בסוף קיבלתי את זה. כנראה באיכילוב. או משהו. ואני בדרך כלל לא הכי טובה בעניין הזה של להיות חולה. כלומר, מיצי צריכה לגסוס לגמרי לפני שתהיה מוכנה להודות בכלל שהיא חולה.
הפעם זה התחיל ביום רביעי בשעה ארבע אחרי הצהריים. שיעול ומין כאב מציק בגרון. אבל היו לי כמה כאלה השנה, וכולם עברו בלי להתפתח לשום מחלה.
"היוגורט הזה מגן עלייך", סבר החבר ד'.
אולי. הפעם הוא לא הגן.
היה טפשי מצדי ללכת לעבודה ביום חמישי.
כשהגעתי הביתה כבר הרגשתי די רע והשתעלתי הרבה. ויתרתי אפילו על מסיבת פורים בסווינג. בשישי היה לי תור להסתפר, ועדיין הייתי טיפשה מספיק לקוות שזה פשוט יעבור עד אז.
זה לא עבר. ביום שישי כבר נשמעתי כל כך רע שהחבר ד' רצה לגרש אותי ממפגש יומולדת משפחתי. אלא שזה היה מתוכנן לחוץ ולא לבית, ולכן "צרידות קלה" (למי יש שפעת? בטח לא לי) לא עבר.
לקחתי אופניים לספר. הגעתי באיחור קל, אבל אמא שלי (קבענו ביחד) כבר התחילה. הספר לא נבהל בכלל מהצרידות וכיסח מיד את כל שכבת השיער הישנה והדהויה שלי. השאיר רק את הצמיחה החדשה מהתקופה שאחרי שחזרתי לאכול בשר (אללה איסתור). הוא דווקא חסך בסיפורי זוועות על צמחונים.
המצב עכשיו הרבה יותר טוב- דחיתי את התספורת יותר מדי והשיער שלי הפך למבולגן ללא תקנה. עכשיו חזרתי, במזל טוב, לרעמת תלתלים מרשימים שלא דורשים יותר מדי טיפול.
אבל האופניים התגלו כטעות איומה. האויר הקר ישר לגרון עשה לי ממש רע. לא העזתי להגיע באופניים למסיבה המשפחתית, לקחתי אוטובוס. זה לקח כפול זמן. הארוחה דווקא עברה בנעימים (היינו ב'סוזאנה' בנווה צדק.הפירות היבשים במילוי בשר והפילו תרד התגלו כשיחוק, הסטייק היה יבש), אבל החזרה הביתה היתה קצת פחות נעימה. אקצר ואגיע ישר לחלק בו הורדתי את הראש אל בין הברכיים וביקשתי לעצור מונית. בסוף הגענו הביתה. לא נותרה לי ברירה אלא להודות שאני חולה, להכנס למיטה ולא לצאת ממנה במשך 24 שעות.
כלומר, לצאת רק כדי לדחוף משהו לתנור ולצפות סוף סוף בכל השעתיים וארבעים של 'נערה עם קעקוע דרקון' של דיוויד פינצ'ר, בו תליתי תקוות רבות. הוא לא הצדיק אותן. לא גרוע כמו השוודי, אבל גם לא מספיק מעמיק.
למה בכלל קמתי למחרת זו שאלה אחרת. כנראה כדי לקפוץ למסיבת יום ההולדת המשולשת שאורגנה בפארק. שזה בסדר, רק לאפות בשביל זה עוגות היה קצת מוגזם. לחברה פשוט נמאס מקאפקייקס, הן רוצים וופי פאי שזה שתי קאפקייקס וביניהן מילוי סינתטי ודוחה.
הכנתי מילוי מוצלח יותר מקרם נוטלה ואחד של ריבת חלב, שזה חשק שפיתחתי כבר לפני כמה זמן, ולפחות לקחנו מונית שירות לפיקניק היות ואת העוגות אי אפשר היה לשנע על אופניים (מי פה לא לומד?). המשכנו משם לתה אצל ההורים שלי ועוד אוכל אצל ההורים של החבר ד'. שמחתי מאד לראות את המיטה שלי באותו לילה.
וטענתי שהחלמתי.
זה באמת כנראה היה סופו של הוירוס. אבל הצרידות שהוא השאיר לי עדיין לא עברה. עדיין. אני לא מרוצה מזה בכלל... אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.
הפעם זה התחיל ביום רביעי בשעה ארבע אחרי הצהריים. שיעול ומין כאב מציק בגרון. אבל היו לי כמה כאלה השנה, וכולם עברו בלי להתפתח לשום מחלה.
"היוגורט הזה מגן עלייך", סבר החבר ד'.
אולי. הפעם הוא לא הגן.
היה טפשי מצדי ללכת לעבודה ביום חמישי.
כשהגעתי הביתה כבר הרגשתי די רע והשתעלתי הרבה. ויתרתי אפילו על מסיבת פורים בסווינג. בשישי היה לי תור להסתפר, ועדיין הייתי טיפשה מספיק לקוות שזה פשוט יעבור עד אז.
זה לא עבר. ביום שישי כבר נשמעתי כל כך רע שהחבר ד' רצה לגרש אותי ממפגש יומולדת משפחתי. אלא שזה היה מתוכנן לחוץ ולא לבית, ולכן "צרידות קלה" (למי יש שפעת? בטח לא לי) לא עבר.
לקחתי אופניים לספר. הגעתי באיחור קל, אבל אמא שלי (קבענו ביחד) כבר התחילה. הספר לא נבהל בכלל מהצרידות וכיסח מיד את כל שכבת השיער הישנה והדהויה שלי. השאיר רק את הצמיחה החדשה מהתקופה שאחרי שחזרתי לאכול בשר (אללה איסתור). הוא דווקא חסך בסיפורי זוועות על צמחונים.
המצב עכשיו הרבה יותר טוב- דחיתי את התספורת יותר מדי והשיער שלי הפך למבולגן ללא תקנה. עכשיו חזרתי, במזל טוב, לרעמת תלתלים מרשימים שלא דורשים יותר מדי טיפול.
אבל האופניים התגלו כטעות איומה. האויר הקר ישר לגרון עשה לי ממש רע. לא העזתי להגיע באופניים למסיבה המשפחתית, לקחתי אוטובוס. זה לקח כפול זמן. הארוחה דווקא עברה בנעימים (היינו ב'סוזאנה' בנווה צדק.הפירות היבשים במילוי בשר והפילו תרד התגלו כשיחוק, הסטייק היה יבש), אבל החזרה הביתה היתה קצת פחות נעימה. אקצר ואגיע ישר לחלק בו הורדתי את הראש אל בין הברכיים וביקשתי לעצור מונית. בסוף הגענו הביתה. לא נותרה לי ברירה אלא להודות שאני חולה, להכנס למיטה ולא לצאת ממנה במשך 24 שעות.
כלומר, לצאת רק כדי לדחוף משהו לתנור ולצפות סוף סוף בכל השעתיים וארבעים של 'נערה עם קעקוע דרקון' של דיוויד פינצ'ר, בו תליתי תקוות רבות. הוא לא הצדיק אותן. לא גרוע כמו השוודי, אבל גם לא מספיק מעמיק.
למה בכלל קמתי למחרת זו שאלה אחרת. כנראה כדי לקפוץ למסיבת יום ההולדת המשולשת שאורגנה בפארק. שזה בסדר, רק לאפות בשביל זה עוגות היה קצת מוגזם. לחברה פשוט נמאס מקאפקייקס, הן רוצים וופי פאי שזה שתי קאפקייקס וביניהן מילוי סינתטי ודוחה.
הכנתי מילוי מוצלח יותר מקרם נוטלה ואחד של ריבת חלב, שזה חשק שפיתחתי כבר לפני כמה זמן, ולפחות לקחנו מונית שירות לפיקניק היות ואת העוגות אי אפשר היה לשנע על אופניים (מי פה לא לומד?). המשכנו משם לתה אצל ההורים שלי ועוד אוכל אצל ההורים של החבר ד'. שמחתי מאד לראות את המיטה שלי באותו לילה.
וטענתי שהחלמתי.
זה באמת כנראה היה סופו של הוירוס. אבל הצרידות שהוא השאיר לי עדיין לא עברה. עדיין. אני לא מרוצה מזה בכלל... אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה