לחצתי "פליי"
בהתחלה התנגנו רק חריקות של תקליט ישן. אחרי כן התחילו צלילים. אבל רק כשג'ורגיה גיבס התחילה לשיר הרים החבר ד' את עיניו ושאל: "רגע, זה שיר אמיתי?"
השמעתי לו את "If I knew you were coming I'd of baked a cake", אותו מכירים רובכם כנראה מכאן.
את השיר שיתף בפייסבוק אלי פרמינגר, שאותו טרטרתי ללא רחמים כנציג הלהקה ששכרנו לנגן בחתונה. הניו אורלינס פאנקשן בנד , להקת ג'ז שנות העשרים אותנטית, עם בנג'ו. מומחים בלשמח.
טוב שהיה את השיר הזה השבוע, כי הוא שימח אותי מאד. ורוב השבוע הזה היה מחורבן ברמה שקשה לדמיין, ומלא לחץ. התקשרנו לאשר הגעה, וגילינו שנוספו כמה אורחים שלא רשמנו במקור. ואז התחלנו להתקשר לחברים, וגילינו שכמה מהם מבריזים ואחרים פשוט כבר לא חושבים עלינו כעל חברים. או שמעולם לא חשבו. מספיק שאומר שאם פעם לא יכולתי להבין את האמירה השובינסטית שהזוג מאבד תמיד את החברים של האשה ונשאר רק עם החברים של הגבר שהופכים לחברים של שניהם - אז עכשיו אני מבינה.
אבל סיימנו את סאגת אישורי ההגעה, קיבלנו ביטולים ואישרנו תוספות. והנה הגיעו להם הימים האחרונים לפני החתונה.
את החופש חילקתי לשניים. חצי יום ברביעי כאשר החתונה בשישי בבוקר - כדי לקפוץ לאולם עם האלכוהול ולקיים מפגש פסגה עם הבעלים ומנהל האירוע, עם הדי ג'יי ועם הלהקה שהזמנו. וגם כדי לקפוץ אל העורך דין (אל תשאלו). והחצי השני - ביום חמישי. הבוס שלי קרא לי וורקוהוליקית. הבוס שלי, כן?
אז קודם כל: שיחה עם בעל המקום. נתנו לו צ'ק, דחוי אגב לשבוע, נתנו לו משקאות חריפים (ויסקי, וודקה, מבחר ליקרים לקוקטיילים, רד בול ותערובת מוכנה לבלאדי מרי - כנראה יציאה חדשה לברמן העצלן), וחיפשנו בנרות שאלות שעוד לא שאלנו. עוד הבאנו את הדי ג'יי שיבדוק את המערכת שבמקום, והתכוונו להביא גם את הלהקה - הם הבריזו. אבל מנהל האירוע סידר להם מקום וציוד הגברה, ובחתונה עצמה הכל היה מצוין. אולי הגזמתי כשביקשתי מהם לבוא.
אגב, אולי תחשבו שהיינו (כלומר, הייתי) מעט חרדים ועצבניים. האמת היא, שאת הימים האחרונים לקחנו ממש, אבל ממש בקלות...
עד שהדי ג'יי התחיל להשמיע את המוזיקה שלנו במערכת, והשד הזכיר לי שכדאי שנתאמן על הריקוד פעם אחת על הרחבה במקום. בבת אחת הפך כל האירוע להיות ממשי להחריד. כל התכנונים שתכננתי, דמיינתי וחזיתי הפכו בלחיצת כפתור לאמיתיים - ופתאום ראיתי הכל סביבי: שהמוזיקה מוגזמת ולא תזיז את האורחים, שחלק מהאורחים יושבים קרוב מדי וחלק רחוק מדי, שהתכנון לחופה בעייתי... ובאותו רגע נכנסתי ללחץ.
אבל אז כבר שילמנו. היינו מחויבים! לא נותר לי אלא לעבור את היום האחרון ולהגיע לשישי בבוקר. ועל כך: בפוסט הבא.
בהתחלה התנגנו רק חריקות של תקליט ישן. אחרי כן התחילו צלילים. אבל רק כשג'ורגיה גיבס התחילה לשיר הרים החבר ד' את עיניו ושאל: "רגע, זה שיר אמיתי?"
השמעתי לו את "If I knew you were coming I'd of baked a cake", אותו מכירים רובכם כנראה מכאן.
את השיר שיתף בפייסבוק אלי פרמינגר, שאותו טרטרתי ללא רחמים כנציג הלהקה ששכרנו לנגן בחתונה. הניו אורלינס פאנקשן בנד , להקת ג'ז שנות העשרים אותנטית, עם בנג'ו. מומחים בלשמח.
טוב שהיה את השיר הזה השבוע, כי הוא שימח אותי מאד. ורוב השבוע הזה היה מחורבן ברמה שקשה לדמיין, ומלא לחץ. התקשרנו לאשר הגעה, וגילינו שנוספו כמה אורחים שלא רשמנו במקור. ואז התחלנו להתקשר לחברים, וגילינו שכמה מהם מבריזים ואחרים פשוט כבר לא חושבים עלינו כעל חברים. או שמעולם לא חשבו. מספיק שאומר שאם פעם לא יכולתי להבין את האמירה השובינסטית שהזוג מאבד תמיד את החברים של האשה ונשאר רק עם החברים של הגבר שהופכים לחברים של שניהם - אז עכשיו אני מבינה.
אבל סיימנו את סאגת אישורי ההגעה, קיבלנו ביטולים ואישרנו תוספות. והנה הגיעו להם הימים האחרונים לפני החתונה.
את החופש חילקתי לשניים. חצי יום ברביעי כאשר החתונה בשישי בבוקר - כדי לקפוץ לאולם עם האלכוהול ולקיים מפגש פסגה עם הבעלים ומנהל האירוע, עם הדי ג'יי ועם הלהקה שהזמנו. וגם כדי לקפוץ אל העורך דין (אל תשאלו). והחצי השני - ביום חמישי. הבוס שלי קרא לי וורקוהוליקית. הבוס שלי, כן?
אז קודם כל: שיחה עם בעל המקום. נתנו לו צ'ק, דחוי אגב לשבוע, נתנו לו משקאות חריפים (ויסקי, וודקה, מבחר ליקרים לקוקטיילים, רד בול ותערובת מוכנה לבלאדי מרי - כנראה יציאה חדשה לברמן העצלן), וחיפשנו בנרות שאלות שעוד לא שאלנו. עוד הבאנו את הדי ג'יי שיבדוק את המערכת שבמקום, והתכוונו להביא גם את הלהקה - הם הבריזו. אבל מנהל האירוע סידר להם מקום וציוד הגברה, ובחתונה עצמה הכל היה מצוין. אולי הגזמתי כשביקשתי מהם לבוא.
אגב, אולי תחשבו שהיינו (כלומר, הייתי) מעט חרדים ועצבניים. האמת היא, שאת הימים האחרונים לקחנו ממש, אבל ממש בקלות...
עד שהדי ג'יי התחיל להשמיע את המוזיקה שלנו במערכת, והשד הזכיר לי שכדאי שנתאמן על הריקוד פעם אחת על הרחבה במקום. בבת אחת הפך כל האירוע להיות ממשי להחריד. כל התכנונים שתכננתי, דמיינתי וחזיתי הפכו בלחיצת כפתור לאמיתיים - ופתאום ראיתי הכל סביבי: שהמוזיקה מוגזמת ולא תזיז את האורחים, שחלק מהאורחים יושבים קרוב מדי וחלק רחוק מדי, שהתכנון לחופה בעייתי... ובאותו רגע נכנסתי ללחץ.
אבל אז כבר שילמנו. היינו מחויבים! לא נותר לי אלא לעבור את היום האחרון ולהגיע לשישי בבוקר. ועל כך: בפוסט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה