פעם, לפני הרבה שנים, לפני שהמונח היה "היפסטר", שמחה בביוף היתה התגלמות האנדרגראונד בתל אביב.
שמחה בביוף, נו. בעלה אנס קטינות והורג ערבים, אבל מה זה חשוב, העיקר שהוא עושה מילואים (מתוך שירה).
היא הופיעה בערבי "ישבנים קוראים שירה" בהם השתלטה על כל תשומת הלב והשכיבה את הקהל מצחוק. את "תמונע" הכרתי בזכותה.
והנה, היא חוזרת. במקום כל כך מחתרתי שחרדים כבר הספיקו להצית אותו. מן גלריה וחלל להצגות ברחוב העליה, בין ירקנים שפתוחים עד הלילה ופיצוציות שמוכרות שקי קמח טף (צריכה אחד). כבר ראיתי שם כמה דברים מוצלחים, אבל המקום משרה מזל רע: בדרך לסרט עתיק שם לפני שנה וחצי פגעה בד' מכונית, ובדרך בחזרה משם דרך יהודה הלוי, ממש לא מזמן, ניסו לכייס אותי.
הגענו באיחור, אחרי יום עמוס במיוחד וגם די מדכא. הלכנו ברגל מאבן גבירול ואיתנו נספחים שגייסנו, כאלה שלא ממש ידעו את יוסף. עברנו דרך יהודה הלוי (למרות התנגדות הנספחים! אבל כנראה שהייתי צריכה חוויה מתקנת. וזו גם היתה הדרך הקצרה ביותר).
המופע, כמובן, התחיל בזמן. שמחה הזמינה אותנו בשמחה להתיישב, זה בסדר שאיחרנו, כולנו יהודים וליהודים מותר לאחר!
היא ציטטה מהכתובים ומדליה רביקוביץ, והיא גם שרה על קריית ארבע. היא אפילו תלתה את השמאל על המיקרופון שלה בדמות בובת מכשפה מצחקקת. האינטונציה שלה היתה כל כך מדויקת שבקושי היה צורך בשביס ובחצאית - זו היתה היא. הבחור שבפנים לא נראה ולא נשמע. אחרי שני שירים פרץ ד' (שהיה מוכן קודם לוותר על כל העסק) בצחוק רועם. אחריו באו הנספחים. אחרי כמה סיפורים מההיסטוריה האישית שלה השזורה בסיפורי גלות ירושלים כאבו לי הלחיים מרוב צחוק. 40 האנשים באולם לא הפסיקו לצחוק. הם אוהבים אותה. ואת ארץ ישראל. הם התגעגעו אליה, ולתקופה שבה אפשר היה לצחוק על כל דבר. וצחקנו.
יצאנו עם חיוך.טיילנו הביתה בלי שום תקלה (אם כי לא עברנו דרך חהודה הלוי בחזור). היינו בבית לפני אחת עשרה, ממש כמו בימי העליזים בלונדון.
ומאחר וזה היה יום ארוך וגם די מדכא, ומחר צריך לעבוד, הלכנו מהר לישון.
שמחה בביוף, נו. בעלה אנס קטינות והורג ערבים, אבל מה זה חשוב, העיקר שהוא עושה מילואים (מתוך שירה).
היא הופיעה בערבי "ישבנים קוראים שירה" בהם השתלטה על כל תשומת הלב והשכיבה את הקהל מצחוק. את "תמונע" הכרתי בזכותה.
והנה, היא חוזרת. במקום כל כך מחתרתי שחרדים כבר הספיקו להצית אותו. מן גלריה וחלל להצגות ברחוב העליה, בין ירקנים שפתוחים עד הלילה ופיצוציות שמוכרות שקי קמח טף (צריכה אחד). כבר ראיתי שם כמה דברים מוצלחים, אבל המקום משרה מזל רע: בדרך לסרט עתיק שם לפני שנה וחצי פגעה בד' מכונית, ובדרך בחזרה משם דרך יהודה הלוי, ממש לא מזמן, ניסו לכייס אותי.
הגענו באיחור, אחרי יום עמוס במיוחד וגם די מדכא. הלכנו ברגל מאבן גבירול ואיתנו נספחים שגייסנו, כאלה שלא ממש ידעו את יוסף. עברנו דרך יהודה הלוי (למרות התנגדות הנספחים! אבל כנראה שהייתי צריכה חוויה מתקנת. וזו גם היתה הדרך הקצרה ביותר).
המופע, כמובן, התחיל בזמן. שמחה הזמינה אותנו בשמחה להתיישב, זה בסדר שאיחרנו, כולנו יהודים וליהודים מותר לאחר!
היא ציטטה מהכתובים ומדליה רביקוביץ, והיא גם שרה על קריית ארבע. היא אפילו תלתה את השמאל על המיקרופון שלה בדמות בובת מכשפה מצחקקת. האינטונציה שלה היתה כל כך מדויקת שבקושי היה צורך בשביס ובחצאית - זו היתה היא. הבחור שבפנים לא נראה ולא נשמע. אחרי שני שירים פרץ ד' (שהיה מוכן קודם לוותר על כל העסק) בצחוק רועם. אחריו באו הנספחים. אחרי כמה סיפורים מההיסטוריה האישית שלה השזורה בסיפורי גלות ירושלים כאבו לי הלחיים מרוב צחוק. 40 האנשים באולם לא הפסיקו לצחוק. הם אוהבים אותה. ואת ארץ ישראל. הם התגעגעו אליה, ולתקופה שבה אפשר היה לצחוק על כל דבר. וצחקנו.
יצאנו עם חיוך.טיילנו הביתה בלי שום תקלה (אם כי לא עברנו דרך חהודה הלוי בחזור). היינו בבית לפני אחת עשרה, ממש כמו בימי העליזים בלונדון.
ומאחר וזה היה יום ארוך וגם די מדכא, ומחר צריך לעבוד, הלכנו מהר לישון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה