לאחרונה, אולי שמתם לב, התמקדתי בכמה נושאים, או ליתר דיוק - בשניים, אוכל ובגדים.
"יש לך שגרה", פסק החבר ד'.
אולי.
אז אני רוצה לשנות כאן נושא. נתחיל לדבר על העיסוק החביב עלי - מוזיקה. הייתי כל כך בעסק שהייתי משוכנעת שאשתלב בתעשייה. ביום הדד-ליין שלי (חמש שנים מאז ראיין אותי חיים שמש לעבודה באן. אם. סי, והוא ולא אחר שאל אותי איפה אהיה בעוד חמש שנים) הסתכלתי וראיתי שאכן הגעתי, היום אני מוכרת רינגטונים.
וכך, השבוע הוקדש לניגון אינסופי של אוסף שירי ארית'ה קיט. החתרנות המשועשעת שלה מרגשת אותי לא פחות מיכולותיה הקוליות וממגוון השפות שהיא שרה בהן. היו בו גם מריבות על משמעות המילם של 39' האגדי של קווין - לי אף פעם לא היו ספקות. אתם, קוראי הנאמנים, מוזמנים לספק כאן פרשנויות משלכם.
ובסוף השבוע - הפתעה.
הלכנו, ועוד עם ההורים שלי, לצמד האופרות "קוואלריה רוסטיקנה" ו"פאליאצ'י" - "על אבירות כפרית" וה"ליצנים", בהתאמה.
כדי לאזן את זה, אגב, הלכנו יומיים קודם לסרט החדש של החבובות, ממנו נהניתי הרבה יותר מהחבר ד'. הוא לא בעניין של סרטים מוזיקליים, אני כבר מזמן השלכתי את האמינות לטובת הכיף, אחרת בשביל מה צריך קולנוע? אני ממליצה, ולו רק בשביל הופעות אורח קצרצרות ומוצלחות במיוחד של דייב גרוהל ושל שלדון (מה זאת אומרת איזה שלדון? יש יותר מאחד? שלדון מה"מפץ הגדול" כמובן).
ובחזרה לאופרה.
את השתיים נוהגים להציג ביחד. אלה שתי אופרות יחסית-מודרניות, מאמצע המאה ה-19, נציגות סגנון הוריזמו - סגנון שחרט על דגלו (היה לו דגל) התמקדות בחיי פשוטי העם ולא באצולה, וגם אחידות מוסיקלית שבמרכזה שירה רצופה לאורך כל המערכה, בניגוד לאופרות מוקדמות יותר המחולקת לאריות ורצ'יטטיבים, שהם קטעי דיבור בליווי מוסיקלי. אלופי הווריזמו טענו שזה יותר אמין, כי אנשים לא פוצחים פתאום בשירה באמצע השיחה.
החבר ד' טוען שזו אחידות סגנונית, אני עדיין בדעה אחרת.
ובכן. מאחר מאחר ושתי האופרות האלה קצרות ביותר - סביבות שעה כל אחת - נוהגים להציג אותן יחד, אחת אחרי השניה. ובכל זאת הועלתה כאן לפני חמש שנים הפקה של "הליצנים" בלבד מאת זפירלי בכובוד ובעצמו, שהיתה כמובן מענגת במיוחד, ויזואלית ומוזיקלית.
הפעם קיבלנו את החבילה כולה. שתי האופרות. הראשונה - "אבירות כפרית", אותה אני דווקא זוכרת כמשמימה ביותר מהפקה קולנועית של אותו זפירלי ממש - הפתיעה הפעם בביצוע מלא חיים והשראה, עם תזמורת מעולה ושירה מבריקה. הצד המוזיקלי היה נפלא. על התפאורה נשמעו תלונות - יותר מדי שיש לבן ופחות מדי עיר, בה מתרחשת כל הדרמה, ועל הסיפור אולי עדיף שלא להרחיב - ראוי יותר ל-YNET יחסים מאשר לבימת האופרה, דרמת אהבה וקנאה שלא הצליחה לעורר ולו טיפת חמלה או הזדהות אם אף אחת מהדמויות. נעזוב את הגופה בשקט - מישהו מת בסוף, כן, כמובן מיד אחרי שביקש מאמא שלו שתנקה אחריו - ונעבור קדימה, ל"ליצנים", שהביאו לנו קצת פחות אילוזיות מיתולוגיות וקצת יותר מודרנה.
התפאורה היתה של משאית (עליה קופץ זה שאומר שיאכיל את החמור) וכרזות רחוב, סרבלים ותלבושות תיאטרון מיושנות. אכן יותר נעים לעין, אם כי קצת עמוס. את הסיפור - קצר, קולע וממצה יותר - סיפרו הפעם להפליא (אולי הוא נמתח קצת יותר מדי לקראת הסוף), עם שפע רגש, חמלה וקצת פחות בוז לדמויות. בסך הכל יש להן חיים קשים, ולבטים שאפשר להזדהות איתם.
המוזיקה קיבלה דגש בומבסטי למדי, והמלודיות המעודנות קצת אבדו מתחת לסכין. אבל הדרמה היתה במיטבה.
אחרי הרצח השני קמנו ויצאנו, קצת מזועזעים. האויר בחוץ היה קריר ונעים, ושום גופה לא נראתה לעין. רק הבניין החדש של מוזיאון תל אביב - יפה ומשתלב בסביבתו - עצר אותנו להצצה. מילה אחת רעה - סילקו בעבודו את המעליות מחניון האופרה למפלס הרחוב. עדיין לא הבנתי מה עושים הנכים - האם יש מעליות חדשות בפינה נידחת כלשהי?
שלחנו את ההורים שלי הביתה - בכל זאת, זה היה ערב אופראי ארוך ומתאגר, אם כי מענג - והלכנו לחפש קפה. וזה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר.
"יש לך שגרה", פסק החבר ד'.
אולי.
אז אני רוצה לשנות כאן נושא. נתחיל לדבר על העיסוק החביב עלי - מוזיקה. הייתי כל כך בעסק שהייתי משוכנעת שאשתלב בתעשייה. ביום הדד-ליין שלי (חמש שנים מאז ראיין אותי חיים שמש לעבודה באן. אם. סי, והוא ולא אחר שאל אותי איפה אהיה בעוד חמש שנים) הסתכלתי וראיתי שאכן הגעתי, היום אני מוכרת רינגטונים.
וכך, השבוע הוקדש לניגון אינסופי של אוסף שירי ארית'ה קיט. החתרנות המשועשעת שלה מרגשת אותי לא פחות מיכולותיה הקוליות וממגוון השפות שהיא שרה בהן. היו בו גם מריבות על משמעות המילם של 39' האגדי של קווין - לי אף פעם לא היו ספקות. אתם, קוראי הנאמנים, מוזמנים לספק כאן פרשנויות משלכם.
ובסוף השבוע - הפתעה.
הלכנו, ועוד עם ההורים שלי, לצמד האופרות "קוואלריה רוסטיקנה" ו"פאליאצ'י" - "על אבירות כפרית" וה"ליצנים", בהתאמה.
כדי לאזן את זה, אגב, הלכנו יומיים קודם לסרט החדש של החבובות, ממנו נהניתי הרבה יותר מהחבר ד'. הוא לא בעניין של סרטים מוזיקליים, אני כבר מזמן השלכתי את האמינות לטובת הכיף, אחרת בשביל מה צריך קולנוע? אני ממליצה, ולו רק בשביל הופעות אורח קצרצרות ומוצלחות במיוחד של דייב גרוהל ושל שלדון (מה זאת אומרת איזה שלדון? יש יותר מאחד? שלדון מה"מפץ הגדול" כמובן).
ובחזרה לאופרה.
את השתיים נוהגים להציג ביחד. אלה שתי אופרות יחסית-מודרניות, מאמצע המאה ה-19, נציגות סגנון הוריזמו - סגנון שחרט על דגלו (היה לו דגל) התמקדות בחיי פשוטי העם ולא באצולה, וגם אחידות מוסיקלית שבמרכזה שירה רצופה לאורך כל המערכה, בניגוד לאופרות מוקדמות יותר המחולקת לאריות ורצ'יטטיבים, שהם קטעי דיבור בליווי מוסיקלי. אלופי הווריזמו טענו שזה יותר אמין, כי אנשים לא פוצחים פתאום בשירה באמצע השיחה.
החבר ד' טוען שזו אחידות סגנונית, אני עדיין בדעה אחרת.
ובכן. מאחר מאחר ושתי האופרות האלה קצרות ביותר - סביבות שעה כל אחת - נוהגים להציג אותן יחד, אחת אחרי השניה. ובכל זאת הועלתה כאן לפני חמש שנים הפקה של "הליצנים" בלבד מאת זפירלי בכובוד ובעצמו, שהיתה כמובן מענגת במיוחד, ויזואלית ומוזיקלית.
הפעם קיבלנו את החבילה כולה. שתי האופרות. הראשונה - "אבירות כפרית", אותה אני דווקא זוכרת כמשמימה ביותר מהפקה קולנועית של אותו זפירלי ממש - הפתיעה הפעם בביצוע מלא חיים והשראה, עם תזמורת מעולה ושירה מבריקה. הצד המוזיקלי היה נפלא. על התפאורה נשמעו תלונות - יותר מדי שיש לבן ופחות מדי עיר, בה מתרחשת כל הדרמה, ועל הסיפור אולי עדיף שלא להרחיב - ראוי יותר ל-YNET יחסים מאשר לבימת האופרה, דרמת אהבה וקנאה שלא הצליחה לעורר ולו טיפת חמלה או הזדהות אם אף אחת מהדמויות. נעזוב את הגופה בשקט - מישהו מת בסוף, כן, כמובן מיד אחרי שביקש מאמא שלו שתנקה אחריו - ונעבור קדימה, ל"ליצנים", שהביאו לנו קצת פחות אילוזיות מיתולוגיות וקצת יותר מודרנה.
התפאורה היתה של משאית (עליה קופץ זה שאומר שיאכיל את החמור) וכרזות רחוב, סרבלים ותלבושות תיאטרון מיושנות. אכן יותר נעים לעין, אם כי קצת עמוס. את הסיפור - קצר, קולע וממצה יותר - סיפרו הפעם להפליא (אולי הוא נמתח קצת יותר מדי לקראת הסוף), עם שפע רגש, חמלה וקצת פחות בוז לדמויות. בסך הכל יש להן חיים קשים, ולבטים שאפשר להזדהות איתם.
המוזיקה קיבלה דגש בומבסטי למדי, והמלודיות המעודנות קצת אבדו מתחת לסכין. אבל הדרמה היתה במיטבה.
אחרי הרצח השני קמנו ויצאנו, קצת מזועזעים. האויר בחוץ היה קריר ונעים, ושום גופה לא נראתה לעין. רק הבניין החדש של מוזיאון תל אביב - יפה ומשתלב בסביבתו - עצר אותנו להצצה. מילה אחת רעה - סילקו בעבודו את המעליות מחניון האופרה למפלס הרחוב. עדיין לא הבנתי מה עושים הנכים - האם יש מעליות חדשות בפינה נידחת כלשהי?
שלחנו את ההורים שלי הביתה - בכל זאת, זה היה ערב אופראי ארוך ומתאגר, אם כי מענג - והלכנו לחפש קפה. וזה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה