ל"ארטיסט" חיכיתי בכיליון עיניים.
למיצי יש חיבה עזה, בסך הכל, לתקופה, לאסתטיקה, לריקודים.
בעיקר הריקודים.
בקיצור, הציפיות של מיצי היו בשמיים. ביחוד שבכרטיסים זכה עבורה החבר ד', בהגרלה שערך מקום העבודה שלו, כי החליט שסרט שהצליח כנגד כל הסיכויים דומה לו. כלומר למקום העבודה. מיצי התרגשה - לעתים מאד רחוקות היא זוכה במשהו! הציפיות רק הרקיעו.
ולכן, האכזבה היתה קשה.
פעם, הדודה הכי פולניה של מיצי אמרה לה שלטיול צריך לצאת בלי שום ציפיות. מיצי אכן נוטה לומר שהטיולים המוצלחים ביותר שלה היו כאלה בהם היא לא תכננה כלום ונתנה למישהו אחר לעשות את כל העבודה (תודה טלי, ברלין היה מהמם). ובכל זאת, זה קונספט בעייתי.
כבר השם רמז על בעיה. למה קראו לסרט ששמו האנגלי "The Artist" בשם בעל הקונוטציה המשונה "הארטיסט", לא ברור. אולי למען הדודות הפולניות, שידעו כן למה לצפות?
והעלילה. היא.. איך לומר... שטוחה משהו. אין יותר מדי עומק. כנרראה שבכוונה, בסך הכל צריך הרבה מאד תשומת לב כדי לראות סרט אילם. צריך להתרכז ממש כדי להבין מה קורה. מלים הן כנראה קיצור דרך רציני.
הסרט אכן חגג את האסתטיקה של שנות העשרים. אין דרך אחרת לתאר זאת. שמלות נוצצות (נראות יותר טוב בשחור לבן?), צעדי ריקוד אותנטיים ומוצלחים, ומוזיקה מלאת חיים. אבל זה בכל זאת רטרו ולא המקור - מהשחק מלא המימיקה והפיזי מאד של הסרט האילם נעלם, והוחלף בהרבה מאד קלוז-אפ ובעיקר - בחיוך.
החיוך. עוד בפוסטר לחשתי לחבר ד' "כמה שיניים!". שני הגיבורים - כריזמתיים ומלאי אופי - מוותרים כמעט על כל מחווה פיזית לטובת חיוך רחב, כובש ומלא שיניים. יפה מאד. בהחלט מחווה שכדאי לצרף לכל סרט - אולי נדמה לי, אבל יתכן שחיוכים הם נדירים בקולנוע של היום? לומר את האמת הם גם לא היו נפוצים עד כדי כך בתקופת הסרט האילם - איכות הציוד לא הספיקה אז לצילום שיראה פרטי הבעה, ומכאן המימיקה הפיזית.
וגזר הדין?
"גימיק", פסק החבר ד'.כל הסרט התברר כגימיק אחד גדול, עם עלילה חלשה, דמויות שטוחות וכלב אחד מעצבן. אפילו הריקודים לא הרשימו בוירטואוזיות (אבל מיצי מבצעת אותם בסלון כל יום מאז. כיף). אבל מה - כל הכבוד על ההעזה.
למיצי יש חיבה עזה, בסך הכל, לתקופה, לאסתטיקה, לריקודים.
בעיקר הריקודים.
בקיצור, הציפיות של מיצי היו בשמיים. ביחוד שבכרטיסים זכה עבורה החבר ד', בהגרלה שערך מקום העבודה שלו, כי החליט שסרט שהצליח כנגד כל הסיכויים דומה לו. כלומר למקום העבודה. מיצי התרגשה - לעתים מאד רחוקות היא זוכה במשהו! הציפיות רק הרקיעו.
ולכן, האכזבה היתה קשה.
פעם, הדודה הכי פולניה של מיצי אמרה לה שלטיול צריך לצאת בלי שום ציפיות. מיצי אכן נוטה לומר שהטיולים המוצלחים ביותר שלה היו כאלה בהם היא לא תכננה כלום ונתנה למישהו אחר לעשות את כל העבודה (תודה טלי, ברלין היה מהמם). ובכל זאת, זה קונספט בעייתי.
כבר השם רמז על בעיה. למה קראו לסרט ששמו האנגלי "The Artist" בשם בעל הקונוטציה המשונה "הארטיסט", לא ברור. אולי למען הדודות הפולניות, שידעו כן למה לצפות?
והעלילה. היא.. איך לומר... שטוחה משהו. אין יותר מדי עומק. כנרראה שבכוונה, בסך הכל צריך הרבה מאד תשומת לב כדי לראות סרט אילם. צריך להתרכז ממש כדי להבין מה קורה. מלים הן כנראה קיצור דרך רציני.
הסרט אכן חגג את האסתטיקה של שנות העשרים. אין דרך אחרת לתאר זאת. שמלות נוצצות (נראות יותר טוב בשחור לבן?), צעדי ריקוד אותנטיים ומוצלחים, ומוזיקה מלאת חיים. אבל זה בכל זאת רטרו ולא המקור - מהשחק מלא המימיקה והפיזי מאד של הסרט האילם נעלם, והוחלף בהרבה מאד קלוז-אפ ובעיקר - בחיוך.
החיוך. עוד בפוסטר לחשתי לחבר ד' "כמה שיניים!". שני הגיבורים - כריזמתיים ומלאי אופי - מוותרים כמעט על כל מחווה פיזית לטובת חיוך רחב, כובש ומלא שיניים. יפה מאד. בהחלט מחווה שכדאי לצרף לכל סרט - אולי נדמה לי, אבל יתכן שחיוכים הם נדירים בקולנוע של היום? לומר את האמת הם גם לא היו נפוצים עד כדי כך בתקופת הסרט האילם - איכות הציוד לא הספיקה אז לצילום שיראה פרטי הבעה, ומכאן המימיקה הפיזית.
וגזר הדין?
"גימיק", פסק החבר ד'.כל הסרט התברר כגימיק אחד גדול, עם עלילה חלשה, דמויות שטוחות וכלב אחד מעצבן. אפילו הריקודים לא הרשימו בוירטואוזיות (אבל מיצי מבצעת אותם בסלון כל יום מאז. כיף). אבל מה - כל הכבוד על ההעזה.
שמלות נוצצות תמיד יראו יותר טוב בצבע טורקיז מאשר בשחור לבן!
השבמחק