הזמן האחרון היה מלא בסגירות מעגל. זה התחיל בירח הדבש:
הרגל קטן וחביב שהיה לי כשגרתי קרוב לפארק הירקון, היה לצאת לשם לטיול של חילוץ עצמות בין ערביים. אז יצאנו יחד לפיקניק שקט ונעים (אם כי חם) בבריכה בפארק הירקון ליד הברווזים בפינת דרך נמיר, על סנדויץ' מאולתר ובקבוק יין. וגם עשינו טיול לשבע תחנות וישבנו ישיבה חסרת מעש על שולחן פיקניק קטן. נפלא. אבל לא קטן ולא חילוץ עצמות.
זה היה הכסף הקטן. המעגל האמיתי נסגר יומיים לפני כן, בלילנו הראשון במלון. אתם מבינים, לפני הרבה הרבה זמן, כשרק התחלנו לצאת, יצאנו ד' ואני לסופ"ש בצימר קטן ולא במיוחד רומנטי במצפה רמון. מיד כשהגענו (אך כמובן אחרי שקנינו חלב, קפה וכו' לשהותנו במכולת השכונתית) גילינו שד' שכח את מברשת השיניים שלו בתל אביב.
"אפשר להשתמש בשלך?", שאל.
הסברתי יפה שעד כמה שזה לא רציונלי, אני מעדיפה שלא. ד' יצא לקנות אחת ואנחנו בילינו סופ"ש בנעימים.
ובלילנו הראשון במלון בירח הדבש קרה בדיוק אותו דבר. מברשת השיניים לא איתנו (אבל הפעם אני האשמה - לא ארזתי את המברשת החשמלית).
"רוצה להשתמש בשלי?" שאלתי בהיסח הדעת. חגיגה.
*****
שבועות אחר כך חזרנו לעוד הרגל שהזנחנו - לבקר בקולנוע. לאחרונה החלטנו להתמקד רק בסרטים ממש, אבל ממש שווים - כמו זה עם שון פן.
עד אז קראנו לו "נו, הסרט ההוא, זה שרצינו לראות, זה עם השיר של טוקינג הדס". זה היה פרט המידע המוצק היחיד של הסרט הזה, שהיה אמור לעסוק בכוכב רוק שהוא דראג קווין מזדקן שיוצא לפגוש את אביו ניצול השואה.
זה לא היה זה.
טוקינגהדס אכן היו בסרט.
לא רק השיר, אלא גם הופעת אורח של דיוויד בירן בעצמו ובכבודו. וזה חשוב, כי זמן לא רב קודם יצא סרט נוסף שמתכתב עם שיר של טוקינגהדס, "החיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז.
את טוד סולונדז אני אוהבת מאד מאז סרטו הראשון והמשובח, "ברוכים הבאים לבית הבובות". ו"החיים בזמן מלחמה" התכתב ארוכות עם סרטו המהולל ביותר, "אושר", ועם אחר השירים האהובים עלי ביותר.
אבל השיר לא היה בו, והוא רק התכתב עם "אושר". התשוקה נשארה בלתי מסופקת, ולכן הייתי מוכנה להשלים עם הביקורות הבינוניות וללכת לראות את "זה בוודאי המקום".
"זה בוודאי המקום" היה סרט גרוע. יפה מאד ויזואלית, והיו בו כמה בדיחות טובות. אבל זה כל מה שאפשר לומר לטובתו. היתה בו עלילה בלתי סבירה ומטופשת, ודמויות שהתהליך שעובר עליהן תמוה ומשונה. ברצינות, כוכב רוק שנוטש את כל מנעמי המעמד והכסף, ועובר לגור לו בבית של המעמד הבינוני אולי, אבל למה לו לשמור את כל הגינונים החיצוניים? ולמה לאשתו עבודה כל כך בלתי סבירה כמו כבאית? נגמרה ההגשמה העצמית? לפחות היתה מקימה את "חילוץ בינלאומי". על הסיבות, הדרכים וצירופי המקרים המשונים שהביאו אותו לאנשהו באמריקה עדיף לא להרחיב את הדיבור, ועל הסיום - בו הוא חוזר הביתה סחי לגמרי, במכנסי דוקרס, בלורית אפורה ונחישות מטופשת וחסרת היגיון להניח את העבר מאחוריו - חפרתי בעצב שבועות אחר כך.
התשוקה לטוקינגהדס סופקה. התשוקה לסרט טוב... לא.
אבל אנחנו לא לומדים מטעויות ורוצים לסגור עוד מעגלים, ולכן הלכנו גם ל"דרושה חברה לסוף העולם". ואו, איזה סרט מחריד. הרעיון היה מצוין - סוף העולם מגיע ולאף אחד אין מה להפסיד, בואו נחגוג! כלומר, כולם חוץ מאשר גיבורי הסרט, זוג צנוניות עצובות שאפילו סוף העולם לא יביא אותם להבין מה בעצם הם רוצים מהחיים שלהם.
אבל השיר. הוא לא היה שיר הנושא, אבל הוא היה. הוא היה לא פחות מאשר השיר האהוב עלי של טוקינגהדס.
"ברנינג דאון זה האוס לא האהוב עלייך?" שאל ד'.
"לא, ברנינג דאון זה האוס הוא השיר הכי מקפיץ שלהם, בגלל זה הוא היה בחתונה. רואד טו נו-וור הוא האהוב עלי".
זה לא הספיק.
למעט כמה סצנות מוצלחות בכיכובם של לא-גיבורי-הסרט, בהם כולם שותים, שוכבים ומפיקים את המיטב ממעט הזמן שנשאר להם - זה היה סרט איום ונורא. מלא רגשנות אך נטול רגש, לוקח את עצמו ברצינות ולא מצחיק בכלל. ושיאו הדרמטי ראוי להשמצה מיוחדת:
מסתבר שסטיב קארל, הנעבך הראשי, במקום לשקר לשכנתו היפה והעגמומית כמו כל אדם נורמלי, אמר את האמת - הוא באמת הכיר איש עם מטוס שיוכל להביא אותה למשפחתה בצד השני של האוקיינוס. ואני כמעט התרגשתי כאשר הוא נשא אותה בזרועותיו מביתו של אביו המנוכר אל...
האולטראלייט שלו?
כן.
לאיש היה מחסן בחצר ובו מטוסון אולטראלייט שיוכל במאמץ להביא אותם לגבול המדינה, אפילו לא לקנדה. ובטח שלא אל מעבר לאוקיינוס.
"הי", אמר ד'. "זה מטוס כמו שלנו!".
אכן. לפני כמה שבועות פינקתי את עצמי ברפליקה קטנטונת של פייפר J3, מהסוג שיכול לעופף קצת. המטוס בו היתה אמורה השכנה הרומנטית להגיע אל משפחתה שמעבר לאוקיינוס אכן היה בדיוק כמוהו - עשוי פלסטיק וקרטון ועף כשמותחים לו את הגומיה.
גם המעגל הזה נסגר.
מישהו שמע על סרט טוב?
הרגל קטן וחביב שהיה לי כשגרתי קרוב לפארק הירקון, היה לצאת לשם לטיול של חילוץ עצמות בין ערביים. אז יצאנו יחד לפיקניק שקט ונעים (אם כי חם) בבריכה בפארק הירקון ליד הברווזים בפינת דרך נמיר, על סנדויץ' מאולתר ובקבוק יין. וגם עשינו טיול לשבע תחנות וישבנו ישיבה חסרת מעש על שולחן פיקניק קטן. נפלא. אבל לא קטן ולא חילוץ עצמות.
זה היה הכסף הקטן. המעגל האמיתי נסגר יומיים לפני כן, בלילנו הראשון במלון. אתם מבינים, לפני הרבה הרבה זמן, כשרק התחלנו לצאת, יצאנו ד' ואני לסופ"ש בצימר קטן ולא במיוחד רומנטי במצפה רמון. מיד כשהגענו (אך כמובן אחרי שקנינו חלב, קפה וכו' לשהותנו במכולת השכונתית) גילינו שד' שכח את מברשת השיניים שלו בתל אביב.
"אפשר להשתמש בשלך?", שאל.
הסברתי יפה שעד כמה שזה לא רציונלי, אני מעדיפה שלא. ד' יצא לקנות אחת ואנחנו בילינו סופ"ש בנעימים.
ובלילנו הראשון במלון בירח הדבש קרה בדיוק אותו דבר. מברשת השיניים לא איתנו (אבל הפעם אני האשמה - לא ארזתי את המברשת החשמלית).
"רוצה להשתמש בשלי?" שאלתי בהיסח הדעת. חגיגה.
*****
שבועות אחר כך חזרנו לעוד הרגל שהזנחנו - לבקר בקולנוע. לאחרונה החלטנו להתמקד רק בסרטים ממש, אבל ממש שווים - כמו זה עם שון פן.
עד אז קראנו לו "נו, הסרט ההוא, זה שרצינו לראות, זה עם השיר של טוקינג הדס". זה היה פרט המידע המוצק היחיד של הסרט הזה, שהיה אמור לעסוק בכוכב רוק שהוא דראג קווין מזדקן שיוצא לפגוש את אביו ניצול השואה.
זה לא היה זה.
טוקינגהדס אכן היו בסרט.
לא רק השיר, אלא גם הופעת אורח של דיוויד בירן בעצמו ובכבודו. וזה חשוב, כי זמן לא רב קודם יצא סרט נוסף שמתכתב עם שיר של טוקינגהדס, "החיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז.
את טוד סולונדז אני אוהבת מאד מאז סרטו הראשון והמשובח, "ברוכים הבאים לבית הבובות". ו"החיים בזמן מלחמה" התכתב ארוכות עם סרטו המהולל ביותר, "אושר", ועם אחר השירים האהובים עלי ביותר.
אבל השיר לא היה בו, והוא רק התכתב עם "אושר". התשוקה נשארה בלתי מסופקת, ולכן הייתי מוכנה להשלים עם הביקורות הבינוניות וללכת לראות את "זה בוודאי המקום".
"זה בוודאי המקום" היה סרט גרוע. יפה מאד ויזואלית, והיו בו כמה בדיחות טובות. אבל זה כל מה שאפשר לומר לטובתו. היתה בו עלילה בלתי סבירה ומטופשת, ודמויות שהתהליך שעובר עליהן תמוה ומשונה. ברצינות, כוכב רוק שנוטש את כל מנעמי המעמד והכסף, ועובר לגור לו בבית של המעמד הבינוני אולי, אבל למה לו לשמור את כל הגינונים החיצוניים? ולמה לאשתו עבודה כל כך בלתי סבירה כמו כבאית? נגמרה ההגשמה העצמית? לפחות היתה מקימה את "חילוץ בינלאומי". על הסיבות, הדרכים וצירופי המקרים המשונים שהביאו אותו לאנשהו באמריקה עדיף לא להרחיב את הדיבור, ועל הסיום - בו הוא חוזר הביתה סחי לגמרי, במכנסי דוקרס, בלורית אפורה ונחישות מטופשת וחסרת היגיון להניח את העבר מאחוריו - חפרתי בעצב שבועות אחר כך.
התשוקה לטוקינגהדס סופקה. התשוקה לסרט טוב... לא.
אבל אנחנו לא לומדים מטעויות ורוצים לסגור עוד מעגלים, ולכן הלכנו גם ל"דרושה חברה לסוף העולם". ואו, איזה סרט מחריד. הרעיון היה מצוין - סוף העולם מגיע ולאף אחד אין מה להפסיד, בואו נחגוג! כלומר, כולם חוץ מאשר גיבורי הסרט, זוג צנוניות עצובות שאפילו סוף העולם לא יביא אותם להבין מה בעצם הם רוצים מהחיים שלהם.
אבל השיר. הוא לא היה שיר הנושא, אבל הוא היה. הוא היה לא פחות מאשר השיר האהוב עלי של טוקינגהדס.
"ברנינג דאון זה האוס לא האהוב עלייך?" שאל ד'.
"לא, ברנינג דאון זה האוס הוא השיר הכי מקפיץ שלהם, בגלל זה הוא היה בחתונה. רואד טו נו-וור הוא האהוב עלי".
זה לא הספיק.
למעט כמה סצנות מוצלחות בכיכובם של לא-גיבורי-הסרט, בהם כולם שותים, שוכבים ומפיקים את המיטב ממעט הזמן שנשאר להם - זה היה סרט איום ונורא. מלא רגשנות אך נטול רגש, לוקח את עצמו ברצינות ולא מצחיק בכלל. ושיאו הדרמטי ראוי להשמצה מיוחדת:
מסתבר שסטיב קארל, הנעבך הראשי, במקום לשקר לשכנתו היפה והעגמומית כמו כל אדם נורמלי, אמר את האמת - הוא באמת הכיר איש עם מטוס שיוכל להביא אותה למשפחתה בצד השני של האוקיינוס. ואני כמעט התרגשתי כאשר הוא נשא אותה בזרועותיו מביתו של אביו המנוכר אל...
האולטראלייט שלו?
כן.
לאיש היה מחסן בחצר ובו מטוסון אולטראלייט שיוכל במאמץ להביא אותם לגבול המדינה, אפילו לא לקנדה. ובטח שלא אל מעבר לאוקיינוס.
"הי", אמר ד'. "זה מטוס כמו שלנו!".
אכן. לפני כמה שבועות פינקתי את עצמי ברפליקה קטנטונת של פייפר J3, מהסוג שיכול לעופף קצת. המטוס בו היתה אמורה השכנה הרומנטית להגיע אל משפחתה שמעבר לאוקיינוס אכן היה בדיוק כמוהו - עשוי פלסטיק וקרטון ועף כשמותחים לו את הגומיה.
גם המעגל הזה נסגר.
מישהו שמע על סרט טוב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה