נחזור עכשיו כרגע לעניין העיקרי המעסיק אותי בימנינו - החתונה שלי. בעצם עוד לא ממש סיפרתי עליה.
אז נספר. כזכור, החתונה נקבעה לשישיש בצהריים, אבל הלחץ החל רק בבוקר יום רביעי, לפני כמה פוסטים. היו לנו שעות של חוסר מעש (הרי כל הסידורים הושלמו כבר) ופגישות קדחתניות עם המשפחה שהגיעה מחו"ל. להם דווקא לא הייתי מתנגדת להקדיש קצת יותר זמן. למעשה הם אפילו הבריזו לי מדרינק-בני-דודים משותף. לא נורא, כי החבר ד' ואני חיכינו להם עם בקבוק קאווה בבר ונאלצנו לשתות את כולו בעצמנו.
איכשהו קיבלנו את חמישי בערב לעצמנו. כלומר, אחרי ציפורניים בדוכן (שנצבעו בגוון בהיר מדי בידיים וצהוב מדי ברגליים כי במקום לא היה את הגוון שרציתי!) ואיסוף ההינומה מההורים שלי. נחנו לנו היטב לקראת מחר והרהרנו לנו בכל הדברים שעלולים להשתבש.
ובכל זאת הכל התנהל היטב.
בשישי התעוררנו לנו בכיף, גם אם מוקדם ובקצת יותר לחץ מהרגיל. הספר היה אמור להגיע בתשע בדיוק, ואני הייתי צריכה להספיק לחפוף ראש ולאכול. בכל זאת, הזהירו אותי שבאירוע לא אספיק ולא התכוונתי להתחתן על בטן ריקה. לחפוף חפפתי, אבל במקום ארוחת בוקר חיסלתי קופסת קוטג' בכפית. פתרון דחק לא רע (ועתיר חלבון). לחבר ד' היו כמובן עוד כמה שעות פנויות - הוא דווקא הספיק לשתות את הקפה שלו בנחת.
הספר הקבוע שלי (המלצות אצלי) הגיע בתשע ורבע. אפילו הוציא אותי מהפייסבוק (פעם אחרונה שנכנסתי לזה למשך זמן די רב), בו עדכנתי את כל המוזמנים שהיום הגיע ונא לבוא "עם כובע, מימייה ומצב רוח טוב". אבל לא הפייסבוק עניין אותו, אלא הנוט שלי שהיה מונח לו בתמימות על הספה.
"ואו!", הוא אמר. "אני צריך כזה! האייפון שלי קטן לי מדי!".
כנראה שהוא יהיה מרוצה אם יקנה כזה.
רגע, הנוט?? סליחה, הסיפור עליו שייך לפוסט הבא.
נחזור לתסרוקת. אמנם רציתי משהו אולד פאשן לגמרי, בלי ספריי ובלי בייביליס, אבל הספר היקר הצליח לשכנע אותי שעדיף כן להשתמש בהם,כדי לשלוט בדרגת ההתפרקות של התסרוקת.
ואז הושיב אולי על הכסא לשלוש שעות רצופות. קודם החליק את השיער, אחר כך תלתל אותו, ואז מרח כל תלתל בנפרד בקרם ואז במוס כדי לוושא שישאר במקום. אחר כך הוא שלף כרית שיער קטנטנה מהכיס (כמו בסרטים שמעתי קודם את עטיפת הפלסטיק נקרעת) והסביר לי שזה הולך להיות בסיס התסרוקת.
מסתבר שהוא היה צריך את הבסיס כדי לתקוע בו את הסיכות. המון סיכות. הוא ערם כל תלתל בנפרד על הראש ואת התוצאה ריסס בספריי בנדיבות.
לא היה שום ספק. זה לא הולך להתפרק.
קשקשנו בינתיים על כל תולדות חייו של הספר היקר וגם הספקנו להציע לו לשכור את הנקודה שעבדנו בה, כולל השרפרף בר והספוטים מעל המראה הגדולה. עשינו הפסקה באמצע, ובה הסכים הספר לפחות לשתות כוס מים, גם אם לא קפה. באמצע הגיעו גם ההורים של החבר ד', שממש בקרוב אצטרך להפסיק לקרוא לו ככה. הם השתדלו מאד לא להפריע לנו, ואני השארתי הכל בידיהם. ובמילא בוקר החתונה לא נראה כמו הזמן הטוב ביותר להצבת גבולות.
בסוף שאל הספר אם אני רוצה הפסקה.
רציתי.
שחררתי את הנוקשות באיברים (מיצי בהחלט לא רגילה לשבת כל כך הרבה זמן) והתיישרתי קצת. הספר, שלא ממש ידע מה לעשות עם עצמו (ונראה שהיה רגיל לכלות קצת יותר היסטריות ממני), הציע שאלך להתאפר. אני, שלא בדיוק ידעתי מה הפרוטוקול, הבנתי שבעצם... הוא סיים. ורק חיכה לראות שהכל בסדר לפני שילך.
חדורת אחריות לזמנו השתדלתי להזדרז.את האיפור החלטתי לעשות לבד מכמה סיבות - א. אני יודעת מה מתאים לי, ב. יש לי כמה וכמה צבעי ליצן שהגיע הזמן להתפרע איתם. ג. אני אלרגית ליותר מדי תכשירים ואצטרך בכל מקרה להשתמש רק באלה שלי, וד. מדובר באיפור יום. בלי נצנצים. כזה גם אני יכולה לעשות - ואפילו להפיק תוצאה לא רעה בכלל, של עור חרסינה ושפתיים אדומות אופנתיות.אז מרחתי בסיס בנדיבות, הזהבתי את העפעפיים ויצרתי מבנה שכבות מפואר של שפתון/פודרה/נקודות אור (הפודרה גרמה לשפתון האדום-לוהט שלי להיראות קצת ורוד-סגול מדי. לא נורא, האפקט עדיין היה מרשים).
הספר היקר יעץ במיומנות ("נגיעות קטנות של סומק ורוד") כשביקשתי והיה מאד סבלני. ביחוד כשהחלטתי להשתמש במיומנות שלי על החבר ד'.
החבר ד' (שהגילוח למשעי תבע לא מעט מזמנו הבוקר) הסכים די בשקט לשכבת בסיס וטיפה פודרה מעל. אבל כשלקחתי צעד אחורה להתפעל ממלאכת ידי נבהלתי מחיוורון המוות שירד עליו. למרבה הפתעתי, צבעי האיפור שלי - שנבחרו בקפידה מהחברות היחידות שמייצרות גוונים של "צלחת חרסינה" ו"חוורון מוות", היו קצת בהירים מדי לעורו הנורמלי של ד'.
אז התחלתי לרדוף אחריו עם מברשת עם קצת אדמה אינדיאנית. לזה הוא כבר התנגד. אבל הצלחתי לתפוס אותו.
"שיט, אני נראה מאופר", אמר.
"לא אתה לא".
הוא אכן נראה הרבה יותר טבעי ככה, עם השכבה הכהה הנוספת.
"מה עכשיו?", שאלתי את הספר.
"אם סיימת את הדברים המלכלכים, הייתי אומר שהגיע הזמן לשמלה".
ואללה.
על המחטב ויתרתי כבר בבוקר, פשוט חם מדי איתו, ועם תחתוני הוינטג' המחטבים מאייץ' אנד אם, גם לא ממש היה צריך אותו. את השמלה אפשר היה גם ללבוש מלמטה ("אין לך עכשיו שום דבר שצריך ללבוש דרך הראש, נכון?" וידא הספר). אז העליתי את השמלה, ובחרתי בקפידה את הגרבונים בגוון הטבעי ביותר....
שהשתלב בצורה ממש מחרידה עם הנעליים.
אופס.
הנה משהו שלא בדקתי מראש.
"יש לך גרביים בצבע יותר כהה?", שאלה אמא-של, בכוונה טובה. "זה יהיה יפה, מראה של רגל שזופה!".
זה אכן יפה, אבל בהחלט לא ישתלב עם שמלה אלגנטית חושפת קרסול במראה טוגה יווני, תסרוקת ג'ואן-ממד-מן ואיפור בהיר עם שפתיים אדומות. מאד אופנתי, אבל לא מאפשר שיזוף מלאכותי.
"תורידי אחת", אמר הספר.
הורדתי.
"זה בסדר, את לא צריכה".
הורדתי גם את השניה.
נתתי לאמא של ד' לקשור לי את החגורה "קצת בצד!". בינתיים הצלם שלנו הספיק ליצור קשר ולהגיע, באיחור קל (ד' הודיע שיתקשר אליו לא פחות משלושים פעם לפני שיתיאש, ועמד במילתו).
ההורים של החבר ד' יצאו עם שקית של הציוד (נעליים להחלפה, עוד נעליים להחלפה, תיק איפור מצויד, מפתחות, מאה שקל, שטר זוגיות של משפחה חדשה, טבעות, כוס - כל השיט שבריידזילה צריכה) לכיוון האולם. הכרתי את הצלם לספר, וברגע האחרון קלטתי משהו...
שההורים שלהחבר ד' השאירו אצלנו את ההינומה והשמלה להחלפה.
לא חשוב. ההורים שלי באו להקפיץ אותנו,הם יקחו את זה.
(זכרו את הפרט הזה, הוא יהיה חשוב מאד באחד הפוסטים הבאים).
הספר דווקא שמח, כי תהיה לנו הזדמנות להתאמן על תקיעת הינומה בין כמה עשרות סיכות. או יותר נכון, לאבא שלי תהיה הזדמנות.
"בואו נרד",אמר הספר. "אראה להורים שלך למטה איך עושים את זה".
ההורישם שלי כבר חיכו. בסבלנות ראויה לציון, אבל החבר ד' מחה בכל זאת על האיחור. להגנתי אומר שההכנות אכן היו מורכבות.
יצאנו בחבורה גדולה. החבר ד' נעל - המפתחות שלי היו עם ההורים שלו באולם - ולמטה חיכה אבא שלי לבד. הוא הוריד את אמא שלי באולם לחכות לאורחים. הוא השתלט היטב על מיומנות תקיעת ההינומה בלי לפרק את התסרוקת - לא שהיה איזשהו סיכוי שהיא תתפרק!
הספקנו עוד לעצור בחריקת בלמים באמצע השדרה, ולקפוץ מהמכונית לכמה תמונות חטופות. אלו היו התמונות המוצלחות ביותר של היום.
הגענו לאולם, בליבו של רחוב הארבעה העמוס. השתחלתי החוצה בין המכוניות (אבא שטף את האוטו לכבודי. פתאום שמחתי על כך ממש) ונתתי לאמא שלי את ההינומה ששמרתי. היא חיכתה לנו על המדרכה - ממש ליד האורחים.
כן, האורחים. הגיעו כבר האורחים. והשעה היתה בקושי 12 בצהריים. כולם הגיעו בזמן.
אז שילבנו זרועות ועלינו לאולם להתחתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה