והפעם, לכבוד החג, ולכבוד זה שבהחלט אי אפשר לכתוב שום דבר על החוויות שלנו בו, אני רוצה להזכר בחוויה משמעותית מלפני כעשר שנים. מהימים העליזים בהם רק עברתי לתל אביב והתחלתי ללמוד. התחלתי לגלות גם צדדים אחרים באופי שלי, למשל, שיש לי נטיה קלה להכנס ללחץ.
וגם להשאר לחוצה.
וכמו שיודע כל אדם עם נטיה כזו, ללחץ יש נטיה לצאת. ולפעמים בדרכים די משונות.
כמו כאב מציק באמה הימנית.
בדיוק באמצע שלה. לא במפרק.
בהתחלה החלטתי שעדיף להתעלם, אבל כשהוא לא נעלם, החלטתי שאולי עדיף שכן אתן לרופא להציץ בזה.
כמובן שלא היה לי רופא - את זו שבגדרה ראיתי פעמים ספורות ביותר, ולא טרחתי למצוא לי אחד בתל אביב. במוקד של קופת חולים הפנו אותי לסניף קרוב ("אבל לאיזה סניף אני אמורה ללכת?"), שם קבעו לי תור לרופא אקראי באחד הבקרים הפנויים שלי.
במקרה לגמרי הוא הסתבר כרופא מצוין, עם ראש גדול, הבנה ויכולת הקשבה.
הוא הביט באמה המושטת ואמר שזה לא נשמע כמו זה, אבל בכל זאת הוא היה רוצה לשלול סרטן העצמות והנה הפניה לצילום, יש מכון רנטגן בכיכר ביאליק.
יופי, חשבתי, הכל בסדר. אני לא היפוכונדרית, יכול להיות שבאמת יש לי סרטן!
טוב, חשבתי, אלך הביתה ואקבע תור. טיילתי לאורך השדרה בחזרה לדירת הסטודנטים המגניבה שלי (אז עוד היו כאלה), ומהר מאד מצאתי את עצמי...
בתחנה מחכה לאוטובוס לכיכר ביאליק.
מצאתי את המקום די בקלות (האם היתה לי מפה בתיק? מדובר בימים לפני היות הג'י פי אס). הסכימו לקבל אותי מיד, והטכנאי היה חביב במיוחד. רק כששאל בעליצות אם קיבלתי מכה ועניתי שלא, ראיתי את החיוך שלו נמחה.
אופס.
התחלתי להבין במה הסתבכתי.
התוצאות יהיו מוכנות רק אחרי הצהריים.
חזרתי הביתה והתחלתי לכרסם ציפוריים.
למי מכם שחושב שחיכיתי, כמובן שהגעתי לשם שוב בשלוש בדיוק כדי לקבל את התוצאות.
הן היו בסדר גמור. הכל תקין.
הכאב באמה נעלם בעצמו (וחזר בתקרופת הבחינות, הפעם בשתי הידיים באותו המיקום. זה כבר נתן לרמז במה מדובר). גם אל הרופא הזה חזרתי, עד שיצא לשנת חופש והעביר אותי לאשתו של קפטן אינטרנט (אבל זה כבר סיפור אחר).
וגם להשאר לחוצה.
וכמו שיודע כל אדם עם נטיה כזו, ללחץ יש נטיה לצאת. ולפעמים בדרכים די משונות.
כמו כאב מציק באמה הימנית.
בדיוק באמצע שלה. לא במפרק.
בהתחלה החלטתי שעדיף להתעלם, אבל כשהוא לא נעלם, החלטתי שאולי עדיף שכן אתן לרופא להציץ בזה.
כמובן שלא היה לי רופא - את זו שבגדרה ראיתי פעמים ספורות ביותר, ולא טרחתי למצוא לי אחד בתל אביב. במוקד של קופת חולים הפנו אותי לסניף קרוב ("אבל לאיזה סניף אני אמורה ללכת?"), שם קבעו לי תור לרופא אקראי באחד הבקרים הפנויים שלי.
במקרה לגמרי הוא הסתבר כרופא מצוין, עם ראש גדול, הבנה ויכולת הקשבה.
הוא הביט באמה המושטת ואמר שזה לא נשמע כמו זה, אבל בכל זאת הוא היה רוצה לשלול סרטן העצמות והנה הפניה לצילום, יש מכון רנטגן בכיכר ביאליק.
יופי, חשבתי, הכל בסדר. אני לא היפוכונדרית, יכול להיות שבאמת יש לי סרטן!
טוב, חשבתי, אלך הביתה ואקבע תור. טיילתי לאורך השדרה בחזרה לדירת הסטודנטים המגניבה שלי (אז עוד היו כאלה), ומהר מאד מצאתי את עצמי...
בתחנה מחכה לאוטובוס לכיכר ביאליק.
מצאתי את המקום די בקלות (האם היתה לי מפה בתיק? מדובר בימים לפני היות הג'י פי אס). הסכימו לקבל אותי מיד, והטכנאי היה חביב במיוחד. רק כששאל בעליצות אם קיבלתי מכה ועניתי שלא, ראיתי את החיוך שלו נמחה.
אופס.
התחלתי להבין במה הסתבכתי.
התוצאות יהיו מוכנות רק אחרי הצהריים.
חזרתי הביתה והתחלתי לכרסם ציפוריים.
למי מכם שחושב שחיכיתי, כמובן שהגעתי לשם שוב בשלוש בדיוק כדי לקבל את התוצאות.
הן היו בסדר גמור. הכל תקין.
הכאב באמה נעלם בעצמו (וחזר בתקרופת הבחינות, הפעם בשתי הידיים באותו המיקום. זה כבר נתן לרמז במה מדובר). גם אל הרופא הזה חזרתי, עד שיצא לשנת חופש והעביר אותי לאשתו של קפטן אינטרנט (אבל זה כבר סיפור אחר).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה