החג כבר נגמר. עוד יום אחד יש חופש לילדים (אני עבדתי, כן) אבל את סאגת הנרות כבר סיימנו.
חג מוקשים ידוע. לא שאי פעם נתתי לזה לעצבן אותי. סופגניות, בסך הכל, הן לא הרעל שלי. לא באמת קשה לסרב להן - אלא שהן בכל מקום, ובדרך כלל בחינם.
ובכל זאת, אחת או שתיים זה מספיק. מבינים את הרעיון.
חג הסופגניות החל השנה מוקדם מהרגיל. טלי לקחה אותי לרולדין לטעום את המגוון. אחת עם מילוי שוקולד "השחר" וסוכריות קופצות התגלתה כמענגת באופן ילדותי.רק כשחיסלתי אותה ראיתי שמתחת לדלפק התחבאה לה בשקט אחת עם ציפוי שוקולד ומילוי... קצפת.
נשמור אותה.
הספקתי גם, לפני איזה שיעור סווינג, לחסל אחת במילוי ריבת חלב. לא פושטית בכלל - ואף קלילה להפתיע. כנראה שהיתה הרבה פחות פצצה משחשבתי.
זה היה עוד לפני החג עצמו. את החג עצמו שמרתי לעבודה. הקולגה ד' מלמל משהו על חוסר הסיפוק מסופגניות "רולדין" הקטנטנות והטעימות של שנה קודמת, ולכן החלטתי לפנק את החברה (בכל זאת, מגיע להם) בערימה חמה וריחנית של סופגניות עוזי, מקודיטורית "עוזי" השכנה, מקום שלא נותן לזמן החולף להטריד אותו. עזבו מילויים מפונפנים וציפויים לא קשורים, הכי הרפתקני שם היה מילוי חלבה או וניל - וגם עליהם ויתרתי, חלבה כי זה בכל זאת שנוי המחלוקת, ווניל מחשש קורנפלור בעיסה.
קיבלתי אותן חמות מהשמן, עם מילוי נדיב ומוצלח, ופידור ידני נדיב של אבקת סוכר. סופגניות כהלכתן לחלוטין, ומצוינות. אפילו הקולגה ד' הודה בכך- מיד אחרי שסיים להתלונן שמצא דווקא את זו עם הריבת חלב שהוא שונא.
היו רק שתיים עם קיבת חלב. אני אכלתי את הראשונה. טעים.
מי שאל? אין טעם להכין סופגניות בבית - סופגניות הן אחד מאותן דברים שיהיו דווקא פחות משמינים בחוץ, בגלל הקפדה על טיגון עמוק וטמפרטורת שמן גבוהה מאד - שני דברים שבבית קצת קשה להקפיד עליהם. חוץ מזה אין שום סיבה להכין אותן בבית - אין שום גרסה שתהפוך אותן ליותר מזינות, מדובר בעיסת שמן וקמח לבן חסרת כל ערך, אז עדיף כבר שמישהו אחר יעבוד. האמת, אפילו להכין לביבות לא היה לי חשק, לקחתי את הבלילה הבסיסת של בצק אלים ללביבות גבינה (כי אם כבר ג'אנק, לפחות שיהיה חלבוני) ושפכתי אותה כמו שהיא לתבנית.בלי שום ניסיון לעצב לביבות. אפיתי בערך 30 דקות. ואו!
וכל זה השאיר אותי עם חשק רציני לשם הגנרי - סופגנית רולדין אחת נוספת, קטנטנה ומסוכנת, רצוי במילוי קצפת. או שוקו-שוקו. לא אלכוהול - זה נראה לי קצת יותר מדי אלמנטים ביחד.
הייתי צריכה להבין מה קורה כשביום ראשון, נר שישי, לקחתי את המתכנתים לאכול צהריים ברולדין. רולדין נמצא ממש צמוד לתחנת הרכבת שליד העבודה שלי, וזה פיתוי קשה ביותר בערבים. אבל הפעם התכנית היתה - סלט טונה וסופגניה. אולי במקום הלחמניה שבאה עם הסלט. בדיעבד, מזל שלא ויתרתי על הלחמניה - זו היתה נקודת האור בארוחה. הסלט התגלה כלא מדהים - סלט ממלפפונים ועגבניות בלבד, וטונה במיונז לייט דוחה ושופע קורנפלור. בפעם הבאה אחזור לשקשוקה המצוינת שלהם.
עיגולי בצק היו מונחים לתפיחה בקרבה מסוכנת ללקוחות, אבל שום סופגניה מוכנה לא נראתה לעין. רק שלט מצהיב "במוצאי שבת תפתח החנות ב-18:30. מחכות לכם, הסופגניות" נתלה על הדלת.
אז חזרתי למשרד בזריזות וחיכיתי ללמחרת, יום שני, נר שביעי.
בו גיליתי שהתור לסופגניות ב-18:30, אמצע השבוע, יכול לגרום לי להחמיץ את שתיים או שלוש הרכבות הבאות.
נעזוב את זה כאן. בואו נגיד שהעונה חלפה וההזדמנות הוחמצה. שנה הבאהף אם יהיה לי מזל, אולי אלך על מה שבאמת, אבל באמת רציתי - קערה של מילוי, עשיר ומושחת ככל האפשר, בלי כל הבצק המיותר הזה מסביב. יאם.
חג מוקשים ידוע. לא שאי פעם נתתי לזה לעצבן אותי. סופגניות, בסך הכל, הן לא הרעל שלי. לא באמת קשה לסרב להן - אלא שהן בכל מקום, ובדרך כלל בחינם.
ובכל זאת, אחת או שתיים זה מספיק. מבינים את הרעיון.
חג הסופגניות החל השנה מוקדם מהרגיל. טלי לקחה אותי לרולדין לטעום את המגוון. אחת עם מילוי שוקולד "השחר" וסוכריות קופצות התגלתה כמענגת באופן ילדותי.רק כשחיסלתי אותה ראיתי שמתחת לדלפק התחבאה לה בשקט אחת עם ציפוי שוקולד ומילוי... קצפת.
נשמור אותה.
הספקתי גם, לפני איזה שיעור סווינג, לחסל אחת במילוי ריבת חלב. לא פושטית בכלל - ואף קלילה להפתיע. כנראה שהיתה הרבה פחות פצצה משחשבתי.
זה היה עוד לפני החג עצמו. את החג עצמו שמרתי לעבודה. הקולגה ד' מלמל משהו על חוסר הסיפוק מסופגניות "רולדין" הקטנטנות והטעימות של שנה קודמת, ולכן החלטתי לפנק את החברה (בכל זאת, מגיע להם) בערימה חמה וריחנית של סופגניות עוזי, מקודיטורית "עוזי" השכנה, מקום שלא נותן לזמן החולף להטריד אותו. עזבו מילויים מפונפנים וציפויים לא קשורים, הכי הרפתקני שם היה מילוי חלבה או וניל - וגם עליהם ויתרתי, חלבה כי זה בכל זאת שנוי המחלוקת, ווניל מחשש קורנפלור בעיסה.
קיבלתי אותן חמות מהשמן, עם מילוי נדיב ומוצלח, ופידור ידני נדיב של אבקת סוכר. סופגניות כהלכתן לחלוטין, ומצוינות. אפילו הקולגה ד' הודה בכך- מיד אחרי שסיים להתלונן שמצא דווקא את זו עם הריבת חלב שהוא שונא.
היו רק שתיים עם קיבת חלב. אני אכלתי את הראשונה. טעים.
מי שאל? אין טעם להכין סופגניות בבית - סופגניות הן אחד מאותן דברים שיהיו דווקא פחות משמינים בחוץ, בגלל הקפדה על טיגון עמוק וטמפרטורת שמן גבוהה מאד - שני דברים שבבית קצת קשה להקפיד עליהם. חוץ מזה אין שום סיבה להכין אותן בבית - אין שום גרסה שתהפוך אותן ליותר מזינות, מדובר בעיסת שמן וקמח לבן חסרת כל ערך, אז עדיף כבר שמישהו אחר יעבוד. האמת, אפילו להכין לביבות לא היה לי חשק, לקחתי את הבלילה הבסיסת של בצק אלים ללביבות גבינה (כי אם כבר ג'אנק, לפחות שיהיה חלבוני) ושפכתי אותה כמו שהיא לתבנית.בלי שום ניסיון לעצב לביבות. אפיתי בערך 30 דקות. ואו!
וכל זה השאיר אותי עם חשק רציני לשם הגנרי - סופגנית רולדין אחת נוספת, קטנטנה ומסוכנת, רצוי במילוי קצפת. או שוקו-שוקו. לא אלכוהול - זה נראה לי קצת יותר מדי אלמנטים ביחד.
הייתי צריכה להבין מה קורה כשביום ראשון, נר שישי, לקחתי את המתכנתים לאכול צהריים ברולדין. רולדין נמצא ממש צמוד לתחנת הרכבת שליד העבודה שלי, וזה פיתוי קשה ביותר בערבים. אבל הפעם התכנית היתה - סלט טונה וסופגניה. אולי במקום הלחמניה שבאה עם הסלט. בדיעבד, מזל שלא ויתרתי על הלחמניה - זו היתה נקודת האור בארוחה. הסלט התגלה כלא מדהים - סלט ממלפפונים ועגבניות בלבד, וטונה במיונז לייט דוחה ושופע קורנפלור. בפעם הבאה אחזור לשקשוקה המצוינת שלהם.
עיגולי בצק היו מונחים לתפיחה בקרבה מסוכנת ללקוחות, אבל שום סופגניה מוכנה לא נראתה לעין. רק שלט מצהיב "במוצאי שבת תפתח החנות ב-18:30. מחכות לכם, הסופגניות" נתלה על הדלת.
אז חזרתי למשרד בזריזות וחיכיתי ללמחרת, יום שני, נר שביעי.
בו גיליתי שהתור לסופגניות ב-18:30, אמצע השבוע, יכול לגרום לי להחמיץ את שתיים או שלוש הרכבות הבאות.
נעזוב את זה כאן. בואו נגיד שהעונה חלפה וההזדמנות הוחמצה. שנה הבאהף אם יהיה לי מזל, אולי אלך על מה שבאמת, אבל באמת רציתי - קערה של מילוי, עשיר ומושחת ככל האפשר, בלי כל הבצק המיותר הזה מסביב. יאם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה