יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

הבית בגדרה

גדלתי בו, כלומר בערך. מגיל שמונה ועד שבוע אחרי הצבא (אז לבשתי שמלה שחורה ארוכה, לקחתי כמה ארגזים - שהתפרקו עוד לפני שנכנסו לבגאז' - ואת אבא שלי, ויחד נסענו איתו לתל אביב - להצגה של "פורגי ובס" באופרה ולהוריד את הארגזים בדירת הסטודנטים התל אביבית החדשה שלי. חבל שלא ראיתם את הפנים של השומר בכניסה לחניון האופרה).

ובכן, זה 12 שנים וכמה חודשים.

אחרי סוכות חגגתי אחת עשרה שנים בתל אביב. התעצבתי מאד למחשבה שלמרות הכל לא אשבור בתל אביב את שיא "המקום בו חייתי הכי הרבה זמן".

וכך, כמה חודשים לפני העזיבה המתוכננת, קפצתי בהחלטה של רגע לאוטו עם אבא שלי ועם אחי ונסעתי לגדרה, לראשונה מזה כמה שנים.

חשבתי על המקום. רציתי להראות אותו לד', אבל זה לא קרה. גם לא כשהיינו במרחק עשר דקות נסיעה משם, בחתונה בצומת גדרה.

חשבתי. אבל לא באמת התכוונתי לעשות עם זה משהו. למעט געגועים ספורדיים לפלאפל, לפיתות התימניות ולגלידה (תות-לימון בבית תמר. טעמי הגלידה היחידים שאכלתי במשך שנים). לא באמת היה לי מה לעשות שם. המטרה בנסיעה הזו היתה בעיקר לבדוק מה מצב הבית אחרי שהשוכרים האחרונים עזבו אותו ולתקן כמה תיקונים מהירים. אז הצטרפתי. החלטה של רגע.

לקח לי רק רגע להבין שאין לי באמת מה לעשות שם.

החניה מוכרת, העצים מוכרים, הבית מוכר. הכל ריק. הדיירים צבעו, וכיסחו קצת את הגינה. הסתובבתי שם וציפיתי לראות את החתולה יורדת מהעץ ובאה להגיד שלום. ה*חתולה*, בהא' הידיעה, שלא הסכימה לעזוב את המקום והיה צריך להביא לוכד חתולים שיחזיר אותה לתל אביב.

לא ממש יכולתי לעזור בתיקונים, אז הסתובבתי וצילמתי כמה תמונות. מצב הבית, הגינה המוכרת, העצים, החלונות עם הדוגמה (ופטנט החתולים. ומדבקות הטרולים מנורווגיה).המדרגות העגולות. החדרים.

הבלטות המצוירות (מאיזה חירבה באיזור) פתאום נראו הרבה יותר מרשימות. גם הבחירה העיצובית במטבח בבלטות במקום שיש נראו פתאום יחודיות. בחיי שלפני כן לא הקדשתי להן שניה של מחשבה. האמבטיה פתאום נראתה קטנה והשירותים חסרי יחוד. החדר שלי נראה ריק ולבן (ועדיין עם שקעי חשמל אדומים, כמו שרציתי אז), כמו שהיה לפני שנים ולא כמו שהיה כשעזבתי אותו, צבוע בערבוביה של צבעים ומלא ספרים ופוסטרים.

לומר את האמת, אחרי כמה דקות ממש השתעממתי.

חיכיתי בסבלנות עד שנגמר אור היום והכוח, ונזכרתי שבעצם לא שנאתי אז את הצורך להשאר בבית כי אין מה לעשות בחוץ וכי כל נסיעה העירה או לביקור אצל חברים בישובים בסביבה היא סיפור שאוכל את כל אחה"צ. לא היה לי מושג שאפשר אחרת. מושגי הנגישות שלי התעצבו סביב מרחקים קצרים אך לחלוטין בלתי עבירים. היום התלות הזו באוטו נראית לי בלתי נתפסת.

ולא היה שום דבר בטווח הליכה שרציתי לראות.לא מסלולי הצעידה הישנים שלי, לא הבריכה, בטח שלא בית הספר.

חזרנו לתל אביב. בקוביית הבטון הזעירה שלנו, הדחוסה בחפצים, חשבתי שוב על החשיבות של מרחב פנים לעומת נגישות. "יש אנשים שחשוב להם יותר במרחב בתוך הבית, ויש שחשוב להם יותר הבחוץ" - כך הגדיר זאת הקולגה ד', פעם, מזמן. חשבתי על מחירים ועל השינויים שעברו על גדרה  ועל תל אביב בעשר השנים האחרונות. חשבתי אם היה כדאי לחזור לשם.

התשובה עדיין היתה לא.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה