את הסגווי הבטיחו לנו מהעבודה לפני חודשים. על איך העניין נדחה עד עכשיו לא נדבר, אבל סוף סוף נשברנו. בשלוש וחצי יצא הבוס שלי מהחדר שלו ושאל אם כולנו מוכנים לתזוזה.
היינו. תוך עשר דקות בלבד היינו כולנו בחניון, מחולקים באופן רופף לצוותים ורק אחד מאיתנו נעלם. נכנסנו למכוניות (היות והטרמפ המיועד שלי הלך איבוד, הצטוותי לנטול הג'י פי אס כמערכת ניווט לגיבוי). יצאנו מרחובות לכיוון נמל יפו, במטרה להיות שם בארבע ורבע.
הג'י פי אס הסכים עם כל החלטות הניווט שלנו עד חולון (כביש 431), שם הוריד אותנו המכשיר לוולפסון בטענה שבו הדרך הכי מהירה ליפו. פקפקתי בו והמשכנו לאיילון בו אכן היה פקק קטן (למחרת אישר אבא שלי שאפשר לנסוע דרך וולפסון. לדעתי עדיין עדיף להכנס מאיילון, אפילו אם יש שם פקק קטן). 15 דקות אחר כך נכנסנו ליפו, ועברנו ממש ליד הדירה של סוניה. הרגשתי דקירה.
כן, לפני שנסעה, סוניה גרה ממש ליד נמל יפו. ירדנו לנמל (לרחוב אכן קוראים "רחוב נמל יפו". ואני חשבתי שעובדים עלי), התכנסנו ומצאנו את הסגווי בסככה ליד ההאנגרים. התמרחנו במסנני קרינה, חבשנו כובעים (אנחנו יצורי המשרד וחיות הלילה, לא אוהבים את השמש) וחיכינו למפעיל.
המפעיל העביר לנו הדרכה קצרה,ששיאה היה להזהיר אותנו לא לרדת סתם כי הסגווי פשוט ממשיך לנסוע ונופל אחרי שני מטרים, כשההכרה שאין עליו רוכב חודרת למעגלים שלו. לכן צריך לרדת ממנו על שפת מדרכה ולהשעין אותו. הוא גם לא עולה מדרגות, או מדרכות. לרדת הוא דווקא כן יורד. חוץ מזה הוא עביר מאד - שפת הים ושבילי עפר אינם מהווים לו שום אתגר.
אה, וחייבים לחבוש קסדה. אין טעם בכובע המגניב ורחב השוליים שלי. קשרתי אותו לתיק.
חששתי מאד להתקע במישהו. המפעיל הבטיח שניפול אם ניתקע זה בזה. הודעתי שאני הולכת ליפול (לא שכחתי שלפני שנה, במסלול קארטינג, הצלחתי לדרוס את הבעלים), ועליתי בחשש.
לא היה מה לחשוש. הניווט, העצירה, שינוי הכיוון ואפילו הירידה מהכלי היו פשוטים להפליא והנסיעה חלקה וכיפית. מהר מאד התרוצצנו כולנו בכיכר כותיקים ומנוסים.
יצאנו לכיוון תל אביב. נסענו על גן צ'רלס קלור, מקום עמוס עוד זכרונות טובים מסוניה, והמשכנו עד נווה צדק.המפעיל הזהיר אותנו שזה אחד המקומות הפופולריים יותר להצטלם בהם לפני חתונה ולפעמים הוא רואה עשרות זוגות ביום. אנחנו ראינו את הראשון עוד לפני שעזבנו את הנמל, ועוד שניים בנווה צדק. איחלנו להם מזל טוב.
בנווה צדק סיפר לנו המפעיל על ההיסטוריה של השכונה, והחבר'ה שאלו מה זה המגדל הענק שחולש עליה. נתתי לו לענות. המשכנו להסתובב בין הסמטאות הציוריות והשבילים הצרים - הסגווי התמודד בגאון גם עם שבילי עפר מלאי אבנים. הפגנתי כישורים לא רעים. בסך הכל הניהוג נעשה ע"י השענות קדימה או אחורה וסיבוב ההגה "כמו ג'ויסטיק, אתם אנשי מחשבים ורגילים לג'ויסטיק". גייסתי את כישורי הסווינג שלי ונתתי לכלי מספיק קונרטה-באלאנס (רק מרכז הכובד זז - אגן אחורה,כתפיים מעל הברכיים) כדי שאוכל להתקדם ולעצור בלי לאבד את שיווי המשקל. תודה לשש שנות לינדי, שלימדו אותי לעשות מה שטבעי לגמרי לרוב האנושות.
הכלי נע במהירות של עד 15 קמ"ש (אם כי יכול להגיע גם לעשרים אם לא מגבילים אותו), והוא כבד מכדי להעלות אותו במדרגות, ולכן שימושי פחות אפילו מאופניים. כיפי מאד (בקושי מרגישים עליות וקפיצות!) אבל כלי לטיולים בלבד.
הספקנו לדון גם באפשרות שהנסיעה ממש שורפת קלוריות. לא הרבה, אבל כן צריך להשקיע מאמץ כדי שהגוף יהיה במנח הנכון כדי להתקדם או לעצור. ביחוד לעצור - מסתבר שצריך להשקיע אנרגיה כדי להשאר במקום. הממ.
"יש פה גלידה מצוינת", אמר המפעיל, ועצר אותנו ליד ה"גלידה של סבתא". זכרתי היטב את הסמטה הקטנטונת הזו - לפני 16 שנה, כשרק עמדתי על דעתי, נסעתי בפעם הראשונה לתל אביב בלי ההורים, רק עם קבוצת חוג הציור שלי. הסתובבנו באותן סמטאות ציוריות, קנינו סנדביץ' (ביצה קשה!) עם מדבקת סמיילי מבחור חייכני במיוחד, וגם אכלנו גלידה, אם אינני טועה, בדיוק שם.
"שוקולד תפוז!" מצאתי את הטעם שלי. אמנם לעניות דעתי גלידה זה גלידה ושוקולד זה שוקולד ואין מה לערבב ביניהם, אבל שוקולד תפוז הוא אחד השילובים החזקים ואם יש כזה, אני רוצה. אפילו יותר מאשר סורבה תות ולימון, טעמי הגלידה היחידים שאכלתי במשך שנים.
זה היה אותו הטעם המיתלוגי. תהיתי אם שם, באותה גלידרייה קטנטנה, היתה הפעם הראשונה ששברתי את מסורת התות ולימון וניסיתי את השוקולד-תפוז. מטריד אותי שאני לא מצליחה לזכור.
המפעיל הציג אותנו כ"מפתחי אפליקציות לאייפון". מספיק קרוב, כנראה (זו בדיחה ידועה שאף אחד לא ממש מבין מה אנחנו עושים). שלפתי את הנוט שלי והגבתי בבדיחה הקבועה שלי כיום - "שלי יותר גדול!".
הוא אכן יותר גדול. כמו תמיד, הנוט לא אכזב ועורר עניין ושיחה. אביזר אופנה.
סיימנו לנוח ועלינו בחזרה על הכלי לכיוון יפו. אמרנו מזל טוב לעוד זוג וחזרנו לנמל - אבל לא החזרנו את הכלים. במקום זה המשכנו לטפס על הגבעה בפארק החדש שמשקיף על נמל יפו החדש.
המפעיל צילם סרטון שלנו עולים בטור עורפי כדי שתהיה הוכחה. ואז החזיר אותנו לסככה, הודה לנו בחום ונפרד מאיתנו.
מה עכשיו? ליוויתי את כולם למכוניות ואמרתי שלום. חזרתי לכיוון האופניים ולקחתי זוג לנסוע הביתה. יצאתי מהנמל. חתכתי בטעות צלם שצילם זוג נוסף בדיוק ברגע הצילום. לא ראיתי אותו - המשפחה הסתובב במקום והסתירה ממני את מיקומו המדויק. אופס.
אבל ביציאה לכיכר השעון ראיתי את הזוג האחרון.
הכלה האחרונה לא לבשה מחוך, סיליקון או קרינולינה עם חישוקים. היא לבשה שמלה כמעט זרוקה (אך מקושטת אבנים!) בגזרת קולר חביבה, בצבע גוף מחמיא אך לא זרחני. היא ואהובה החזירו ידיים וחייכו לכיוון הים. חייכתי אליהם בחזרה, אבל הם לא שמו לב לאף אחד חוץ מלהם עצמם.
היינו. תוך עשר דקות בלבד היינו כולנו בחניון, מחולקים באופן רופף לצוותים ורק אחד מאיתנו נעלם. נכנסנו למכוניות (היות והטרמפ המיועד שלי הלך איבוד, הצטוותי לנטול הג'י פי אס כמערכת ניווט לגיבוי). יצאנו מרחובות לכיוון נמל יפו, במטרה להיות שם בארבע ורבע.
הג'י פי אס הסכים עם כל החלטות הניווט שלנו עד חולון (כביש 431), שם הוריד אותנו המכשיר לוולפסון בטענה שבו הדרך הכי מהירה ליפו. פקפקתי בו והמשכנו לאיילון בו אכן היה פקק קטן (למחרת אישר אבא שלי שאפשר לנסוע דרך וולפסון. לדעתי עדיין עדיף להכנס מאיילון, אפילו אם יש שם פקק קטן). 15 דקות אחר כך נכנסנו ליפו, ועברנו ממש ליד הדירה של סוניה. הרגשתי דקירה.
כן, לפני שנסעה, סוניה גרה ממש ליד נמל יפו. ירדנו לנמל (לרחוב אכן קוראים "רחוב נמל יפו". ואני חשבתי שעובדים עלי), התכנסנו ומצאנו את הסגווי בסככה ליד ההאנגרים. התמרחנו במסנני קרינה, חבשנו כובעים (אנחנו יצורי המשרד וחיות הלילה, לא אוהבים את השמש) וחיכינו למפעיל.
המפעיל העביר לנו הדרכה קצרה,ששיאה היה להזהיר אותנו לא לרדת סתם כי הסגווי פשוט ממשיך לנסוע ונופל אחרי שני מטרים, כשההכרה שאין עליו רוכב חודרת למעגלים שלו. לכן צריך לרדת ממנו על שפת מדרכה ולהשעין אותו. הוא גם לא עולה מדרגות, או מדרכות. לרדת הוא דווקא כן יורד. חוץ מזה הוא עביר מאד - שפת הים ושבילי עפר אינם מהווים לו שום אתגר.
אה, וחייבים לחבוש קסדה. אין טעם בכובע המגניב ורחב השוליים שלי. קשרתי אותו לתיק.
חששתי מאד להתקע במישהו. המפעיל הבטיח שניפול אם ניתקע זה בזה. הודעתי שאני הולכת ליפול (לא שכחתי שלפני שנה, במסלול קארטינג, הצלחתי לדרוס את הבעלים), ועליתי בחשש.
לא היה מה לחשוש. הניווט, העצירה, שינוי הכיוון ואפילו הירידה מהכלי היו פשוטים להפליא והנסיעה חלקה וכיפית. מהר מאד התרוצצנו כולנו בכיכר כותיקים ומנוסים.
יצאנו לכיוון תל אביב. נסענו על גן צ'רלס קלור, מקום עמוס עוד זכרונות טובים מסוניה, והמשכנו עד נווה צדק.המפעיל הזהיר אותנו שזה אחד המקומות הפופולריים יותר להצטלם בהם לפני חתונה ולפעמים הוא רואה עשרות זוגות ביום. אנחנו ראינו את הראשון עוד לפני שעזבנו את הנמל, ועוד שניים בנווה צדק. איחלנו להם מזל טוב.
בנווה צדק סיפר לנו המפעיל על ההיסטוריה של השכונה, והחבר'ה שאלו מה זה המגדל הענק שחולש עליה. נתתי לו לענות. המשכנו להסתובב בין הסמטאות הציוריות והשבילים הצרים - הסגווי התמודד בגאון גם עם שבילי עפר מלאי אבנים. הפגנתי כישורים לא רעים. בסך הכל הניהוג נעשה ע"י השענות קדימה או אחורה וסיבוב ההגה "כמו ג'ויסטיק, אתם אנשי מחשבים ורגילים לג'ויסטיק". גייסתי את כישורי הסווינג שלי ונתתי לכלי מספיק קונרטה-באלאנס (רק מרכז הכובד זז - אגן אחורה,כתפיים מעל הברכיים) כדי שאוכל להתקדם ולעצור בלי לאבד את שיווי המשקל. תודה לשש שנות לינדי, שלימדו אותי לעשות מה שטבעי לגמרי לרוב האנושות.
הכלי נע במהירות של עד 15 קמ"ש (אם כי יכול להגיע גם לעשרים אם לא מגבילים אותו), והוא כבד מכדי להעלות אותו במדרגות, ולכן שימושי פחות אפילו מאופניים. כיפי מאד (בקושי מרגישים עליות וקפיצות!) אבל כלי לטיולים בלבד.
הספקנו לדון גם באפשרות שהנסיעה ממש שורפת קלוריות. לא הרבה, אבל כן צריך להשקיע מאמץ כדי שהגוף יהיה במנח הנכון כדי להתקדם או לעצור. ביחוד לעצור - מסתבר שצריך להשקיע אנרגיה כדי להשאר במקום. הממ.
"יש פה גלידה מצוינת", אמר המפעיל, ועצר אותנו ליד ה"גלידה של סבתא". זכרתי היטב את הסמטה הקטנטונת הזו - לפני 16 שנה, כשרק עמדתי על דעתי, נסעתי בפעם הראשונה לתל אביב בלי ההורים, רק עם קבוצת חוג הציור שלי. הסתובבנו באותן סמטאות ציוריות, קנינו סנדביץ' (ביצה קשה!) עם מדבקת סמיילי מבחור חייכני במיוחד, וגם אכלנו גלידה, אם אינני טועה, בדיוק שם.
"שוקולד תפוז!" מצאתי את הטעם שלי. אמנם לעניות דעתי גלידה זה גלידה ושוקולד זה שוקולד ואין מה לערבב ביניהם, אבל שוקולד תפוז הוא אחד השילובים החזקים ואם יש כזה, אני רוצה. אפילו יותר מאשר סורבה תות ולימון, טעמי הגלידה היחידים שאכלתי במשך שנים.
זה היה אותו הטעם המיתלוגי. תהיתי אם שם, באותה גלידרייה קטנטנה, היתה הפעם הראשונה ששברתי את מסורת התות ולימון וניסיתי את השוקולד-תפוז. מטריד אותי שאני לא מצליחה לזכור.
המפעיל הציג אותנו כ"מפתחי אפליקציות לאייפון". מספיק קרוב, כנראה (זו בדיחה ידועה שאף אחד לא ממש מבין מה אנחנו עושים). שלפתי את הנוט שלי והגבתי בבדיחה הקבועה שלי כיום - "שלי יותר גדול!".
הוא אכן יותר גדול. כמו תמיד, הנוט לא אכזב ועורר עניין ושיחה. אביזר אופנה.
סיימנו לנוח ועלינו בחזרה על הכלי לכיוון יפו. אמרנו מזל טוב לעוד זוג וחזרנו לנמל - אבל לא החזרנו את הכלים. במקום זה המשכנו לטפס על הגבעה בפארק החדש שמשקיף על נמל יפו החדש.
המפעיל צילם סרטון שלנו עולים בטור עורפי כדי שתהיה הוכחה. ואז החזיר אותנו לסככה, הודה לנו בחום ונפרד מאיתנו.
מה עכשיו? ליוויתי את כולם למכוניות ואמרתי שלום. חזרתי לכיוון האופניים ולקחתי זוג לנסוע הביתה. יצאתי מהנמל. חתכתי בטעות צלם שצילם זוג נוסף בדיוק ברגע הצילום. לא ראיתי אותו - המשפחה הסתובב במקום והסתירה ממני את מיקומו המדויק. אופס.
אבל ביציאה לכיכר השעון ראיתי את הזוג האחרון.
הכלה האחרונה לא לבשה מחוך, סיליקון או קרינולינה עם חישוקים. היא לבשה שמלה כמעט זרוקה (אך מקושטת אבנים!) בגזרת קולר חביבה, בצבע גוף מחמיא אך לא זרחני. היא ואהובה החזירו ידיים וחייכו לכיוון הים. חייכתי אליהם בחזרה, אבל הם לא שמו לב לאף אחד חוץ מלהם עצמם.
גם אני עשיתי סיור סגווי תל אביב וממש נהניתי! הכלי עצמו ממש כיפי, במיוחד לעצלנים כמוני שלא אוהבים להתאמץ וללכת הרבה, וחוץ מזה אפשר גם להגיע איתו להרבה מקומות יפים ומעניינים.
השבמחקhttp://www.segsinthecity.com/ - הם עשו לנו את הסיור ביפו.
השבמחקמולצים בחום!