נתקעתי.
במעלית. לא חשבתי שעוד עושים דברים כאלה.
השעה היתה 9:11 בבוקר, ואני הייתי בדרכי לעבודה. תכננתי לתפוס את הרכבת של 9:22 - עם קצת מזל גם הייתי מספיקה.
לא היה לי מזל.
החלטתי לרדת במעלית כדי לחסוך שניה או חמש.
נכנסתי למעלית.
המעלית ירדה לקומת קרקע.
והתחילה לרעוד כאילו קיבלה פתאום התקף אפילפסיה.
פעם, פעמיים, שלוש ו...
זהו.
הדלת לא נפתחה.
ניסיתי לחזור למעלה. ניסיתי לבעוט בדלת. ניסיתי לנקוש בה (אולי מישהו ישמע?). ניסיתי להתקשר - נאדה, אין שום קליטה.
כל אלה לא לקחו יותר מדי זמן.
בדקתי את לוח המספרים.
היה עליו שלט - "לחץ כדי לדבר עם המוקד".
אז לחצתי.
בחוץ נשמעה אזעקה איומה.
הפסקתי ללחוץ.
החלטתי שבעצם אין טעם להפסיק ללחוץ.
המשכתי.
אחרי דקה או שתיים ענו לי מהמוקד (הידד!).
"את תקועה עכשיו במעלית??" שאלו אותי. כנראה שזה לא קורה הרבה.
"כן", עניתי.
"טוב, יש טכנאי שיכול להגיע בקרוב".
"מתי בדיוק?"
"בקרוב. בינתיים את יכולה להתקשר אלי שוב אם צריך, אבל את יכולה להיות רגועה, שום דבר לא יקרה!".
האמת, עד אותו רגע לא חשבתי שמשהו יכול לקרות.
אז נלחצתי.
התיישבתי על הרצפה. לא היו יותר מדי אופציות אחרות.
התחיל להיות חם אז בדקתי שוב את הלוח - היה עליו כפתור של אוורור. לחצתי עליו. המצב השתפר.
בדקתי שבו את הדלת. היה בה מין חריץ, רווח בין שני החלקים.
ניסיתי להשחיל משהו כדי לנסות לפתוח אותה.
זה לא עזר.
בדקתי שוב את הקליטה - לא הצלחתי לטלפן, לשלוח סמס, להתחבר לאינטרנט או לשלוח ווטסאפ.
"למה לא הבאתי אתי ספר?", חשבתי.
ואז נזכרתי שכן הבאתי. הרי התכוננתי לנסיעה ברכבת.
זה היה "האחים קרמאזוב" של דויסטויבסקי.
הוצאתי אותו מהתיק וניסיתי להתרכז.
לא ממש הצלחתי. אולי בגלל הסיטואציה. אולי בגלל הטרחנות הבלתי-נסבלת של הפרק, שעסק במיני חיבוטים תיאולוגיים. ויתרתי על העניין ותהיתי כמה זמן אצטרך לחכות.
22 דקות. ב-9:33 שאל הטכנאי מבחוץ אם יש שם מישהו, ואמר לי לא לנקוש על הדלת (מה? הוא שאל באיזו מעלית אני) אלא לחכות לו.
הוא פתח את הדלת עם יד מושטת, אז לחצתי אותה. לא לזה הוא התכוון.
"אל תנסי לצאת, יש פה מדרגה!"
אכן, המעלית נעצרה כמטר מעל הרצפה של קומת הקרקע.
הטכנאי עזר לי לרדת (לא באמת היה נחוץ אבל נחמד מצדו), וביקש ממני לתאר מה קרה ולמלא מיני טפסים. אמר שאני אפילו יכולה לכתוב "ללא תשלום" כדי לוודא שאני באמת לא צריכה לשלם ואמר לי שזו הפעם הראשונה שזה קורה בבניין הזה.
"טוב, זה בניין חדש", אמרתי.
"חדש?", אמר הטכנאי. "כבר יש לו פה שנה!".
טוב.
הוא ביקש ממני ללכת לשבת ולשתות כוס מים, אבל אני התעלמתי ממנו ופניתי לכיווני המקורי - לעבודה.
למי לדווח? בדקתי את הטלפון שלי - כל ההודעות שניסיתי לשלוח מתוך המעלית נשלחו כנראה ברגע שהדלת נפתחה.
אז התקשרתי לד'.
הוא אמר: "טוב, ביום כיפור צמים והולכים לבית כנסת להגיד הגומל".
הוא היה כל הזמן הזה כמה קומות מעלי ולא ידע בכלל שמשהו קרה!
לקחתי את הרכבת לעבודה. בתחנה כבר התחלתי להרגיש קצת רע. סחבתי עד לעבודה - רק שעה איחור, וכשעמדתי בכניסה לבניין נעצר לידי לא אחר מאשר האוטו של הבוס שלי (עם הבוס שלי בפנים, כן?). קיללתי את היום הזה, ועליתי במדרגות.
בעבודה החזרתי אנרגיות עם קפה ועוגיה (כבר התחיל לכאוב לי הראש), וסיפרתי את פרטי התקיעה לכל מי שרצה לשמוע. התחלתי לדאוג כשהבנתי שהבוס שלי, שהיה אמור להכנס אתי, לא הופיע...
קיוויתי שלא מנחסתי את המעלית שלו.
(אבל הוא צץ בסוף).
במעלית. לא חשבתי שעוד עושים דברים כאלה.
השעה היתה 9:11 בבוקר, ואני הייתי בדרכי לעבודה. תכננתי לתפוס את הרכבת של 9:22 - עם קצת מזל גם הייתי מספיקה.
לא היה לי מזל.
החלטתי לרדת במעלית כדי לחסוך שניה או חמש.
נכנסתי למעלית.
המעלית ירדה לקומת קרקע.
והתחילה לרעוד כאילו קיבלה פתאום התקף אפילפסיה.
פעם, פעמיים, שלוש ו...
זהו.
הדלת לא נפתחה.
ניסיתי לחזור למעלה. ניסיתי לבעוט בדלת. ניסיתי לנקוש בה (אולי מישהו ישמע?). ניסיתי להתקשר - נאדה, אין שום קליטה.
כל אלה לא לקחו יותר מדי זמן.
בדקתי את לוח המספרים.
היה עליו שלט - "לחץ כדי לדבר עם המוקד".
אז לחצתי.
בחוץ נשמעה אזעקה איומה.
הפסקתי ללחוץ.
החלטתי שבעצם אין טעם להפסיק ללחוץ.
המשכתי.
אחרי דקה או שתיים ענו לי מהמוקד (הידד!).
"את תקועה עכשיו במעלית??" שאלו אותי. כנראה שזה לא קורה הרבה.
"כן", עניתי.
"טוב, יש טכנאי שיכול להגיע בקרוב".
"מתי בדיוק?"
"בקרוב. בינתיים את יכולה להתקשר אלי שוב אם צריך, אבל את יכולה להיות רגועה, שום דבר לא יקרה!".
האמת, עד אותו רגע לא חשבתי שמשהו יכול לקרות.
אז נלחצתי.
התיישבתי על הרצפה. לא היו יותר מדי אופציות אחרות.
התחיל להיות חם אז בדקתי שוב את הלוח - היה עליו כפתור של אוורור. לחצתי עליו. המצב השתפר.
בדקתי שבו את הדלת. היה בה מין חריץ, רווח בין שני החלקים.
ניסיתי להשחיל משהו כדי לנסות לפתוח אותה.
זה לא עזר.
בדקתי שוב את הקליטה - לא הצלחתי לטלפן, לשלוח סמס, להתחבר לאינטרנט או לשלוח ווטסאפ.
"למה לא הבאתי אתי ספר?", חשבתי.
ואז נזכרתי שכן הבאתי. הרי התכוננתי לנסיעה ברכבת.
זה היה "האחים קרמאזוב" של דויסטויבסקי.
הוצאתי אותו מהתיק וניסיתי להתרכז.
לא ממש הצלחתי. אולי בגלל הסיטואציה. אולי בגלל הטרחנות הבלתי-נסבלת של הפרק, שעסק במיני חיבוטים תיאולוגיים. ויתרתי על העניין ותהיתי כמה זמן אצטרך לחכות.
22 דקות. ב-9:33 שאל הטכנאי מבחוץ אם יש שם מישהו, ואמר לי לא לנקוש על הדלת (מה? הוא שאל באיזו מעלית אני) אלא לחכות לו.
הוא פתח את הדלת עם יד מושטת, אז לחצתי אותה. לא לזה הוא התכוון.
"אל תנסי לצאת, יש פה מדרגה!"
אכן, המעלית נעצרה כמטר מעל הרצפה של קומת הקרקע.
הטכנאי עזר לי לרדת (לא באמת היה נחוץ אבל נחמד מצדו), וביקש ממני לתאר מה קרה ולמלא מיני טפסים. אמר שאני אפילו יכולה לכתוב "ללא תשלום" כדי לוודא שאני באמת לא צריכה לשלם ואמר לי שזו הפעם הראשונה שזה קורה בבניין הזה.
"טוב, זה בניין חדש", אמרתי.
"חדש?", אמר הטכנאי. "כבר יש לו פה שנה!".
טוב.
הוא ביקש ממני ללכת לשבת ולשתות כוס מים, אבל אני התעלמתי ממנו ופניתי לכיווני המקורי - לעבודה.
למי לדווח? בדקתי את הטלפון שלי - כל ההודעות שניסיתי לשלוח מתוך המעלית נשלחו כנראה ברגע שהדלת נפתחה.
אז התקשרתי לד'.
הוא אמר: "טוב, ביום כיפור צמים והולכים לבית כנסת להגיד הגומל".
הוא היה כל הזמן הזה כמה קומות מעלי ולא ידע בכלל שמשהו קרה!
לקחתי את הרכבת לעבודה. בתחנה כבר התחלתי להרגיש קצת רע. סחבתי עד לעבודה - רק שעה איחור, וכשעמדתי בכניסה לבניין נעצר לידי לא אחר מאשר האוטו של הבוס שלי (עם הבוס שלי בפנים, כן?). קיללתי את היום הזה, ועליתי במדרגות.
בעבודה החזרתי אנרגיות עם קפה ועוגיה (כבר התחיל לכאוב לי הראש), וסיפרתי את פרטי התקיעה לכל מי שרצה לשמוע. התחלתי לדאוג כשהבנתי שהבוס שלי, שהיה אמור להכנס אתי, לא הופיע...
קיוויתי שלא מנחסתי את המעלית שלו.
(אבל הוא צץ בסוף).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה