי שישי שלנו תפוסים לאחרונה בלראות דירות (אל תשאלו, התשובה לא תמצא חן בעיניכם) לא עוזרת.

בניסיון לנקות את הראש הלכנו ל"הוגו". סקורסזה, טכנולוגיה, תלת מימד, עיצוב סטימפאנק מרהיב וצוות שכולל אפילו את ג'וני דפ בהופעת אורח מפוספספת. קיוויתי שזה ישנה את מצב הרוח שלי. הייתי צריכה לדעת שזה לא יעזור.

כי איזו החמצה זו היתה! סרט כל כך מפוספס כבר מזמן לא ראיתי, ועדיף שאעצור כאן לטובת חובבי ראשית הקולנוע.

או בקיצור, מרקורי כנראה בנסיגה. החשש הכי גדול שלנו מתממש והולך - לא רק שאנחנו הופכים לבורגנים, לא רק שהפסקנו להנות מהאופנה התרבותית האחרונה, גם החתונה שלנו הולכת ונשמטת משליטתנו. אני שוקלת לוותר על הכל, לשכור את החור הכי מתפורר בתל אביב, לקחת אתי את החבר ד' ולנסוע לווגאס להתחתן כמו שתמיד חלמתי - על הגשר של האנטרפרייז. ובלי טובות מסקורסזה, גם כן.



יום שלישי, 14 בפברואר 2012

טוב, אז החלטנו לעשות את זה.

נו, אז החלטנו לעשות את זה

.
מאחר וזו היתה הלשון שנקטתי בה, כנראה שאין לי מה להתלונן כשהתגובה, אחרי 'טוב, אז תחליטו מה אתם רוצים לעשות', היתה: 'תעבירי את המלח'. כנראה שזו לא היתה הפתעה כל כך מרעישה.
אני והחבר ד' החלטנו למסד את הקשר. הוא הציע בפרטיות ביתינו הקט, בליבו של ערב מהנה במיוחד. זו אכן לא היתה הפתעה גדולה, בסך הכל אנחנו מדברים על האפשרויות שלנו כבר זמן מה. 
סיפרנו לכולם. התגובות נעו בין שמחה פרועה, ל'אני מוכן לבוא אפילו אם זו חתונה שבה אתה מביא את האוכל לבד' ועד 'אז מה את עצבנית? את מתחתנת!'.

 
את הגביע כנראה תיקח סבתא שלי, שהסתכלה לכיוון אחי הגדול ואמרה לו: 'טוב, היא ניצחה'.



או אולי הציטוט המתחרה: "לא, אני לא רוצה להתחתן איתך! אני רוצה אישה שיודעת לחרבן!".

הכיוון כרגע הוא חוזה אצל עורך דין וארוחת ערב ל-150 מחברינו הקרובים ביותר. אבל המשפחה לוחצת ("לאמא שלו יהיה קשה!", "לבני הדודים הדתיים יהיה קשה!"), ויתכן שתבוא השתפנות ובעיטה בעקרונות. מבחינת מיצי, להתחתן לפני הכניסה להריון זה כבר זלזול במסורת העדה התל-אביבית - הרי שם זה מאד לא מקובל. למרוד עוד יותר במסורת, כלומר ממש להתחתן, זו בעיה.
האמת, מרגע שהחלטנו על חתונה-חתונה, הותר קצת הרסן. שמלה כבר יש, וטבעת הוזמנה (כזו ממעצבת צעירה, לא משהו שאפשר להוציא איתו עיניים!). ההמשך - תאריך, מקום ונוכחות רב או עורך דין לבחירתנו, תלויים בעצם בבני הדודים, בלוח הזמנים שלהם ובכמה אכפת להם מהעניין הרבני.

באופן אישי אני מעדיפה לחתום על חוזה מחייב ששנינו מבינים מה כתוב בו, ושיכלול את כל הסעיפים החשובים לנו. הגיבנת הרבנית לא נראית לי התחלה הכי בריאה לחיי נישואים.

 במסגרתה הרי אתבקש (רק אני, כן? הגבר רק שיבוא, ממנו לא יבקשו כלום) להקשיב לשלל הרצאות על איך אם לא אביא לו את נעלי הבית הילדים שלנו יצאו מפגרים, ואחר כך להוריד את התחתונים לעיני עדים. טוב שלא הכניסו גם סדין עם כתם לעניין. ולא, אין לי עניין לבלוע את הצפרדע ולשבת בהרצאה עם אוזניות וגם לא לשקר לרב בנוגע לפתק מהמקווה. התירוץ הכי מוצלח ששמעתי ללמה כן לעשות את זה הוא "זה עובר", והאמת, גם ביקור אצל רופא שיניים עובר ואף אחד לא היה רוצה להתחיל ככה חיי נישואים. ובכלל, אני מתכוונת לדרוש מהחבר ד' שילך גם הוא למקווה אם נלך על האופציה הרבנית. כי שיוויון זה כן ערך.
ובנוגע לנישואים בחו"ל... אמנם מפלס הדרישות האבסורדיות ירד כאן, אבל גם כאן ת הרבנות תוכל לתחוב את אפה הארוך לענייני הפרטיים. נא לא לשכוח שאין במדינת ישראל הכרה בגירושים אזרחיים.
"אז למה להתחתן אם בסוף אתם לא נשואים?", שאל הקולגה י'.

כי יש ערך להצהרה פומבית. כי יש ערך בלהכריז שזהו זה, אנחנו משפחה. כי יש ערך לחוזה שמסדיר את העניין, הרכוש, הירושה והמחויבות. כי כל זה חשוב.

ומה החסרונות?

ובכן, מבחינת מס, ההקלות הן מרגע שיש ילדים, ולא מרגע הנישואים. אז פה אין הבדל. ואגב ילדים - הם בהחלט יוכלו להתחתן ברבנות יום אחד, אם ירצו. אין לאמא רווקה שום השפעה על מעמדם. גם לא לאבא רווק. אולי הוא יצטרך לחתום על טופס שהוא אכן האבא שלהם, אבל פה זה נגמר. משכנתא? הבנקים, כך אמרו לי, לא מערימים קשיים. כך שנראה שעל פניו, אין חסרונות מיוחדים.

מה שכן - עוד לא ברור לי מי יצטרך לנתק אותי מהמכשירים, אם יבוא היום. האם לידוע בציבור יש זכויות של בן משפחה בנוגע לטיפולי חירום? זו אכן שאלה שאין לי עליה עדיין תשובה.

מפלס ההתרגשות עדיין בשיאו, וההכנות נמשכות. מיצי מבטיחה לעדכן.