יום ראשון, 29 ביולי 2012

חוויותי בנווה צדק -- בפעם השניה בתוך יומיים


אני גרה לא רחוק. זה לא אמור להפתיע שהגעתי לשם פעמיים בתוך יומיים. אבל דברך כלל אני לא מגיעה לעתים תכופות כל כך. 

ביום חמישי נסעתי לשבעה. אבא שלי אסף אותי בשבע מהעבודה. לומר את האמת זה נס שהצלחתי לצאת, כי כרגע העבודה כוללת חניכה של כל הספקים על מערכת חדשה לגמרי, חפיפה של בחור חדש בלונדון (כבר אמרתי שצריך לשלוח אותי לשם כדי להראות לו איך המערכת עובדת, בינתיים לא הזמינו לי כרטיס) ובתזמון מופלא - חמישה לשבע, יום חמישי - תוספת של כמה וכמה לקוחות חדשים. 

אבל הצלחתי לצאת. 

השבעה היתה בנס ציונה. ממש קרוב לעבודה. היינו שם חצי שעה ויצאנו שוב לכיוון תל אביב. 

בתל אביב היתה מסיבה. לא כל כך רציתי ללכת, אבל היו בה אנשים שלא ראיתי מזמן ואותם כן רציתי לראות. ד׳ היה בסרט עם אבא שלו, כך שלי היה זמן להרוג. האנשים שרציתי לראות לא יגיעו למסיבה לפני עשר, כך אמרו,  והשעה היתה רק שמונה. 

חבר אחר, ע' מהשב"כ, אמר שאולי גם ניפגש לקראת עשר, במקום אחר. אז הרמתי עיניים ושאלתי את אבא שלי אם בא לו סושי קטן.

ארבעים דקות ויותר מדי סושי (מצוין!) אחר כך צעדתי לכיוון כרם התימנים לפגוש את ע'. הרחוב היה קטן כל כך שהג׳י פי אס חשב שאני בוודאי מתכוונת לרחוב עם שם דומה ברמת גן. הוא כיוון אותי לשם - מרחק ארבעה קילומטרים - ולא שם לב שזה בצד השני של הכביש.

אני שמתי. כשחציתי את הכרם שמתי לב שעברתי באותם מקומות בדיוק על הסגווי. נחמד. 

המקום היה כל כך נידח שאפילו שלט לא היה לו. אבל המוסיקה שבקעה ממנו העידה שזה בהחלט המקום הנכון. פתחתי את הדלת וגיליתי חמארה קטנטנה עם חצר פנימית צפופה. ״שלום״, אמרה לי מלצרית ידידותית-מדי.

מצאתי את ע' עם נציג המשוררים מאחור. 

״איך מצאתם את המקום הזה?״, שאלתי.

את עומק הפאדיחה כשהסתבר שאני בתוך בית של מישהו קשה אפילו לתאר. 

אבל אפשר להתעלות על זה.

ואני התעליתי - קיבלתי כוס וודקה ממישהו, שרק זמן מה אחר כך הבנתי שהוא חתן יום ההולדת - המסיבה- וזה הבית שלו. 

התנצלתי עמוקות. לא נראה שזה הפריע לו.

המסיבה היתה מוצלחת. המוזיקה היתה חנוקה מעשן, והיתה שילוב משמח של אייטיז וניינטיז עם נטיה מקפיצה. עם החברים הגעתי לנושא החביב עלי בימים אלה - החתונה שלי - וסיפרתי להם על איך חלק אתי הספר שלי את כל חוויות נעוריו לאורך שלוש השעות שטיפל בי, ואיך תכננו להשכיר לו את הפינה שבה ישבנו, עם האור החזק והמראות.

מתישהו מצאתי את עצמי מדברת עם מישהו בשם מיכאל על מוסיקה. הוא המליץ לי על Straight to hell של הנק ויליאמס השלישי ( השלישי!), ואני המלצתי לו על Little creatures של טוקינג הדס. הוא סיפר לנו על האופנוע הישן ומלא האישיות שלו ונסיעותיהם לירושלים, ואני סיפרתי לו כמה קשה לי עם זה שפעם הכרתי היכרות אינטימית כל שיר ושיר באוסף הדיסקים שלי והיום יש לי בטלפון שמונה אלבומים של פטס וולר וחצי מהם אפילו לא שמעתי. הוא הבטיח לחפש את פטס וולר.

בינתיים התקשר ד׳ ומסר שהוא מתחיל לחזור. 

מיכאל הודיע גם הוא שהוא שיכור מדי ויחזור הביתה. אני הודעתי שאנצל את ההדמנות, ואצטרף על האופנוע שלו.

חבל שלא צילמתי את ההבעה על הפרצוף של חבריי.

לפני שעזבתי מצאתי את עצמי מראה שוב את סרט החתונה שלי מהטלפון. נציג המשוררים - הוא מככב בו - התרשם. מזל שמדובר בעשרים ומשהו דקות בלבד, כי אני מסוגלת לקריין את הסיפור (ונא לא לשכוח שזו הפעם העשירית לפחות שאני רואה את הסרט) במשך הרבה יותר זמן. 

כשמיכאל פתאום חזר (הוא לא באמת יצא. אולי באמת היה שיכור מדי?), הבנתי שבשבילי באמת הגיע הזמן ללכת.

אמרתי יפה שלום לכולם ויצאתי לאויר הקריר ועתיר-החמצן בחוץ (באמת עישנו שם הרבה). יצאתי לחפש מאיפה אפשר לקחת אופניים. אפילו לא הייתי בכרם התימנים, הרחוב כל כך נידח שהוא בכלל בנווה צדק.

הגעתי הביתה מאוחר מכפי שתכננתי. אפילו ד׳ הגיע לפני - והוא פספס את התחנה שלו והגיע לחולון לפני שהצליח להסתובב ולחזור.


ולא סתם לחולון.


לוולפסון.







2 comments:

  1. וולפסון באמת נשמע מצמרר, במיוחד בחמישי בלילה.

    היה ממש כיף ושמחתי שבאתם.
    נווה צדק? מזל שכתבת את זה כי עד עכשיו חשבתי שזה
    היה בכרם.

    השבמחק
    תשובות
    1. הרחוב הזה כל כך נידח שהוא בעצמו שכח איפה הוא גר!

      מחק