" מאמי, לא בוגד!". זה כנראה התרגום הכי סביר ל"Aint misbehaving" של פטס וולר, אמן הג'ז האגדי מאי שם לפני כמעט מאה שנים. השיר והמופע המבוסס עליו ועל אחרים כמוהו, שהביאה האופרה הישראלית (והפכה אותו ל"הארלם סווינג" - כי אכן קשה לתרגם את זה. "לא מתפרפר"? "לא מכייף"? בטח שלא "לא משתובב").
פטס וולר? פטס וולר עם הרגליים הגדולות? זה שזכור לטוב עדיין מהחתונה שלי?
"הולכים, נכון?" שאלתי את ד'.
על המופע שמעתי לראשונה דרך הסווינג. ארגנו שם קניה קבוצתית של כרטיסים. 100 ש"ח לכרטיס, הנחה רצינית - ביחוד לשורה החמישית באמצע, מקום כל כך טוב שלא רק שמעולם לא ישבתי בו, אפילו לא חשבתי שנקבל כמוהו. בצניעות העפתי אנשים תמימים ממקומם כי לא הבנתי ששורה ה' היא ממש, אבל ממש קדימה - היא הרבה יותר קדימה מאשר שורה 5!
משורה ה', שהיא בבלוק הקדמי ביותר של האולם ובהחלט מהמושבים הכי טובים באולם האופרה, אפשר להושיט יד ולגעת בזמרים. הם נראו גדולים וגבוהים, ונשמעו כאילו הם שרים רק בשבילנו. ההתחלה הורכבה מסטנדרטים (שד' טען שלא שמע מעולם. ביליתי את ההפסקה בלחפש אותם בין שמונת האלבומים של וולר שיש לי בטלפון). לומר את האמת, עד שהתחיל חשבתי שמדובר במחזמר עם עלילה. זה לא - מדובר במופע שירים עם קטעוני מעבר קצרצרים וקצת ריקודים, תלבושות מהתקופה וממש מעט אוירה. לא צריך יותר - בהחלט לא התאכזבתי.
התלבושות אגב היו בימתיות לגמרי - שמלות ריקוד נוצצות מלייקרה מחרידה ונעלי ריקוד משופשפות. אולי רק שועל אחד או שניים היו אמיתיים. ברר.
החלק השני, אחרי הפסקה, היה קצת קצר יותר אבל הוציא את כל התותחים הכבדים - מהשיר שלנו, ועד שיר הג'וינט ("חלמתי על ג'וינט בגודל מטר וחצי..." - ואני חשבתי שאוכל זו החולשה שלו) בו לא נתן השחקן לאף אחד שאכטה משלו (הסיגריה. כנראה לא סיפרו לו שזו עבירה פלילית להדליק כיום גם סיגריה רגילה על הבמה. החלטתי לא להגיש תלונה).
המופע הסתיים במחיאות כפיים רועמות אך מנומסות לצלילי חזרה על The Joint is Jumpin' . מנומסות מדי. אני וכל החבורה קפצצנו לנו, מלאי אנרגיה, החוצה למסיבת רחוב ברחבה המשובחת של בניין האופרה, בה רקדתי עד שהנעליים שלי התפרקו.
הצוות ששמע עלינו (כנראה עשינו רושם עוד בשלב קניית הכרטיסים) הצטרף אלינו בזריזות ראויה לציון. לקח להם דקות בודדות להחליף בגדים ולהופיע, בנעלי ספורט והמון אטיטיוד, על הרחבה.
בבגדי יום יום הם נראו צעירים מאד ונמוכים בהרבה משנראו על הבמה. ורזים יותר. רזים מאד. הם הצטרפו אלינו לשיר או שניים ושיחה קלה.
אני וד' עזבנו קצת אחר כך, לצלילי הקהל המשתאה. לקחנו אופניים הביתה והלכנו להמשיך לחגוג את רוחו של ולר השמן על פנקייק עם סוכריות צבעוניות ורוטב שוקולד תוצרת בית.
פטס וולר? פטס וולר עם הרגליים הגדולות? זה שזכור לטוב עדיין מהחתונה שלי?
"הולכים, נכון?" שאלתי את ד'.
על המופע שמעתי לראשונה דרך הסווינג. ארגנו שם קניה קבוצתית של כרטיסים. 100 ש"ח לכרטיס, הנחה רצינית - ביחוד לשורה החמישית באמצע, מקום כל כך טוב שלא רק שמעולם לא ישבתי בו, אפילו לא חשבתי שנקבל כמוהו. בצניעות העפתי אנשים תמימים ממקומם כי לא הבנתי ששורה ה' היא ממש, אבל ממש קדימה - היא הרבה יותר קדימה מאשר שורה 5!
משורה ה', שהיא בבלוק הקדמי ביותר של האולם ובהחלט מהמושבים הכי טובים באולם האופרה, אפשר להושיט יד ולגעת בזמרים. הם נראו גדולים וגבוהים, ונשמעו כאילו הם שרים רק בשבילנו. ההתחלה הורכבה מסטנדרטים (שד' טען שלא שמע מעולם. ביליתי את ההפסקה בלחפש אותם בין שמונת האלבומים של וולר שיש לי בטלפון). לומר את האמת, עד שהתחיל חשבתי שמדובר במחזמר עם עלילה. זה לא - מדובר במופע שירים עם קטעוני מעבר קצרצרים וקצת ריקודים, תלבושות מהתקופה וממש מעט אוירה. לא צריך יותר - בהחלט לא התאכזבתי.
התלבושות אגב היו בימתיות לגמרי - שמלות ריקוד נוצצות מלייקרה מחרידה ונעלי ריקוד משופשפות. אולי רק שועל אחד או שניים היו אמיתיים. ברר.
החלק השני, אחרי הפסקה, היה קצת קצר יותר אבל הוציא את כל התותחים הכבדים - מהשיר שלנו, ועד שיר הג'וינט ("חלמתי על ג'וינט בגודל מטר וחצי..." - ואני חשבתי שאוכל זו החולשה שלו) בו לא נתן השחקן לאף אחד שאכטה משלו (הסיגריה. כנראה לא סיפרו לו שזו עבירה פלילית להדליק כיום גם סיגריה רגילה על הבמה. החלטתי לא להגיש תלונה).
המופע הסתיים במחיאות כפיים רועמות אך מנומסות לצלילי חזרה על The Joint is Jumpin' . מנומסות מדי. אני וכל החבורה קפצצנו לנו, מלאי אנרגיה, החוצה למסיבת רחוב ברחבה המשובחת של בניין האופרה, בה רקדתי עד שהנעליים שלי התפרקו.
הצוות ששמע עלינו (כנראה עשינו רושם עוד בשלב קניית הכרטיסים) הצטרף אלינו בזריזות ראויה לציון. לקח להם דקות בודדות להחליף בגדים ולהופיע, בנעלי ספורט והמון אטיטיוד, על הרחבה.
בבגדי יום יום הם נראו צעירים מאד ונמוכים בהרבה משנראו על הבמה. ורזים יותר. רזים מאד. הם הצטרפו אלינו לשיר או שניים ושיחה קלה.
אני וד' עזבנו קצת אחר כך, לצלילי הקהל המשתאה. לקחנו אופניים הביתה והלכנו להמשיך לחגוג את רוחו של ולר השמן על פנקייק עם סוכריות צבעוניות ורוטב שוקולד תוצרת בית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה