כי מה, יש את "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני". אמנם, זו אופרה שזכתה לתהילה בגלל פרט טריויה - ממנה הגיע השיר "Whiskey Bar" ל"דלתות". אבל קורט וייל וברטולד ברכט הפציעו שוב באופרה הישראלית, ולנו זה הספיק.
אם זכרוני איננו מטעה, האופרה האחרונה שעלתה כאן של הצמד היא "אופרה בגרוש". זה היה במגרת האופרטה-אחת-לעונה של האופרה הישראלית. הפעם, החליטו על כיוון נשכני יותר, והעלו את "מהגוני" בהפקה מלאה ומפוארת במיוחד. בתכניה גם כתבו שיש עכשיו עניין רב באופרה הזו ובשנים האחרונות היא מועלית שוב ושוב בבתי אופרה רבים בעולם. כנראה שזה נכון, כי "מהגוני" עוסקת בחוליי הקפיטליזם, החמדנות, בלחם ושעשועים.מאד אקטואלי.
יש בה קברט, עלילה, דמויות ורקע - הרבה בשביל אופרה - ויש בה גם מוזיקה מופלאה, אמנם במקבץ רחב למדי של סגנונות. בהפקה הנוכחית שלוש שפות שונות - רוב השירים בגרמנית, ו"ויסקי בר" באנגלית, והקריינות של רבקה מיכאלי בעברית מרשימה.
זה הרבה.
לכל זה מצטרפת תפאורה מלאת פירוטכניקה, רקדנים וניצבים לרוב, מסרים אקטואליים ועיבודים בומבסטיים (היו כאלה גם בצמד ה"ליצנים" ו"אבירות כפרית" שראתיתי לפני חודש - האם תזמורת ראשון לציון הגדילה את שורותיה ורוצה להשוויץ, או אולי זה הקו החדש של האופרה הישראלית?).
וזה הרבה יותר מדי. הרבה הרבה יותר מדי.
התלבושות נראו כאילו נלקחו מפילם נואר, רק באדום וורוד. התפאורה כוללת, בין היתר, רצפה עם תאורה משתנה ו"גבעה" של עומק לבמה (לא עובד כשיושבים ביציע מהצד. מישהו צריך לספר לבמאי שאולם קונצרטים לא בנוי כמו אולם תיאטרון - הוא גבוה יותר, האקוסטיקה בו יותר חשובה מהתצפית לבמה, ורק ביציעים מוחאים כפיים, באולם משקשקים בתכשיטים), אין סוף מסכים וסרטונים. הרקדנים עושים פה עבודה קשה במיוחד, ואף ממחיזים כמה סצנות מחרידות (מיצי אומרת שכנראה יש להם קייס לתביעה). העיבודים המוזיקליים בומבסטיים, אבל נאמאנים מאד למסורת האופרה הגרמנית המודרנית, כלומר מזכירים קצת את פסקול "מלחמת הכוכבים" וקצת את טבעת הניבלונגים, רק יותר ברעש (והמקור, למי שמחרים, רועש). הנושא החברתי מטופל בגסות - יש גבול לכמה מסר אפשר להעמיס על כתפיה של יצירה אחת, ביחוד כזו שכל הנשים בה זונות (למעט אחת, אלמנה ואשת חזון. חשוב לציין שהיא "אלמנה" - זהו גם תואר, כן, כי בימי לא כל כך רחוקים "אלמנה" היתה הסוג היחיד של אשה שהיה לה עצמאות כלכלית כלשהי, כלומר כסף משלה שאינו שייך לאביה או לבעלה).
ואם היה פעם רגש באופרה, הוא אבד פה לגמרי.
העומס קשה ומקשה, והכל מאכילים את הצופה בכפית. ועדיף שלא לספר מה עשו קודם עם הכפית הזו.
בכל זאת יצאתי מזמזמת, את "ירח אלבמה" כמובן.
"זה לא השיר", טען החבר ד'. והוא צדק. לא המהמתי את השיר כמו ששרות אותו הזונות האופורטוניסטיות במדבר, שרתי אותו בגרסה המוצלחת ביותר ששמעתי, בביצוע מינימליסטי קרמיט הצפרדע בידיו של ארי פפר מה"פאפט פולק רביבל", לפני שקראו להם רד בנד.
אם זכרוני איננו מטעה, האופרה האחרונה שעלתה כאן של הצמד היא "אופרה בגרוש". זה היה במגרת האופרטה-אחת-לעונה של האופרה הישראלית. הפעם, החליטו על כיוון נשכני יותר, והעלו את "מהגוני" בהפקה מלאה ומפוארת במיוחד. בתכניה גם כתבו שיש עכשיו עניין רב באופרה הזו ובשנים האחרונות היא מועלית שוב ושוב בבתי אופרה רבים בעולם. כנראה שזה נכון, כי "מהגוני" עוסקת בחוליי הקפיטליזם, החמדנות, בלחם ושעשועים.מאד אקטואלי.
יש בה קברט, עלילה, דמויות ורקע - הרבה בשביל אופרה - ויש בה גם מוזיקה מופלאה, אמנם במקבץ רחב למדי של סגנונות. בהפקה הנוכחית שלוש שפות שונות - רוב השירים בגרמנית, ו"ויסקי בר" באנגלית, והקריינות של רבקה מיכאלי בעברית מרשימה.
זה הרבה.
לכל זה מצטרפת תפאורה מלאת פירוטכניקה, רקדנים וניצבים לרוב, מסרים אקטואליים ועיבודים בומבסטיים (היו כאלה גם בצמד ה"ליצנים" ו"אבירות כפרית" שראתיתי לפני חודש - האם תזמורת ראשון לציון הגדילה את שורותיה ורוצה להשוויץ, או אולי זה הקו החדש של האופרה הישראלית?).
וזה הרבה יותר מדי. הרבה הרבה יותר מדי.
התלבושות נראו כאילו נלקחו מפילם נואר, רק באדום וורוד. התפאורה כוללת, בין היתר, רצפה עם תאורה משתנה ו"גבעה" של עומק לבמה (לא עובד כשיושבים ביציע מהצד. מישהו צריך לספר לבמאי שאולם קונצרטים לא בנוי כמו אולם תיאטרון - הוא גבוה יותר, האקוסטיקה בו יותר חשובה מהתצפית לבמה, ורק ביציעים מוחאים כפיים, באולם משקשקים בתכשיטים), אין סוף מסכים וסרטונים. הרקדנים עושים פה עבודה קשה במיוחד, ואף ממחיזים כמה סצנות מחרידות (מיצי אומרת שכנראה יש להם קייס לתביעה). העיבודים המוזיקליים בומבסטיים, אבל נאמאנים מאד למסורת האופרה הגרמנית המודרנית, כלומר מזכירים קצת את פסקול "מלחמת הכוכבים" וקצת את טבעת הניבלונגים, רק יותר ברעש (והמקור, למי שמחרים, רועש). הנושא החברתי מטופל בגסות - יש גבול לכמה מסר אפשר להעמיס על כתפיה של יצירה אחת, ביחוד כזו שכל הנשים בה זונות (למעט אחת, אלמנה ואשת חזון. חשוב לציין שהיא "אלמנה" - זהו גם תואר, כן, כי בימי לא כל כך רחוקים "אלמנה" היתה הסוג היחיד של אשה שהיה לה עצמאות כלכלית כלשהי, כלומר כסף משלה שאינו שייך לאביה או לבעלה).
ואם היה פעם רגש באופרה, הוא אבד פה לגמרי.
העומס קשה ומקשה, והכל מאכילים את הצופה בכפית. ועדיף שלא לספר מה עשו קודם עם הכפית הזו.
בכל זאת יצאתי מזמזמת, את "ירח אלבמה" כמובן.
"זה לא השיר", טען החבר ד'. והוא צדק. לא המהמתי את השיר כמו ששרות אותו הזונות האופורטוניסטיות במדבר, שרתי אותו בגרסה המוצלחת ביותר ששמעתי, בביצוע מינימליסטי קרמיט הצפרדע בידיו של ארי פפר מה"פאפט פולק רביבל", לפני שקראו להם רד בנד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה