יום שני, 12 בנובמבר 2012

גמילה

נקרעה לי הרצועה של השעון.

כן, מיצי עדיין מסתובבת עם שעון. שעון יד כמו פעם, לפני עידן הניידים. והוא עלי כל הזמן. שגרת בוקר היא משקפיים-שעון-טבעת אירוסין ולהדליק קומקום. הוא שימושי בעיקר בחמש הדקות לפני שיוצאים מהבית ("מתי הרכבת?") ובאותן חמש דקות לפני שיוצאים מהעבודה ("מתי הרכבת הבאה?"). מעולם לא הצלחתי במעבר מתהליך ההצה בשעון לתהליך שליפת-הנייד-כדי-לבדוק-מה-השעה.

ביום שישי בלילה העפתי אותו. כלומר ניסיץי להסיר אותו, והוא ניתק מפרק היד שלי בכוח מפליא והתעופף לו לכיוון המיטה. התעלמתי מהמופע המרשים, שמתי אותו במקום והלכתי לישון.

ביום שבת גיליתי שהרצועה קרועה. האבזם לא נפתח אתמול, הוא נקרע ממקומו.

נו שוין.

לא נורא. יצאתי בערך בזמן והגעתי להורים (הם הכינו מרק עוף!). אמא הציעה טיול משותף לעזריאלי בחזור, כדי לתקן את השעון וגם להציץ במלאי של H&M המקומי.

אמנם יש מסיבה אצלנו בערב, אבל לא נורא, זה בתשע ועזריאלי נפתח מוקדם בתקופת שעון חורף. יהיה לנו מספיק זמן.

הגענו בשבע וקצת וקבענו איסוף בשמונה וקצת.

נכנסנו. בחנות של סווטש הראו לי רצועות להחלפה והתחילו במלאכה. אחרי כמה דקות (בדקנו את הקולקציה בינתיים. לא רע), כשהסתבר שהשעון שלי קשה עורף מהצפוי, שאלנו אם אפשר ללכת ולחזור.

"כן, בטח".

אז קפצנו ל H&M.

אחרי חצי חנות העיפה אמא שלי מבט בשעון שלה.

"יכול להיות שכבר רבע לתשע?"

זו אכן היתה השעה.

"אולי כדאי שאלך..." מלמלתי.

"בלי למדוד?" שאלה אמא שלי.

אפילו לא שתי דקות אחר כך צלצל אלי ד'. איפה אני? הוא בבית, כלומר במסדרון, בלי מפתח, ועם האורחים.

אורחים?

הם הקדימו.


אופס.

ואני עוד הייתי צריכה לקחת את השעון.

שלא היה עלי ולכן לא עקבתי אחרי הזמן...

בצד החיובי, יצאתי עם החצאית הכי קצרה שהיתה לי אי פעם. כחולה ומגניבה. וצמודה.

בסווטש כמובן לא הצליחו להחליף את הרצועה. לקחתי את השעון וכרטיס עם כתובת המעבדה הראשית, ורצתי.

הגעתי הביתה למסדרון חשוך. אולי הם כבר בפנים? לא, הנה אור קטן של טלפון נייד...

הדלקתי את האור במסדרון. מעגל של אורחים עגומים, ישובים על הרצפה הקרה, קיבל את פני. התנצלתי נמרצות.

מאוחר מדי רוקנו את הבית והלכנו לישון. למחרת העיר אותי הנייד כרגיל. התחלתי, בלית ברירה, בתהליך הגמילה. כרגע אני בשלב ביניים. בבוקר הונח השעון על השולחן בסלון כדי להקל עלי לעקוב אחרי הזמן עד שאצטרך לצאת. כרגע הוא בתיק ואני עוברת שלב ביניים מוזר של לשלוף את השעון מהתיק ולהציץ בו. אם הכל ילך כשורה יהפוך השלב הזה לשלב קבע של להוציא את הטלפון מהתיק. ואם לא...

אז באמת אתקן את הרצועה. בסך הכל, ללכת עם שעון יד זה לא הרגל כל כך רע, לא?








יום שני, 5 בנובמבר 2012

שבוע הפגישות המתוזמנות

לומר את האמת לא פגשתי אף אחד השבוע בצורה מקרית. אבל התזמון, התזמון.

שבת, 20:15

צלצול.

"אני יוצא. אהיה בבית עוד רבע שעה. את בבית?"

"לא, נשארתי לכוסית. אצא עכשיו, אבל בטח אגיע קצת אחריך".

התנצלתי שעלי לעזוב כדי להכין לבעלי את ארוחת הערב שלו, ויצאתי לכיוון מתקן האופניים.

אחרי רכיבה של כעשרים דקות החזרתי את האופניים למתקן השכונתי וטופפתי בזריזות לבניין. פרצתי פנימה והצלחתי להשתחל למעלית שניה לפני שהדלת נסגרה בפני...

"אוי, שלום!"

אז הגענו ביחד.




יום שלישי, 21:10

"הנה קו 40! להתראות!"

פרידה חפוזה והנה אני על האוטובוס מרמת גן לתל אביב. התקדמתי לאורכו וחיפשתי מקום לא קדמי מדי.

והנה הפתעה.

התיישבתי.

"סליחה גבירתי, אני נשוי", אמר ד'.

אז שוב הגענו ביחד.




ולהבדיל...

 יום א', 12:20.

שיחה שלא נענתה. המספר מוכר. אני מתקשרת. אין תשובה.

14:20. הטלפון מצלצל.

"טוב, התקשרתי קודם כדי לראות אם תרצי לאכול היום צהריים"...

אז קבענו למחר.


יום שני, 9:22

הרכבת יצאה מהתחנה בדיוק כשהגעתי. קורה מדי פעם.

אלא שמבט בלוח הזמנים הראה שהרכבת שיצאה היא בעצם הרכבת הקודמת שאיחרה בכעשרים דקות,והרכבת שלי בעצם מאחרת בעצמה בחמש דקות ותגיע מיד.

אז הצצתי בטלפון.

שיחה שלא נענתה.

"אני על הרכבת! רצתי לרכבת הקודמת והיא ברחה לי. אבל הנה אני על זאת..."

וכך נפגשנו.

אבל כמובן שארוחת הצהריים התבטלה. בגלל ארוחת פרידה לעובד שעזב.

קבענו אותה למחרת, יום שלישי - כי ביום רביעי קבענו אנחנו ארוחת פרידה לעובד שעוזב.


יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

איך חזר לי הרצון לחיות

זה היה שבוע די חלש. האף שלי טפטף, לא היה לי כוח לכלום, ובילינו די הרבה בבית.

בבוקר יום רביעי הרים ד' עיניים עייפות מהקפה שלו והפטיר באדישות: "בא לך אולי לעשות משהו הערב?"

"יאללה", אמרתי, בערך באותה רמת התלהבות.

הבחירה היתה בין סרט בסינמה סיטי, לשם קיבלנו כרטיסים חינם (אין מה לראות), או הופעה ספונטנית למחצה של אלי פ. ואורחים בחור קטנטנן בלבונטין.

"נראה לי שנלך לאלי", אמר ד'.

הלכנו.

הגענו למקום בזמן, והיינו כמעט ראשונים. זה היה חדר זעיר ולא היה ברור איך תדחס שם הלהקה. התפריט היה מינימלי (טוסט, בוטנים וקצת אלכוהול) ואת הבר אייש כנראה הבעלים.

הזמנו טוסט, בוטנים וקצת אלכוהול (אנחנו מבינים רמזים). ד' קיבל בירה שפירא שהתגלתה כמתקתקה ומוצלחת ביותר. ההופעה התחילה באיחור לא רציני מדי...

והתגלתה כשוס רציני.

האורחים מחו"ל הסתברו כאגדת בלוז צעירה - "בליינד בוי" ג'רון פקסטון ("זה ג'רון כמו ג'רונימו", שמענו אותו אומר לכנרית האורחת) והבסיסט שלו - שני בחורים גדולים ורציניים. ג'רון חבש כיפה גדולה ולבש סרבל שנראה כאילו יצא מספר של מארק טווין, ופתח עם החבורה - הקונטרבס שלו, חצוצרה, תופים, בנג'ו והכנרית האורחת - בשורה ארוכה ומאולתרת לחלוטין של קלאסיקות וסטנדרטים של ג'ז, בלוז וקצת בלוגראס. בקול צפצפני וידי זהב על הפסנתר, כלי ההקשה ועוד כמה הוא התבדח עם הקהל, הקים את הלהקה והרקיד את כולם. כל שיר הפך בעידודו לעשר דקות של אלתורים ששמרו עדיין על מסגרת השיר. ומי שלא שמע את St. Louis Blues בשלושה מקצבים שונים - כאילו לא יודע מאיפה התחיל הג'ז.

בתוך שיר אחד חזר אלי הרצון לחיות.

אחרי שעתיים וריקוד אחד (לא היה מקום לזוז. הלהקה נדחסה בתוך קצה אחד של החדר ליד הפסנתר, ויותר מדי קהל נכנס לקצה השני) קמנו ללכת, עייפים אך עם ניצוץ מחודש בעיניים.