זה היה שבוע די חלש. האף שלי טפטף, לא היה לי כוח לכלום, ובילינו די הרבה בבית.
בבוקר יום רביעי הרים ד' עיניים עייפות מהקפה שלו והפטיר באדישות: "בא לך אולי לעשות משהו הערב?"
"יאללה", אמרתי, בערך באותה רמת התלהבות.
הבחירה היתה בין סרט בסינמה סיטי, לשם קיבלנו כרטיסים חינם (אין מה לראות), או הופעה ספונטנית למחצה של אלי פ. ואורחים בחור קטנטנן בלבונטין.
"נראה לי שנלך לאלי", אמר ד'.
הלכנו.
הגענו למקום בזמן, והיינו כמעט ראשונים. זה היה חדר זעיר ולא היה ברור איך תדחס שם הלהקה. התפריט היה מינימלי (טוסט, בוטנים וקצת אלכוהול) ואת הבר אייש כנראה הבעלים.
הזמנו טוסט, בוטנים וקצת אלכוהול (אנחנו מבינים רמזים). ד' קיבל בירה שפירא שהתגלתה כמתקתקה ומוצלחת ביותר. ההופעה התחילה באיחור לא רציני מדי...
והתגלתה כשוס רציני.
האורחים מחו"ל הסתברו כאגדת בלוז צעירה - "בליינד בוי" ג'רון פקסטון ("זה ג'רון כמו ג'רונימו", שמענו אותו אומר לכנרית האורחת) והבסיסט שלו - שני בחורים גדולים ורציניים. ג'רון חבש כיפה גדולה ולבש סרבל שנראה כאילו יצא מספר של מארק טווין, ופתח עם החבורה - הקונטרבס שלו, חצוצרה, תופים, בנג'ו והכנרית האורחת - בשורה ארוכה ומאולתרת לחלוטין של קלאסיקות וסטנדרטים של ג'ז, בלוז וקצת בלוגראס. בקול צפצפני וידי זהב על הפסנתר, כלי ההקשה ועוד כמה הוא התבדח עם הקהל, הקים את הלהקה והרקיד את כולם. כל שיר הפך בעידודו לעשר דקות של אלתורים ששמרו עדיין על מסגרת השיר. ומי שלא שמע את St. Louis Blues בשלושה מקצבים שונים - כאילו לא יודע מאיפה התחיל הג'ז.
בתוך שיר אחד חזר אלי הרצון לחיות.
אחרי שעתיים וריקוד אחד (לא היה מקום לזוז. הלהקה נדחסה בתוך קצה אחד של החדר ליד הפסנתר, ויותר מדי קהל נכנס לקצה השני) קמנו ללכת, עייפים אך עם ניצוץ מחודש בעיניים.
בבוקר יום רביעי הרים ד' עיניים עייפות מהקפה שלו והפטיר באדישות: "בא לך אולי לעשות משהו הערב?"
"יאללה", אמרתי, בערך באותה רמת התלהבות.
הבחירה היתה בין סרט בסינמה סיטי, לשם קיבלנו כרטיסים חינם (אין מה לראות), או הופעה ספונטנית למחצה של אלי פ. ואורחים בחור קטנטנן בלבונטין.
"נראה לי שנלך לאלי", אמר ד'.
הלכנו.
הגענו למקום בזמן, והיינו כמעט ראשונים. זה היה חדר זעיר ולא היה ברור איך תדחס שם הלהקה. התפריט היה מינימלי (טוסט, בוטנים וקצת אלכוהול) ואת הבר אייש כנראה הבעלים.
הזמנו טוסט, בוטנים וקצת אלכוהול (אנחנו מבינים רמזים). ד' קיבל בירה שפירא שהתגלתה כמתקתקה ומוצלחת ביותר. ההופעה התחילה באיחור לא רציני מדי...
והתגלתה כשוס רציני.
האורחים מחו"ל הסתברו כאגדת בלוז צעירה - "בליינד בוי" ג'רון פקסטון ("זה ג'רון כמו ג'רונימו", שמענו אותו אומר לכנרית האורחת) והבסיסט שלו - שני בחורים גדולים ורציניים. ג'רון חבש כיפה גדולה ולבש סרבל שנראה כאילו יצא מספר של מארק טווין, ופתח עם החבורה - הקונטרבס שלו, חצוצרה, תופים, בנג'ו והכנרית האורחת - בשורה ארוכה ומאולתרת לחלוטין של קלאסיקות וסטנדרטים של ג'ז, בלוז וקצת בלוגראס. בקול צפצפני וידי זהב על הפסנתר, כלי ההקשה ועוד כמה הוא התבדח עם הקהל, הקים את הלהקה והרקיד את כולם. כל שיר הפך בעידודו לעשר דקות של אלתורים ששמרו עדיין על מסגרת השיר. ומי שלא שמע את St. Louis Blues בשלושה מקצבים שונים - כאילו לא יודע מאיפה התחיל הג'ז.
בתוך שיר אחד חזר אלי הרצון לחיות.
אחרי שעתיים וריקוד אחד (לא היה מקום לזוז. הלהקה נדחסה בתוך קצה אחד של החדר ליד הפסנתר, ויותר מדי קהל נכנס לקצה השני) קמנו ללכת, עייפים אך עם ניצוץ מחודש בעיניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה