את זוג הנעליים היפה הראשון קניתי שם - אז זה עוד היה במרכז רחובות, והקניון לא היה קיים בכלל. זה היה לפני 18 שנה בדיוק. הייתי בת 13, ונסענו לחתונה של בת דודה שלי בדטרויט. זה היה סיפור ארוך וכאוב, ואולי כדאי רק לציין שזו היתה הפעם הראשונה שקניתי נעליים שלא היו נעלי ילדים. נעלי בובה שחורות פשוטות, בלי אף קישוט, עקב או אפילו רצועה מלפנים. שנים אחר כך בזתי לדגמים הללו (שחור? פשוט? והכי גרוע - בלי רצועה מלפנים שתחזיק את הרגל), אבל זו היתה ההתחלה שהוציאה אותי מתחום נעלי הילדים.
גם הזוג השני לא ממש הכניס אותי לתחום המבוגרים - עדיין היו לי שני זוגות, ולרוב אחד מהם היה נעלי ספורט. אבל... השני היה איכותי.
אחר כך, לא הרבה אחרי התיכון, הגיעו עקבים גבוהים ודקיקים באפור כהה. עדיין מהזוגות המוצלחים והנוחים שיש לי. תוצרת סין, אבל עשויות היטב ונוחות להפליא. שימשו אותי לכל ראיון עבודה במשך שנים. עדיין יש לי אותן.
אחרי הצבא חזרתי. כבר היתה להם חנות בקניון הגדול ברחובות. קניתי שני זוגות לאוניברסיטה. כנראה שזו היתה התקדמות. גם החזירו לי מיד את הכסף כשאחד מהם קיבל קרע משונה. קניתי בתמורה שהחזירו לי שני זוגות נוספים, וכך החל האוסף לגדול.
אחר כך הם פתחו חנות בדיזנגוף. הגעתי וקניתי זוג סנדלים תוצרת איטליה.
ואז עוד אחד.
ואז הם הביאו ערימה שלמה של מגפי בוקרים מתוצרת ספרד. עבודת יד למהדרין.
ריירתי עליהם שנתיים לפני שקניתי. 1300 שקל (הם ירדו מ-2000) זה הרבה כסף להוציא על זוג מגפיים.
אלא אם הם משרתים אותי באמונה כבר שישה חורפים, בקושי מראים סימני בלאי ובזמנו שלחתי עליהם שלושה פוסטים שונים. אין ספק, הם היו שווים כל שקל.
אולי אז נפתח הברז. אחר כך הם התחילו לבוא בקבוצות של שניים או שלושה - איטלקיים ירוקים, מתחזים לכפכפים. כפכי עור איטלקיים עם אבנים (ירחם השם) שמתחזים לכפכפי אצבע - כלומר, הם באמת כפכפי אצבע, אבל נוחים להדהים, מחזיקים היטב את הרגל במקום להיפך ולא משמיעים את הצליל האופייני והמעצבן של כפכפי אצבע. בובה בעקב מיניאטורי בכחול חי. סנדלי עקב לבנים, אפילו ("אלו נעלי חתונה", אמרה טלי, אבל נעלי החתונה שלי לא הגיעו משם, והצטערתי על זה מאד בבוקר שאחרי).
ועכשיו, אחרי חודשיים שבהם לא קניתי כלום, הרגשתי פתאום את הצורך.
הסניף בדיזנגוף כבר נסגר, ולרחובות לא היה לי כוח לקפוץ. יש גם סניף בכיכר המדינה, אבל יש בו בעיקר נעלי בובה יקרות מדי אפילו בשבילי. נשארה לי אופציה אחת - סניף חדש בקניון איילון.
מדדתי חצי חנות. והתלבטתי עמוקות. מדדתי כפכפים איטלקיים בכתום עליז (לא החזיקו את הרגל מספיק טוב לטעמי המעודן), סנדלים עם ובלי עקב, תוצרת איטליה וגם סין, במגוון עיצובים, כולל אחד עם אפליקציה של תות. כנראה שקצת ביאסתי את המוכרת כשבסוף קניתי רק זוג אחד.
סנדלי רצועות איטלקיים עם חציל מעור מודבק לרצועה לאורך כף הרגל. לא סתם נעליים, נעליים עם חציל.
התשוקה לנעליים סופקה.
בינתיים.
גם הזוג השני לא ממש הכניס אותי לתחום המבוגרים - עדיין היו לי שני זוגות, ולרוב אחד מהם היה נעלי ספורט. אבל... השני היה איכותי.
אחר כך, לא הרבה אחרי התיכון, הגיעו עקבים גבוהים ודקיקים באפור כהה. עדיין מהזוגות המוצלחים והנוחים שיש לי. תוצרת סין, אבל עשויות היטב ונוחות להפליא. שימשו אותי לכל ראיון עבודה במשך שנים. עדיין יש לי אותן.
אחרי הצבא חזרתי. כבר היתה להם חנות בקניון הגדול ברחובות. קניתי שני זוגות לאוניברסיטה. כנראה שזו היתה התקדמות. גם החזירו לי מיד את הכסף כשאחד מהם קיבל קרע משונה. קניתי בתמורה שהחזירו לי שני זוגות נוספים, וכך החל האוסף לגדול.
אחר כך הם פתחו חנות בדיזנגוף. הגעתי וקניתי זוג סנדלים תוצרת איטליה.
ואז עוד אחד.
ואז הם הביאו ערימה שלמה של מגפי בוקרים מתוצרת ספרד. עבודת יד למהדרין.
ריירתי עליהם שנתיים לפני שקניתי. 1300 שקל (הם ירדו מ-2000) זה הרבה כסף להוציא על זוג מגפיים.
אלא אם הם משרתים אותי באמונה כבר שישה חורפים, בקושי מראים סימני בלאי ובזמנו שלחתי עליהם שלושה פוסטים שונים. אין ספק, הם היו שווים כל שקל.
אולי אז נפתח הברז. אחר כך הם התחילו לבוא בקבוצות של שניים או שלושה - איטלקיים ירוקים, מתחזים לכפכפים. כפכי עור איטלקיים עם אבנים (ירחם השם) שמתחזים לכפכפי אצבע - כלומר, הם באמת כפכפי אצבע, אבל נוחים להדהים, מחזיקים היטב את הרגל במקום להיפך ולא משמיעים את הצליל האופייני והמעצבן של כפכפי אצבע. בובה בעקב מיניאטורי בכחול חי. סנדלי עקב לבנים, אפילו ("אלו נעלי חתונה", אמרה טלי, אבל נעלי החתונה שלי לא הגיעו משם, והצטערתי על זה מאד בבוקר שאחרי).
ועכשיו, אחרי חודשיים שבהם לא קניתי כלום, הרגשתי פתאום את הצורך.
הסניף בדיזנגוף כבר נסגר, ולרחובות לא היה לי כוח לקפוץ. יש גם סניף בכיכר המדינה, אבל יש בו בעיקר נעלי בובה יקרות מדי אפילו בשבילי. נשארה לי אופציה אחת - סניף חדש בקניון איילון.
מדדתי חצי חנות. והתלבטתי עמוקות. מדדתי כפכפים איטלקיים בכתום עליז (לא החזיקו את הרגל מספיק טוב לטעמי המעודן), סנדלים עם ובלי עקב, תוצרת איטליה וגם סין, במגוון עיצובים, כולל אחד עם אפליקציה של תות. כנראה שקצת ביאסתי את המוכרת כשבסוף קניתי רק זוג אחד.
סנדלי רצועות איטלקיים עם חציל מעור מודבק לרצועה לאורך כף הרגל. לא סתם נעליים, נעליים עם חציל.
התשוקה לנעליים סופקה.
בינתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה