זוכרים את פלורה?
בינתיים היא מתנהגת יפה, אבל התלאות שעברו עליה גרמו לרופאה לשלוח אותי, כבר לפני חודשיים, לשפע בדיקות. ונא לא לשכוח גם שמיצי כבר קשישה בת 30 ועדיין לא השמישה את מערכת הרביה שלה. אין ספק שהכל חלוד שם בפנים.לכן קיבלתי הפניה לקולפוסקופיה של צוואר הרחם (זה בדיוק מה שזה נשמע) ולכירורג שד, לבדיקה שגרתית.
הכירורג שד עוד היה בסדר.קבעתי תור לשמונה בבוקר בעוד חודשיים (כלומר, לפני שבוע), ואת הקולפוסקופיה ליומיים מאוחר יותר, בתשע אפס אפס, אסותא רמת החיל. זה כבר הרגיז אותי, כי את אסותא בדרך השלום אני רואה מחצר הבית. לא חשוב,העיקר שאצא משם מוקדם. "זה לוקח רבע שעה עד עשרים דקות", אמרו במוקד התורים.
קבעתי תור המשך לרופאת נשים למחרת אסותא, וכשבדקתי ביומן חשכו עיני. ביום שבין הכירורג לאסותא קבעתי כבר תור לשיננית בשמונה בבוקר.
דחיתי אותו.
פחות או יותר שכחתי מהעניין עד יום לפני התור לכירורג, אז קיבלתי טלפון מנומס ל'מר עירוני מיצי". "עירוני זה שם משפחה, אני מיצי".
"טוב, אז רק תמסרי לו שיש לו תור מחר בשמונה לד''ר הכירורג שד".
החלטתי לעזוב את זה.
למחרת קמתי ממש מוקדם,לבשתי חולצת כפתורים וחזית ספורט ויצאתי פחות או יותר בזמן. הגעתי באיחור של שתי דקות בלבד, ומזכירתו האנטיפתית (נראה לי שככל שהרופא יותר טוב כך המזכירה יותר אנטיפתית. כנראה כדי שלא נגיע אם זה לא באמת הכרחי) עיכבה אותי רק חמש דקות נוספות. היה לה מבטא דרום אמריקאי , והיה נדמה לי שהתחלתי להבין מה קרה.
הרופא התברר כקשיש שתקן, מהסוג שיתשאל ביעילות, יבדוק ביסודיות ולא יוציא מילת הסבר מיותרת. גם לו היה מבטא לטיני ונטיה להתבלבל בכינויי מין. הגעתי למסקנה שהמזכירה היא כנראה אשתו. חולצת הכפתורים לא עזרה - הייתי צריכה להוריד לגמרי ולא רק לפתוח. הוא ביקש שאשים ידיים על המתניים ומישש ביסודיות רבה את כל האיזור,בעיקר בית השחי ונקודה בגב בה חבט בי מגבניק אחד בהפגנת מאהל התקווה לילה קודם. לא רואים כלום, אבל כנראה שכן היה משהו.
הכל
בסדר, אבל בגילי המתקדם צריך לבוא כל שנה. ומגיל 35, אם לא יעלו אותי על המוקד קודם, כל
חצי שנה. למודת ניסיון מהסיפור עם השיננית, החלטתי לא לקבוע תור מעכשיו לעוד
שנה, אמרתי יפה תודה והלכתי.
שמונה היה מוקדם מדי. היה כל כך מוקדם שבדרך
לעבודה (זוכרים?) עוד היה לי זמן לעבור בטיב טעם ולהצטייד בקצת הודו, בשביל
הברזל. מסתבר שגילי המתקדם (במונחי רביה) ניכר עלי, אחרת אני לא בטוחה למה
מיד כשביקשתי שווארמה הודו אמרה לי הקצבית לקחת גם שוק. "זה גם אדום!".
לקחתי.
זה אדום.
לפני אסותא, התקשרתי, וטוב שכך, לרופאת הנשים לברר שהתור הוא
אכן למחר בבוקר.
הוא לא היה.
לא היה לי תור.
זה היה ממש מעצבן.
קבעתי תור חדש על התור החדש של השיננית (!) ואת זאת דחיתי עוד, והלכתי לבדוק איך הכי קל
להגיע לרמת החייל בשמונה בבוקר.
אתר דן אמר שזה יקח לי 23 דקות.
"זה
נכון", אמר החבר ד', אבל מאחר ושעות הנסיעה שלו אינן שעות העומס, לי היו
ספקות.
ולכן קמתי שוב בשעה מוקדמת. מדי.
זה אכן לא
לקח 23 דקות בשמונה בבוקר.
זה לקח 17 דקות על השעון.
ומזל,כי למצוא
בתוך המבוך של אסותא לאן אני אמורה להגיע לקח לי את כל חצי השעה שנחסכה. בקבלה
לא ידעו, ומי שידע איפה זה לא ידע מה ההבדל בין קולונסקופיה לקולפוסקופיה. אבל בסופו של דבר הצלחתי לקבל הוראות וגם להבין איך
פועלת שם המעלית.
מטעמי פוזה הותקנה שם מעלית חכמה של גורדי שחקים.אני לא
בטוחה בנחיצותה, אבל יתכן ששעה מאוחר יותר המקום המה בצורה שתצדיק אותה.
לקח לי קצת זמן למצוא את המקום. בכל מקום היו שלטים למשהו שנקרא "ניתוחי מוז" אבל שום זכר לצוואר הרחם. אולי גם לכאן הגיעה הדרת נשים?
מצאתי את זה בסוף. זה היה באותו החדר של ניתוחי מוז. לא ברור לי מה זה ניתוח מוז, אבל יש לי רושם מעורפל שלא מדובר בצוואר הרחם אלא בסינוסים. אולי אני טועה.
קראתי לי את רובינזון קרוזו (תחינותיו הנרגשות לאל במשך שני שליש מהספר גמרו אותי) עד שהגיע סוף סוף הרופא, ואיתו תורי. כאן אני מרגישה צורך להוסיף שלמרות שמיצי מעדיפה באופן עקרוני רופאות ממין נקבה, הרי שאינה דוגלת בהדרת גברים ואם לרופא הגבר יש יתרון מקצועי על פני האשה - נאמר, שהוא מקבל בשמונה בבוקר והאשה רק בין 12:00 ל-18:00, הרי שמיצי בהחלט תבחר את הגבר.
הרופא הזה היה ממש בסדר. נחמד אך לא מדי, צעיר, שמנמן, קרח ומקצועי מאד. הוא הפעיל מראש מוזיקה משובחת וביקש ממני להתפשט.
הפעם זה עבד - באתי עם חצאית וגרבי ירך ויכולתי לשמור על צניעות יחסית אפילו בלי תחתונים. אבל הורדתי נעליים, כדי שהדוקטור ירגיש שבכל זאת עשיתי מאמץ.
הוא הביא מצלמה והסביר שהוא צובע את האיזור במין צבע שיעזור לו להבחין אם משהו חורג מהתקין. אמר שזה עלול לצרוב. זה לא צרב, אבל אחר כך פיתחתי יופי של גירוי מקומי. יתכן שבצבע היה פיגמנט (או אולי חומר קושר?) על בסיס תירס. אני עדיין מתפדחת להתקשר ולשאול, מה גם שהכל עבר די מהר.
ותוך שלוש דקות בדיוק הייתי בחוץ . "הכל בסדר", אמר הדוקטור, ונתן לי תמונות וגם דיווח על "צמיחה קשקשית נורמלית". נראה לי שזה אומר שפלורה בסדר. לא ידעתי שאמורים להיות לה קשקשים.
השעה היתה תשע ועשרה. מתי אגיע לעבודה, אם ככה?
באחת עשרה וארבעים.
להכנס מילא, אבל לצאת מרמת החייל בהחלט איננו עניין פשוט. תכננתי את התרגיל הרגיל שלי - אוטובוס לקניון איילון, רכבת מבני ברק והיידה - ואפילו הייתי מוכנה לחכות 20 דקות לרכבת שתוביל אותי מבני ברק לתל אביב ומשם לרחובות, לעבודה.
אבל לא היתיי מוכנה לזה שבתחנת "תל אביב - אוניברסיטה" לא ידעו מתי יש רכבת לרחובות, ויטענו בתוקף שאין כזאת. הלוחות אמרו שהרכבת שלי מגיעה רק עד לוד, ושהבאה תבוא רק שעה מאוחר יותר. הפקידות הביטו בלוח וטענו שהוא צודק ושאין דבר כזה, רכבת לרחובות. עצבנית ביותר החלטתי לשלוח אותם לעזאזל, והלכתי לתפוס את ה-274 בחוץ.
כלומר, מהכביש סובב האוניברסיטה, 88 מדרגות למעלה משם.
לפחות הוא הגיע.
אגב, נדמה לי שלעבודה הגעתי חמש דקות שלמות לפני הגעת הרכבת ההיא מתל אביב.
טוב שלפחות פלורה בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה