מצד שני, אותי כנראה אסור היה להשאיר שם לבד. נו, זה היה רק התירוץ שלי לעבור שם. וטוב שלא יצאתי עם חצי פרה גם כן.
רגע, מה?
מההתחלה. למי שלא עוקב, פלורה שלחה אותי בזמנו להמוני בדיקות. בין מישוש לצילום, גם להמטולוג שיבדוק איזו תוצאה חריגה בעניין קרישת דם. הוא נקרש טיפה לאט מדי. אמא טוענת שזה עדיף על ההפך, וכנראה צודקת. אבל זה לא ממש מצדיק את הטרטור - מילא תור לשלושה חודשים קדימה, אבל הרופא היחיד שבכלל מוכן לקבוע לי תור (כל היתר רצו צילום של ההפניה ואז יחליט הם אם בכלל לחזור אלי!) עובד רק פעם בשבוע, בין 16:00-19:00.
בביקור הראשון (חצי יום חופש) הוא הסתכל על הבדיקות ואמר שזה נראה כאילו המעבדה לא לקחה מספיק דם. הוא לא רוצה לשלוח אותי מייד לבדיקות קרישה מלאות כי זה קצת טרטור, לכן שאעשה את הבדיקה שוב ואבוא אליו בענוד חודש.
באמצע עוד יום עבודה.
הבלגתי, נבדקתי ובאתי. התוצאה יצאה גבולית גם בבדיקה החוזרת, והפעם הוא הודיע לי חגיגית שזה כנראה כלום ולא תהיה לזה שום משמעות טיפולית, אז שלא ארגיש שדחוף לבצע את הבדיקות. "אני לפני חתונה", אמרתי לו. "טוב, אז תחכי עד אחרי התאונה".
לא אמרתי כלום. אחרי עוד הסבר שאלה בדיקות שהן קצת טרטור וצריך לקבוע אליהן תור מראש, וכדאי שאקבע אליו תור רק אחר כך כי לוקח זמן לקבל את התוצאות, הלכתי הביתה...
והתקשרתי מייד למוקד לקבוע תור. ככה אני, מתקשה לדחות סיפוקים.
למעשה קיויתי שאוכל להרוג שתי בדיקות במרפאה אחת ולבצע גם את הבדיקות הגנטיות שההורים מתעקשים שנעשה (כי 3/4 אשכנזי זה לכל הדעות יותר מדי. ואולי הם כן חושבים שנבטל את החתונה אם ימצאו משהו?) באותה הזדמנות. אבל זה לא יקרה - את הבדיקות לקרישת דם עושים רק בימים מסוימים בשעות 10:30-10:40, ואת הבדיקות הגנטיות - בימים אחרים, בין השעות 12:30-13:40.
בתל אביב.
אבל אני לא כל הזמן בתל אביב.
התקשרתי שוב, והפעם שאלתי על אותן הבדיקות ברחובות. בנוגע לקרישה היה לי מזל - יש ברחובות כל יום בשעה 10:00 - שזה אומר שאוכל לקחת מונית לעבודה ולאחר רק בדקות ספורות. עם הבדיקות הגנטיות היה לי פחות מזל - זה רק בימי ראשון מארבע עד חמש אחרי הצהריים, והתור הראשון הוא באמצע ירח הדבש שלי.
עזבתי את זה.
ובכן, הבוקר המיועד הגיע. מי שמכיר את מיצי יודע שהיא שונאת לדלג על ארוחת בוקר. ביררתי עם המעבדה ("תפקססי לנו את ההפניה בבקשה!") אם צריך להיות בצום. צריך. המעבדה באמצע העיר, רחוק למדי מתחנת הרכבת. הגעתי ממש מוקדם, מספיק מוקדם כדי לטייל העירה. לא שהייתי במצב רוח לזה - היתיי רעבה ועצבנית בגלל הצום. בכל זאת טיילתי לתוך רחובות, התפעלתי מהבניינים החדשים, מהבוטיקים ומהפאבים החדשים שהתאמצו מאד להיראות ישנים עד עתיקים. תוך עשרים דקות חלפתי (בלי להכנס!) על פני האטליז החביב עלי מימים ימימה, "מו ומו" (היום: מסעדה מתמחה, עם דלפק אטליז צדדי במקום שבו היתה פעם פינת הגבינות של הבעלים הנוכחי, הבן של הבעלים המקורי) והגעתי לרחוב שמוביל למרפאה...
ובו, מעשה שטן, הבוטיק של אחד המעצבים החביבים עלי, אסף פלג חובב הקימורים. קניתי ממנו בכמה שווקי אופנה ופעם אחת בבוטיק הזה, ומזמן, מזמן שלא ביקרתי שם. ודווקא היתה תמונה של שמלה שלו בקטלוג של אקס נט, שעשתה לי חשק רציני לבקר.
והיו לי חמש עשרה דקות להרוג.
"טוב", חשבתי לעצמי. "רק אציץ. בשום אופן לא אקנה".
לא הייתי צריכה אפילו לחשוב את זה. אמנם שתי השמלות הראשונות שמדדתי הותירו קצת עודף בד באיזור המתניים (ככה זה כשאת לובשת שלוש מידות שונות באותה שמלה), ושמלת המעטפת המגניבה שראיתי באקס נט התבררה כעשויה מבד סינטתי ומתכתי, אבל המוכרת בכל זאת הציעה לי למדוד שמלה קיטשית משהו - עם עליונית פליסה צהבהבה, רכה אך מתכתית, וחצאית פרחונית - ואני בטפשותי הסכמתי למדוד.
היא היתה יקרה בהרבה משמלת החתונה שלי. אבל גם עשתה לי תחת הרבה יותר יפה. לא עמדתי בפיתוי, שילמתי עבור חתיכת הבד הקטנטה ורצתי לבדיקה.
אפילו האחיות האנטיפתיות לא קלקלו לי את מצב הרוח. הבדיקה הסתברה כקצרה ופשוטה עבורי, ומרגיזה ביותר עבורן - כנראה שהבירוקרטיה מציקה גם להן. את הכריך שהבאתי חיסלתי עוד לפני שתפסתי מונית לעבודה, אבל נשארתי עם כאב ראש מציק לשארית היום.
ושמלה אחת סקסית. החבר ד' לא התנגד לקניה אחרי שהבטחתי לו שמדובר בסתם שמלה לקיץ ולא בעוד שמלת חתונה, ואף תמך בהתלהבות כשראה אותה עלי באותו ערב.
עדיין לא קיבלתי את תוצאות הבדיקות. כשהרופא אמר שזה טרטור, כנראה לזה הוא התכוון.
רגע, מה?
מההתחלה. למי שלא עוקב, פלורה שלחה אותי בזמנו להמוני בדיקות. בין מישוש לצילום, גם להמטולוג שיבדוק איזו תוצאה חריגה בעניין קרישת דם. הוא נקרש טיפה לאט מדי. אמא טוענת שזה עדיף על ההפך, וכנראה צודקת. אבל זה לא ממש מצדיק את הטרטור - מילא תור לשלושה חודשים קדימה, אבל הרופא היחיד שבכלל מוכן לקבוע לי תור (כל היתר רצו צילום של ההפניה ואז יחליט הם אם בכלל לחזור אלי!) עובד רק פעם בשבוע, בין 16:00-19:00.
בביקור הראשון (חצי יום חופש) הוא הסתכל על הבדיקות ואמר שזה נראה כאילו המעבדה לא לקחה מספיק דם. הוא לא רוצה לשלוח אותי מייד לבדיקות קרישה מלאות כי זה קצת טרטור, לכן שאעשה את הבדיקה שוב ואבוא אליו בענוד חודש.
באמצע עוד יום עבודה.
הבלגתי, נבדקתי ובאתי. התוצאה יצאה גבולית גם בבדיקה החוזרת, והפעם הוא הודיע לי חגיגית שזה כנראה כלום ולא תהיה לזה שום משמעות טיפולית, אז שלא ארגיש שדחוף לבצע את הבדיקות. "אני לפני חתונה", אמרתי לו. "טוב, אז תחכי עד אחרי התאונה".
לא אמרתי כלום. אחרי עוד הסבר שאלה בדיקות שהן קצת טרטור וצריך לקבוע אליהן תור מראש, וכדאי שאקבע אליו תור רק אחר כך כי לוקח זמן לקבל את התוצאות, הלכתי הביתה...
והתקשרתי מייד למוקד לקבוע תור. ככה אני, מתקשה לדחות סיפוקים.
למעשה קיויתי שאוכל להרוג שתי בדיקות במרפאה אחת ולבצע גם את הבדיקות הגנטיות שההורים מתעקשים שנעשה (כי 3/4 אשכנזי זה לכל הדעות יותר מדי. ואולי הם כן חושבים שנבטל את החתונה אם ימצאו משהו?) באותה הזדמנות. אבל זה לא יקרה - את הבדיקות לקרישת דם עושים רק בימים מסוימים בשעות 10:30-10:40, ואת הבדיקות הגנטיות - בימים אחרים, בין השעות 12:30-13:40.
בתל אביב.
אבל אני לא כל הזמן בתל אביב.
התקשרתי שוב, והפעם שאלתי על אותן הבדיקות ברחובות. בנוגע לקרישה היה לי מזל - יש ברחובות כל יום בשעה 10:00 - שזה אומר שאוכל לקחת מונית לעבודה ולאחר רק בדקות ספורות. עם הבדיקות הגנטיות היה לי פחות מזל - זה רק בימי ראשון מארבע עד חמש אחרי הצהריים, והתור הראשון הוא באמצע ירח הדבש שלי.
עזבתי את זה.
ובכן, הבוקר המיועד הגיע. מי שמכיר את מיצי יודע שהיא שונאת לדלג על ארוחת בוקר. ביררתי עם המעבדה ("תפקססי לנו את ההפניה בבקשה!") אם צריך להיות בצום. צריך. המעבדה באמצע העיר, רחוק למדי מתחנת הרכבת. הגעתי ממש מוקדם, מספיק מוקדם כדי לטייל העירה. לא שהייתי במצב רוח לזה - היתיי רעבה ועצבנית בגלל הצום. בכל זאת טיילתי לתוך רחובות, התפעלתי מהבניינים החדשים, מהבוטיקים ומהפאבים החדשים שהתאמצו מאד להיראות ישנים עד עתיקים. תוך עשרים דקות חלפתי (בלי להכנס!) על פני האטליז החביב עלי מימים ימימה, "מו ומו" (היום: מסעדה מתמחה, עם דלפק אטליז צדדי במקום שבו היתה פעם פינת הגבינות של הבעלים הנוכחי, הבן של הבעלים המקורי) והגעתי לרחוב שמוביל למרפאה...
ובו, מעשה שטן, הבוטיק של אחד המעצבים החביבים עלי, אסף פלג חובב הקימורים. קניתי ממנו בכמה שווקי אופנה ופעם אחת בבוטיק הזה, ומזמן, מזמן שלא ביקרתי שם. ודווקא היתה תמונה של שמלה שלו בקטלוג של אקס נט, שעשתה לי חשק רציני לבקר.
והיו לי חמש עשרה דקות להרוג.
"טוב", חשבתי לעצמי. "רק אציץ. בשום אופן לא אקנה".
לא הייתי צריכה אפילו לחשוב את זה. אמנם שתי השמלות הראשונות שמדדתי הותירו קצת עודף בד באיזור המתניים (ככה זה כשאת לובשת שלוש מידות שונות באותה שמלה), ושמלת המעטפת המגניבה שראיתי באקס נט התבררה כעשויה מבד סינטתי ומתכתי, אבל המוכרת בכל זאת הציעה לי למדוד שמלה קיטשית משהו - עם עליונית פליסה צהבהבה, רכה אך מתכתית, וחצאית פרחונית - ואני בטפשותי הסכמתי למדוד.
היא היתה יקרה בהרבה משמלת החתונה שלי. אבל גם עשתה לי תחת הרבה יותר יפה. לא עמדתי בפיתוי, שילמתי עבור חתיכת הבד הקטנטה ורצתי לבדיקה.
אפילו האחיות האנטיפתיות לא קלקלו לי את מצב הרוח. הבדיקה הסתברה כקצרה ופשוטה עבורי, ומרגיזה ביותר עבורן - כנראה שהבירוקרטיה מציקה גם להן. את הכריך שהבאתי חיסלתי עוד לפני שתפסתי מונית לעבודה, אבל נשארתי עם כאב ראש מציק לשארית היום.
ושמלה אחת סקסית. החבר ד' לא התנגד לקניה אחרי שהבטחתי לו שמדובר בסתם שמלה לקיץ ולא בעוד שמלת חתונה, ואף תמך בהתלהבות כשראה אותה עלי באותו ערב.
עדיין לא קיבלתי את תוצאות הבדיקות. כשהרופא אמר שזה טרטור, כנראה לזה הוא התכוון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה