פרולוג:
אני מתעוררת בשתיים בלילה, מתיישבת במיטה, וצועקת: "הם השאירו את היטלר בארון!".
החבר ד' מביט בי מעל מסך הלפטופ, ואומר: "טוב, אז בואי נראה את הפרק הבא?"
המשך:
כי למיצי יש גם הצלחות. לא הרבה ולא לעתים קרובות, אבל יש. כמו הניסיון לטבען חלקית את המטבח שלה, בעידודו של החבר ד' המצפוני וחבר מרעיו המחופפים. המרעים בדעה שגם חצימחוני זה בסדר, אז אני לוחצת לשם. לאכול אורז מלא עם עדשים זה טעים, אבל מיצי מתקשה ותתקשה לוותר לגמרי על ביצים, בקר, חלב ושרצים למיניהם. ויותר מכל, על שוקולד חלב מהסוג המחורבן ועל חמאה.
כן, בעיקר על חמאה. לחמאה תפקידים חשובים ביותר במטבח וביחוד באפיה (שזה לא במטבח) כמשפר טעם, מייצב וחומר קושר. אמנם לבשל אני מעדיפה עם שמן זית מטעמי טעם, אבל מה באפיה? להחליף בחצי שמן חצי רסק תפוחים יצר אמנם מאפה קשור ויציב, אך בעל מרקם של מסטיק ובלי טעם בכלל. טחינה התגלתה כלא מייצבת ב-כ-ל-ל, וחמאת שקדים כבעלת מרקם מוזר ולא חמאתי בעליל. אבל ההצלחה הגיעה: מיצי גילתה שכן יש תחליף לחמאה, לא אחר מאשר חמאת בוטנים - עם יותר חלבון, חומר מקשר בפני עצמו, טבעוני לגמרי ובעל מליחות עדינה שדווקא מחמיאה לרוב המתוקים. מיצי נמנעת לרוב ממעובדים ובמיוחד מכל מאכל אמריקאי, אבל אימצה את החמאת בוטנים כאבן דרך במטבח. ובמאמר מוסגר היא גם רוצה לומר לכל המתלוננים שתפריט צמחוני אינו משביע אותם - מה שחסר לכם בתפריט אינו חלבון אלא שומן (כן, שומן. 30% מהקלוריות ביום צריכות לבוא משומן, כן?)- הוסיפו כף חמאת בוטנים לכל תבשיל צמחוני שהוא, ולא רק הטעם אלא גם השובע ישתפרו פלאים.
אגב, מיצי שאלה את אמא שלה - מאבות הביופיזיקה - מה בחמאה הוא המרכיב שאין לו תחליף. מדובר בלציטין, חומר שומני החיוני לתפקודי התא ונמצא בעיקר בכבד, חמאה, ביצים, שיבולת שועל ו... בוטנים. נפתרה התעלומה.
אבל כל זה לא באמת מעניין. מה שמעניין את מיצי באמת זה מד"ב לסוגיו. וספציפית, מעניין אותה הדוקטור.
איזה דוקטור?
בדיוק.
מיצי תמיד היתה גיקית גאה, ובשנים האחרונות היגרה באופן מוחלט לאיזור הבריטי של מפת המד"ב (פלוס פיתוח אנגלופיליות מחרידה שמגיעה עד כדי השארת התיון בכוס וחיבה עזה לפלאפג'קס).
החבר ד' התייחס לכל העניין בסובלנות יחסית, אבל לא תמך. לי, שרציתי חבר גיק עוד הרבה לפני שזה היה אופנתי, היה קשה עד זה. נשבעתי להמיר את דתו. ואם באוכל אנחנו יחסית מתואמים, מבגדים אף אחד מאיתנו לא ממש מתרגש ובנוגע לחברים נסתדר כבר - הרי שלפעילויות הפנאי שלי, אני מייחסת חשיבות עליונה.
כאילו מה, אין יותר סרטים של דאנקן ג'ונס? בכל זאת, התקווה הלבנה - והבריטית! - של הז'אנר? את "אוואטר" יהיה צורך לשפוט רק לפי העלילה מעכשיו (שאגב, גם היא לא היתה ממש גרועה, בהתחשב)?
לא שלא היתה התחשבות הדדית. מיצי - בהתקף סובלנות לא אופייני - אפילו ירדה לשפל של לראות טורצ'ווד בהיחבא ברכבת, והחבר ד' בכל זאת חובב פיוצ'רמה. והוא אפילו הסכים להציב את הדגם של "כנפי הרעם 1" בסלון.
אבל האוירה היתה של סטטוס קוו מתוח. של מישהו שיצטרך לוותר. הפשרה לא ממש נמצאה.
עד שהגיע הדוקטור.
הדוקטור, שכבר פתר לא מעט בעיות בין זוגות בקריירה שלו, נמצא כרגע בשלב מעודן יחסית. מדד החייזרים ירד ובמשך שנתיים לא הושמד כדור הארץ ולו פעם אחת (יש יתרונות להחלפת כותב).
מיצי דווקא ניסתה להראות לחבר ד' פרק אחד, אבל לא נרשמה התלהבות. אבל אי שם בקיץ הזה, חזר הדוקטור מפגרה והביא את הנשק הסודי שלו, ריבר סונג בגילומה הססגוני של אלכס קינגסטון. בעוד בצד השני של האוקיינוס שחררו הכותבים האמריקאים של טורצ'ווד - הספין-אוף החרמני של הדוקטור - הופעות אורח זעירות ורמיזות גזעניות (מאפיה איטלקית?) ואף נאומים על מין בטוח (וישבן בלי חריץ?) בניסיון לשמור על חתרנות - הלבישו מעבר לאוקיינוס את ריבר סונג בבייבי דול עם ז'קט של קצין נאצי. וכלאו את היטלר בארון. החבר ד' שמח.
ומיצי גם. וכשנעצמה לישון בסביבות אחת, היה זה דווקא החבר ד' ששאל אם אפשר לראות עוד פרק. והוא עדיין שמח לראות. בעתיד בטח נמצא עוד משהו שיהווה לנו מכנה משותף... אבל בינתיים, יש לנו את מאט סמית'.
אני מתעוררת בשתיים בלילה, מתיישבת במיטה, וצועקת: "הם השאירו את היטלר בארון!".
החבר ד' מביט בי מעל מסך הלפטופ, ואומר: "טוב, אז בואי נראה את הפרק הבא?"
המשך:
כי למיצי יש גם הצלחות. לא הרבה ולא לעתים קרובות, אבל יש. כמו הניסיון לטבען חלקית את המטבח שלה, בעידודו של החבר ד' המצפוני וחבר מרעיו המחופפים. המרעים בדעה שגם חצימחוני זה בסדר, אז אני לוחצת לשם. לאכול אורז מלא עם עדשים זה טעים, אבל מיצי מתקשה ותתקשה לוותר לגמרי על ביצים, בקר, חלב ושרצים למיניהם. ויותר מכל, על שוקולד חלב מהסוג המחורבן ועל חמאה.
כן, בעיקר על חמאה. לחמאה תפקידים חשובים ביותר במטבח וביחוד באפיה (שזה לא במטבח) כמשפר טעם, מייצב וחומר קושר. אמנם לבשל אני מעדיפה עם שמן זית מטעמי טעם, אבל מה באפיה? להחליף בחצי שמן חצי רסק תפוחים יצר אמנם מאפה קשור ויציב, אך בעל מרקם של מסטיק ובלי טעם בכלל. טחינה התגלתה כלא מייצבת ב-כ-ל-ל, וחמאת שקדים כבעלת מרקם מוזר ולא חמאתי בעליל. אבל ההצלחה הגיעה: מיצי גילתה שכן יש תחליף לחמאה, לא אחר מאשר חמאת בוטנים - עם יותר חלבון, חומר מקשר בפני עצמו, טבעוני לגמרי ובעל מליחות עדינה שדווקא מחמיאה לרוב המתוקים. מיצי נמנעת לרוב ממעובדים ובמיוחד מכל מאכל אמריקאי, אבל אימצה את החמאת בוטנים כאבן דרך במטבח. ובמאמר מוסגר היא גם רוצה לומר לכל המתלוננים שתפריט צמחוני אינו משביע אותם - מה שחסר לכם בתפריט אינו חלבון אלא שומן (כן, שומן. 30% מהקלוריות ביום צריכות לבוא משומן, כן?)- הוסיפו כף חמאת בוטנים לכל תבשיל צמחוני שהוא, ולא רק הטעם אלא גם השובע ישתפרו פלאים.
אגב, מיצי שאלה את אמא שלה - מאבות הביופיזיקה - מה בחמאה הוא המרכיב שאין לו תחליף. מדובר בלציטין, חומר שומני החיוני לתפקודי התא ונמצא בעיקר בכבד, חמאה, ביצים, שיבולת שועל ו... בוטנים. נפתרה התעלומה.
אבל כל זה לא באמת מעניין. מה שמעניין את מיצי באמת זה מד"ב לסוגיו. וספציפית, מעניין אותה הדוקטור.
איזה דוקטור?
בדיוק.
מיצי תמיד היתה גיקית גאה, ובשנים האחרונות היגרה באופן מוחלט לאיזור הבריטי של מפת המד"ב (פלוס פיתוח אנגלופיליות מחרידה שמגיעה עד כדי השארת התיון בכוס וחיבה עזה לפלאפג'קס).
החבר ד' התייחס לכל העניין בסובלנות יחסית, אבל לא תמך. לי, שרציתי חבר גיק עוד הרבה לפני שזה היה אופנתי, היה קשה עד זה. נשבעתי להמיר את דתו. ואם באוכל אנחנו יחסית מתואמים, מבגדים אף אחד מאיתנו לא ממש מתרגש ובנוגע לחברים נסתדר כבר - הרי שלפעילויות הפנאי שלי, אני מייחסת חשיבות עליונה.
כאילו מה, אין יותר סרטים של דאנקן ג'ונס? בכל זאת, התקווה הלבנה - והבריטית! - של הז'אנר? את "אוואטר" יהיה צורך לשפוט רק לפי העלילה מעכשיו (שאגב, גם היא לא היתה ממש גרועה, בהתחשב)?
לא שלא היתה התחשבות הדדית. מיצי - בהתקף סובלנות לא אופייני - אפילו ירדה לשפל של לראות טורצ'ווד בהיחבא ברכבת, והחבר ד' בכל זאת חובב פיוצ'רמה. והוא אפילו הסכים להציב את הדגם של "כנפי הרעם 1" בסלון.
אבל האוירה היתה של סטטוס קוו מתוח. של מישהו שיצטרך לוותר. הפשרה לא ממש נמצאה.
עד שהגיע הדוקטור.
הדוקטור, שכבר פתר לא מעט בעיות בין זוגות בקריירה שלו, נמצא כרגע בשלב מעודן יחסית. מדד החייזרים ירד ובמשך שנתיים לא הושמד כדור הארץ ולו פעם אחת (יש יתרונות להחלפת כותב).
מיצי דווקא ניסתה להראות לחבר ד' פרק אחד, אבל לא נרשמה התלהבות. אבל אי שם בקיץ הזה, חזר הדוקטור מפגרה והביא את הנשק הסודי שלו, ריבר סונג בגילומה הססגוני של אלכס קינגסטון. בעוד בצד השני של האוקיינוס שחררו הכותבים האמריקאים של טורצ'ווד - הספין-אוף החרמני של הדוקטור - הופעות אורח זעירות ורמיזות גזעניות (מאפיה איטלקית?) ואף נאומים על מין בטוח (וישבן בלי חריץ?) בניסיון לשמור על חתרנות - הלבישו מעבר לאוקיינוס את ריבר סונג בבייבי דול עם ז'קט של קצין נאצי. וכלאו את היטלר בארון. החבר ד' שמח.
ומיצי גם. וכשנעצמה לישון בסביבות אחת, היה זה דווקא החבר ד' ששאל אם אפשר לראות עוד פרק. והוא עדיין שמח לראות. בעתיד בטח נמצא עוד משהו שיהווה לנו מכנה משותף... אבל בינתיים, יש לנו את מאט סמית'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה