שאלו אותי כאן בסיום יום עבודה לא מאד ארוך, בעקבות שיחה על תכניותי המסועפות לערב.
לא תכניות מאד רציניות. שיעור ג'ז אותנטי עם מוזיקה וכוריאוגרפיה מקורית משנות העשרים ואחריו פתיחת תערוכה בשנקר.
זה היה השיעור הראשון של הסווינג ביום רביעי. אחריו יבוא שיעור טכניקה מתקדמת אליו אצטרך כנראה להצטרף בחודש הבא כדי להצדיק את מקומי במסיבה החדשה שאחריו. החודש אלך רק לג'ז אותנטי (לא ג'ז! צעדים מקוריים משנות העשרים שבוצעו למוזיקה תואמת, לא מה שמלמדים היום בדרך כלל).
בכל מקרה, את השיעור הראשון של החודש פספספתי. ובשבוע השני הגעתי באיחור קל ורק לשיעור אחד, ג'ז אותנטי, ולא נשארתי לשיעור טכניקה. גם לא נשארתי למסיבה, כי רציתי ללכת לפתיחת התערוכה. בשנקר תמיד יש דברים מעניינים.
ומזל שהספקתי לראות אותם.
כי עד שיצאתי, לקחתי אופניים וחציתי את הגשר לרמת גן (שלא לדבר על הזמן שבזבזתי כשהסתובבתי סביב הסניף השלישי של שנקר - זה שבכלל לא ידעתי שקיים - במקום להגיע ישר למקום הנכון) - כבר לא היה שם אף אחד.
ד' מצא לו מכרים לשוח איתם (סלב האיש, כן?), התפעל מהתערוכה, חיכה לי בנאמנות מלבבת ואפילו שכנע את המאבטח להשאיר את המקום פתוח עד שאגיע. ראוי להתפעלות, באמת.
המאבטח אכן נתן לי להכנס ולהתפעל משפע היצירות הקטנות והשנונות (מפוסטר אלטרנטיבי ל"ברוכים הבאים לבית הבובות" - באמת מהסרטים האהובים עלי - ועד שלל רגעים עירוניים קסומים בצבע נקי. היה סוריאליסטי לראות אותן בגלריה ריקה.
יצאנו כשהתחילו לכבות את האורות. הבנו את הרמז.
הלכנו לחפש את איילון ולחזור לתל אביב. כרגיל פנינו לכיוון הלא נכון.
מצאנו את עצמנו בשביל גישה למשהו... משהו... מן בניין, אבל קצת משונה... לא מאד גדול, אבל שמתנשא מעלינו, בצורה של...
" זה השמוק!"
"זה לא השמוק! השמוק יותר קרוב לבורסה!"
"לא, זה השמוק השני, זה שבהלכה".
טוב שראינו את הדבר הזה מקרוב. זו היתה חוויה חד-פעמית שכנראה חובה על כל מי שגר בגוש-דן לעבור יום אחד.
החלטנו שעדיף לא לנסות לחתוך דרך פארק הירקון בלילה. במקום זה חזרנו בדיוק על עקבותינו וחצינו ברגל את גשר ההלכה. שם שילחתי את ד' באוטובוס הביתה וקפצתי לקחת את האוטו של ההורים, שנסעו לחו"ל והשאירו לי את סבתא
(ע"ע). ד' פתח לי את החניה ואף הוריד את הרמפה של המכפיל-חניה (מין מתקן קומות ליצירת יותר מקומות חניה על שטח נתון, יציר הבלהות של אדריכל המאה ה-21. לא ממש זה אבל בעל פוטנציאל סרטי-אסונות בלתי מבוטל) וכיוון אותי בדייקנות - עד הבום! סליחה - במעלה הרמפה.
אחרי שקיללתי נמרצות את המתקן, השכן והעובדה שמעולם לא השתמשנו בחניה לפני כן, השארתי את המכונית ולקחתי את ד' הביתה. השעה היתה מאוחרת מאד. מותשים נכנסנו למיטה ונרדמנו מיד.
אולי באמת לא היה חכם לנסות לרקוד על כ-ל החתונות.
לא תכניות מאד רציניות. שיעור ג'ז אותנטי עם מוזיקה וכוריאוגרפיה מקורית משנות העשרים ואחריו פתיחת תערוכה בשנקר.
זה היה השיעור הראשון של הסווינג ביום רביעי. אחריו יבוא שיעור טכניקה מתקדמת אליו אצטרך כנראה להצטרף בחודש הבא כדי להצדיק את מקומי במסיבה החדשה שאחריו. החודש אלך רק לג'ז אותנטי (לא ג'ז! צעדים מקוריים משנות העשרים שבוצעו למוזיקה תואמת, לא מה שמלמדים היום בדרך כלל).
בכל מקרה, את השיעור הראשון של החודש פספספתי. ובשבוע השני הגעתי באיחור קל ורק לשיעור אחד, ג'ז אותנטי, ולא נשארתי לשיעור טכניקה. גם לא נשארתי למסיבה, כי רציתי ללכת לפתיחת התערוכה. בשנקר תמיד יש דברים מעניינים.
ומזל שהספקתי לראות אותם.
כי עד שיצאתי, לקחתי אופניים וחציתי את הגשר לרמת גן (שלא לדבר על הזמן שבזבזתי כשהסתובבתי סביב הסניף השלישי של שנקר - זה שבכלל לא ידעתי שקיים - במקום להגיע ישר למקום הנכון) - כבר לא היה שם אף אחד.
ד' מצא לו מכרים לשוח איתם (סלב האיש, כן?), התפעל מהתערוכה, חיכה לי בנאמנות מלבבת ואפילו שכנע את המאבטח להשאיר את המקום פתוח עד שאגיע. ראוי להתפעלות, באמת.
המאבטח אכן נתן לי להכנס ולהתפעל משפע היצירות הקטנות והשנונות (מפוסטר אלטרנטיבי ל"ברוכים הבאים לבית הבובות" - באמת מהסרטים האהובים עלי - ועד שלל רגעים עירוניים קסומים בצבע נקי. היה סוריאליסטי לראות אותן בגלריה ריקה.
יצאנו כשהתחילו לכבות את האורות. הבנו את הרמז.
הלכנו לחפש את איילון ולחזור לתל אביב. כרגיל פנינו לכיוון הלא נכון.
מצאנו את עצמנו בשביל גישה למשהו... משהו... מן בניין, אבל קצת משונה... לא מאד גדול, אבל שמתנשא מעלינו, בצורה של...
" זה השמוק!"
"זה לא השמוק! השמוק יותר קרוב לבורסה!"
"לא, זה השמוק השני, זה שבהלכה".
טוב שראינו את הדבר הזה מקרוב. זו היתה חוויה חד-פעמית שכנראה חובה על כל מי שגר בגוש-דן לעבור יום אחד.
החלטנו שעדיף לא לנסות לחתוך דרך פארק הירקון בלילה. במקום זה חזרנו בדיוק על עקבותינו וחצינו ברגל את גשר ההלכה. שם שילחתי את ד' באוטובוס הביתה וקפצתי לקחת את האוטו של ההורים, שנסעו לחו"ל והשאירו לי את סבתא
(ע"ע). ד' פתח לי את החניה ואף הוריד את הרמפה של המכפיל-חניה (מין מתקן קומות ליצירת יותר מקומות חניה על שטח נתון, יציר הבלהות של אדריכל המאה ה-21. לא ממש זה אבל בעל פוטנציאל סרטי-אסונות בלתי מבוטל) וכיוון אותי בדייקנות - עד הבום! סליחה - במעלה הרמפה.
אחרי שקיללתי נמרצות את המתקן, השכן והעובדה שמעולם לא השתמשנו בחניה לפני כן, השארתי את המכונית ולקחתי את ד' הביתה. השעה היתה מאוחרת מאד. מותשים נכנסנו למיטה ונרדמנו מיד.
אולי באמת לא היה חכם לנסות לרקוד על כ-ל החתונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה