הגב
שלי הרג אותי. זה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו. אחר כך, צצו כפות
הרגליים שלי. בעצם כל הגוף שלי כאב, הראש שלי היה כבד להחריד והיה לי טעם
מוזר בפה. לידי שכב ד׳, חצי עין תורנית פקוחה. הסתכלתי עליו. הוא הסתכל
עלי. ניסיתי להתרומם, וקלטתי נצנוץ חשוד על הקמיצה הימנית שלי...
התחתנו. זה
מה שקרה. בחתונה אזרחית מגניבה ביותר. היה ממש כיף. אבל כרגע הרגשתי כאילו
הגוף שלי מיצה את עתודות הכוח האחרונות שלו. לא היה לנו כוח לכלום. אבל
כלום. גם לזה לא.
וכך התחיל ירח הדבש שלנו.
רצינו לבלות אותו ליד הים, במקום עם אוכל טוב, קצת מוזיאונים, חיי לילה ואפשרויות ספא (היתה לי הרגשה שנצטרך מסאז'ים). רצינו לרבוץ, לטייל קצת ואולי לבלות, אבל באיזי. רצינו מקום שמח אך סולידי, תוסס אך עצל, מלא אפשרויות אך לא מחייב, והגענו למסקנה שיש מקום אחד שעונה על כל הצרכים.
יצאנו לירח דבש בתל אביב.
לומר את האמת, את התרגיל הזה אני רוצה לעשות כבר שנים. שבוע חופש לעשות בו את כל הדברים הכיפיים שאף פעם אין לי זמן לעשות כאדם עובד. שבוע לעשות בו רק את מה שרוצים. היה לי רק תנאי אחד - לא אוכלים בבית, לא מבשלים, לא מכינים קפה ולא שוטפים אפילו כוס.
פחות או יותר עמדנו בזה.
בשבת קמנו אחרי שהלכנו לישון ממש מוקדם, ותהינו מה עכשיו. זה היום הראשון של ירח הדבש! לצאת לאכול? האמת, לא היה לנו כוח. לבשל? עוד פחות.
הזמנו ג'חנון.
בהחלט פינוק חד פעמי.
אבל שווה.
לא עשינו כמעט כלום כל היום. בעצם אולי ספרנו צ'קים וסידרנו את כרטיסי הברכה למשמרת. היה לנו יום עצל במיוחד (אפילו דילגנו על צהריים. לא משהו, אבל אחרי ג'חנון אין יותר מדי ברירה). התכוונו לצאת לאכול בגוצ'ה באבן גבירול עם הדודים - עדיין רציתי לדבר איתם ועם בני הדודים קצת יותר. זה היה קצת תיק על ד', אבל זו בכל זאת הזדמנות די נדירה.
הסתבר שההזמנות נעשו לא לגוצ'ה באבן גבירול, אלא לגוצ'ה ברמת החייל! אין ברירה, קיבלנו טרמפ עם ההורים ויצאנו. הגוצ'ה עברה את הביקורת. פיזור הדעת שלי הגיע לשיאים חדשים - היינו אמורים להביא לצמד חברים לעבודה של ד' - שאמנם לא הגיעו אבל שלחו צ'ק - כרטיס תודה. שמתי אותו בשקית והייתי משוכנעת שלקחנו אותה. רק כשעשינו את הסיבוב לכיוון המשרד - ממש קרוב למסעדה - שמתי לב שמעולם לא לקחתי את השקית הזו. אופס.
בכל מקרה, הארוחה היתה נעימה, החברה עוד יותר, והיינו עייפים מספיק לצנוח מיד כשחזרנו הביתה. קיוינו מאד שנעביר את כל השבוע הזה בנעימים דומים ובבטלה מתוקה, אבל בכל זאת היו לנו כמה סידורים.
כמו ללכת ביום ראשון (אחרי שחלקנו ארוחת בוקר בקפה המקומי) להפקיד את השלל ולקפוץ למשרד הפנים למען שנה את שמנו לשם המשותף.
הוספנו כל אחד את שמו של השני - לשמחת ההורים. חשבנו אולי לעשות שם משותף חדש לגמרי, אבל קשה היה למצוא משהו שלא הצחיק אותנו עד דמעות, ולכן פשוט שמרנו את שני השמות הישנים.
אבל לא הצלחנו. אחרי הבנקים הגענו למשרד הפנים, בו מסתבר שפספסנו את קבל הקהל בדקות ספורות (רבע לשתים עשרה! כן, זאת השעה שבה מספיקים לקבל שם קהל. לא שתיים עשרה, רבע לשתיים עשרה).
ויתרנו והלכנו להורים של ד', שם קיבלנו תחקיר מפורט על האירוע, כולל פרשת האנטריקוט (סטייק אנטריקוט היא מנה שתזמון הגשתה קריטי, ולכן היא לא מומלצת לאירועים המוניים. ערכנו דיון נוקב בעניין). היום נסגר בטיול מענג למקומות שבדרך כלל אין לנו זמן לשבת בהם - הפאב החביב בדרך הביתה שהשקה אותנו יופי של בירה "אלכסנדר" מקומית, ו"הגן האורבני" - מעין חנות זעירה לציוד לגינות אורבניות, מארגזים לגידול דרך דשן ועד ניירות גלגול...
רגע, מה?
בעצם זה בטח לא היה צריך להפתיע אותי, על הדלת כתוב להם שהם "ספקי ציוד להידרו".
בכל מקרה, הם שמחו מאד להמליץ לנו על דשן לעשבי התיבול במרפסת שלנו (באמת עשבי תיבול, בחיי), ולנסות להגדיר בדיוק את העציצים האחרים. למוכר היה סמסונג אס2 עם אפליקציית מגדיר צמחים (!) שימושית ביותר.
שלפתי את הנוט והראיתי לו ששלי יותר גדול (זו הבדיחה הקבועה שלי בימים אלה).
היום השני התחיל בערך אותו דבר, רק עם קפה, מאפה ויוגורט בדוכן מתחת למשרד הפנים. הפעם גילינו שלא הבאנו דרכון. מסתבר שצריך גם את זה כדי לשנות שם. מה, לא ידענו?
עצבנית על כך שכל ירח הדבש שלנו נתפס ע"י סידורים, גררתי את ד' למוזיאון תל אביב. עוד אחד מהדברים האלה שאף פעם אין לי זמן לעשות. ובכלל שעדיין לא מצאתי זמן לראות את האגף החדש. והוא כבר לא עד כדי כך חדש.
אמנם לא היתה שום תערוכה מרתקת, אבל האגף החדש הרשים אותי מאד בבלבוליו הארכיטקוניים הלא-נחוצים. בילינו בו כמה שעות חביבות (וקרירות) מאד, וכרגיל גילינו שהתערוכה הנסתרת ביותר היא מהעניינת - הפעם תצוגה בחדר פנימי קטנטן של שפע תכשיטים וציורים מלאי טקסטורות ורושם. יצאנו משם והלכנו לאכול באינדירה ההודית, שלא סתם קיבלה את השם "העסקית המשתלמת ביותר בתל אביב". פגשנו שם את סוניה, שעלתה על מטוס והגיעה לחתונה במיוחד בשבילנו. והיום, הגיעה לתל אביב כדי לפגוש אותנו לשיחה קצת יותר מעמיקה.
חזרנו למוזיאון כדי לפגוש את אלי פ., ראש התזמורת, עם מעטפה במגרש החניה החבוי מתחת למוזיאון. חויה מכוננת והמשך נאה לאתמול.
נפרדנו מסוניה בשדרה (היא גם צילמה אותנו מטיילים, חבויים מתחת לכובע קש גדול) והמשכנו את היום בטיול לחוף הים... ובכניסה ספונטנית למלון קטן ונעים על הטיילת, מלון "מלודי" החמוד, ושכירת חדר ליומיים של מנוחה מלאה ליד הים.
בכל מקרה, הארוחה היתה נעימה, החברה עוד יותר, והיינו עייפים מספיק לצנוח מיד כשחזרנו הביתה. קיוינו מאד שנעביר את כל השבוע הזה בנעימים דומים ובבטלה מתוקה, אבל בכל זאת היו לנו כמה סידורים.
כמו ללכת ביום ראשון (אחרי שחלקנו ארוחת בוקר בקפה המקומי) להפקיד את השלל ולקפוץ למשרד הפנים למען שנה את שמנו לשם המשותף.
הוספנו כל אחד את שמו של השני - לשמחת ההורים. חשבנו אולי לעשות שם משותף חדש לגמרי, אבל קשה היה למצוא משהו שלא הצחיק אותנו עד דמעות, ולכן פשוט שמרנו את שני השמות הישנים.
אבל לא הצלחנו. אחרי הבנקים הגענו למשרד הפנים, בו מסתבר שפספסנו את קבל הקהל בדקות ספורות (רבע לשתים עשרה! כן, זאת השעה שבה מספיקים לקבל שם קהל. לא שתיים עשרה, רבע לשתיים עשרה).
ויתרנו והלכנו להורים של ד', שם קיבלנו תחקיר מפורט על האירוע, כולל פרשת האנטריקוט (סטייק אנטריקוט היא מנה שתזמון הגשתה קריטי, ולכן היא לא מומלצת לאירועים המוניים. ערכנו דיון נוקב בעניין). היום נסגר בטיול מענג למקומות שבדרך כלל אין לנו זמן לשבת בהם - הפאב החביב בדרך הביתה שהשקה אותנו יופי של בירה "אלכסנדר" מקומית, ו"הגן האורבני" - מעין חנות זעירה לציוד לגינות אורבניות, מארגזים לגידול דרך דשן ועד ניירות גלגול...
רגע, מה?
בעצם זה בטח לא היה צריך להפתיע אותי, על הדלת כתוב להם שהם "ספקי ציוד להידרו".
בכל מקרה, הם שמחו מאד להמליץ לנו על דשן לעשבי התיבול במרפסת שלנו (באמת עשבי תיבול, בחיי), ולנסות להגדיר בדיוק את העציצים האחרים. למוכר היה סמסונג אס2 עם אפליקציית מגדיר צמחים (!) שימושית ביותר.
שלפתי את הנוט והראיתי לו ששלי יותר גדול (זו הבדיחה הקבועה שלי בימים אלה).
היום השני התחיל בערך אותו דבר, רק עם קפה, מאפה ויוגורט בדוכן מתחת למשרד הפנים. הפעם גילינו שלא הבאנו דרכון. מסתבר שצריך גם את זה כדי לשנות שם. מה, לא ידענו?
עצבנית על כך שכל ירח הדבש שלנו נתפס ע"י סידורים, גררתי את ד' למוזיאון תל אביב. עוד אחד מהדברים האלה שאף פעם אין לי זמן לעשות. ובכלל שעדיין לא מצאתי זמן לראות את האגף החדש. והוא כבר לא עד כדי כך חדש.
אמנם לא היתה שום תערוכה מרתקת, אבל האגף החדש הרשים אותי מאד בבלבוליו הארכיטקוניים הלא-נחוצים. בילינו בו כמה שעות חביבות (וקרירות) מאד, וכרגיל גילינו שהתערוכה הנסתרת ביותר היא מהעניינת - הפעם תצוגה בחדר פנימי קטנטן של שפע תכשיטים וציורים מלאי טקסטורות ורושם. יצאנו משם והלכנו לאכול באינדירה ההודית, שלא סתם קיבלה את השם "העסקית המשתלמת ביותר בתל אביב". פגשנו שם את סוניה, שעלתה על מטוס והגיעה לחתונה במיוחד בשבילנו. והיום, הגיעה לתל אביב כדי לפגוש אותנו לשיחה קצת יותר מעמיקה.
חזרנו למוזיאון כדי לפגוש את אלי פ., ראש התזמורת, עם מעטפה במגרש החניה החבוי מתחת למוזיאון. חויה מכוננת והמשך נאה לאתמול.
נפרדנו מסוניה בשדרה (היא גם צילמה אותנו מטיילים, חבויים מתחת לכובע קש גדול) והמשכנו את היום בטיול לחוף הים... ובכניסה ספונטנית למלון קטן ונעים על הטיילת, מלון "מלודי" החמוד, ושכירת חדר ליומיים של מנוחה מלאה ליד הים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה