כידוע לעוקבים הנאמנים, מיצי נוהגת לרקוד סווינג. למעשה, מיצי רוקדת לינדי בהתמדה מזה כמה שנים (בכזאת התמדה שזה די מפתיע כמה היא עדיין גרועה בזה). לינדי בלבד, ומיצי גם מעקמת את אפה האנין מול סגנונות קרובים כמו ג'ייב ווסט קוסט, ואפילו בלוז. אין כמובן מה לדבר על סלסה (פוי!) אם כי אני כן מטפחת תשוקה מבישה ונסתרת ללמוד פעם ריקודים סלוניים וגם טנגו ארגנטינאי.
ואז הגיע הגביע הקדוש. סדנת ביג אפל. למי שלא מכיר (לפי סטטיסטיקות עדכניות: 12 אנשים בארץ בארץ כן מכירים), מדובר בהחלט בכוריאוגרפיה הכי מטופשת, קשה, מסובכת ומתגמלת שהומצאה בעולם הלינדי, וזה מרשים במיוחד בהתחשב שבעובדה שהיא איתנו מאז שנת 1939. אולי קצת קודם. מיצי היתה בהחלט הראשונה בארץ שידעה מה זה (מיצי חיפשה, כל מי שיודע לעשות את זה חזר לארץ אחריה), ואף עשתה פעם, ממש מזמן, סדנה קצרה של זה (מיטיבי לכת יזכרו שהיא חשבה שהמורים שם - זה היה אי שם מעבר לים - היו די מפוקפקים), אבל לא ממש התמקצעה. אז החלטתי שהגיע הזמן סוף סוף לכבוש את ההר - ונרשמתי.
במבט לאחור, הייתי צריכה לחשוב על זה שכתוב שם "ביג אפל: כיתת הופעה". לא שהיה משנה לי - אם כבר למדתי ביג אפל, אני רוצה להשוויץ בזה. לא חששתי שאזרק משם בבושת פנים - אמנם לעולם לא אוכל לזכור לאיזה כיוון להסתובב (זה נכון וזה הונצח בוידאו. פעמיים), אבל אני זו שמשלמת - ובחוגי מבוגרים יש לזה משקל.
מאמר מוסגר: הידיעה שכאן יתנו לי להופיע בכל מקרה גורמת לי פתאום לחשוב אחרת על כל החוגים שהשתתפתי בהם כילדה. נראה לי פתאום שלא מדובר בהעשרות אלא במסכת השפלות שמדריכים חסרי כל כישורים העבירו ילדים תמימים שלא יודעים ש"כשרון" זה משהו שצריך לפתח. כנראה שאורנה גלס, המורה המיתולוגית שלי לבלט שסבלה אותי ואת משמני ופיתחה אצלי יציבה, שמיעה מוזיקלית ושיווי משקל עד גיל 15 המופלג (!), היא באמת יחידת סגולה ומורה משכמה ומעלה. וגם יודעת לבחור ולטפח צוות מורים מצוין.
עברו חודשיים. הם היו מלאי הרפתקאות ומהמורות. אני חושבת שהמורה גם העריכה את המאמצים שהשקעתי. אפילו אני התחלתי לפקפק בעצמי אחרי ששבועות מול היו-טיוב לא הביאו לשום שיפור נראה לעין (אין תחליף למורה). אבל מיצי טיפוס עקשן.
יום הסטודנט בסטודיו הוא מין הפנינג שמח במיוחד - סדנאות, הכנות, אוכל וחזרות. ואז מקום שני במשחק דבילי במיוחד עם בלונים, ותחרות ידידותית (יום אחד אפסיק להשתכנע להצטרף לדברים האלה). אחרי ההפסד הצפוי (לחבר ד' - שמעולם לא ראה דברים כאלה וגם לא במיוחד חובב אותם - היו כמה הערות בונות במיוחד!) יצאנו לחימום אחרון לפני המופע. ההופעה הזו די הקשתה עלי לשבת ולפרגן למופיעים האחרים.
חימום אחרון - עבודה אחרונה על הצעדים הקשים ביותר - ולבמה.
על החלק הקשה עבדנו כמו מטורפים, חזרנו עליו וחזרנו. אני כמובן התבלבלתי דווקא בחלק הקל. אלא מה, הוא קל! לחששותי בנוגע להעמדה היה בסיס - התפיסה שלי בנוגע לכיוונים היא מוגבלת עד עלובה, ויש לי גם פתק מהרופא. הסתובבתי הפוך.
אבל לא משנה. קיבלנו בלי סוף מחמאות, אפילו המורה היתה מרוצה. ויש וידאו באדיבות החבר ד' - הוא אפילו לא חובב של דברים כאלה! אבל יש לו אייפון, עין טובה וכושר אבחנה דק ומדויק - את כל הפשלות שלי הוא ידע היטב להשאיר בחוץ.
ואז הגיע הגביע הקדוש. סדנת ביג אפל. למי שלא מכיר (לפי סטטיסטיקות עדכניות: 12 אנשים בארץ בארץ כן מכירים), מדובר בהחלט בכוריאוגרפיה הכי מטופשת, קשה, מסובכת ומתגמלת שהומצאה בעולם הלינדי, וזה מרשים במיוחד בהתחשב שבעובדה שהיא איתנו מאז שנת 1939. אולי קצת קודם. מיצי היתה בהחלט הראשונה בארץ שידעה מה זה (מיצי חיפשה, כל מי שיודע לעשות את זה חזר לארץ אחריה), ואף עשתה פעם, ממש מזמן, סדנה קצרה של זה (מיטיבי לכת יזכרו שהיא חשבה שהמורים שם - זה היה אי שם מעבר לים - היו די מפוקפקים), אבל לא ממש התמקצעה. אז החלטתי שהגיע הזמן סוף סוף לכבוש את ההר - ונרשמתי.
במבט לאחור, הייתי צריכה לחשוב על זה שכתוב שם "ביג אפל: כיתת הופעה". לא שהיה משנה לי - אם כבר למדתי ביג אפל, אני רוצה להשוויץ בזה. לא חששתי שאזרק משם בבושת פנים - אמנם לעולם לא אוכל לזכור לאיזה כיוון להסתובב (זה נכון וזה הונצח בוידאו. פעמיים), אבל אני זו שמשלמת - ובחוגי מבוגרים יש לזה משקל.
מאמר מוסגר: הידיעה שכאן יתנו לי להופיע בכל מקרה גורמת לי פתאום לחשוב אחרת על כל החוגים שהשתתפתי בהם כילדה. נראה לי פתאום שלא מדובר בהעשרות אלא במסכת השפלות שמדריכים חסרי כל כישורים העבירו ילדים תמימים שלא יודעים ש"כשרון" זה משהו שצריך לפתח. כנראה שאורנה גלס, המורה המיתולוגית שלי לבלט שסבלה אותי ואת משמני ופיתחה אצלי יציבה, שמיעה מוזיקלית ושיווי משקל עד גיל 15 המופלג (!), היא באמת יחידת סגולה ומורה משכמה ומעלה. וגם יודעת לבחור ולטפח צוות מורים מצוין.
עברו חודשיים. הם היו מלאי הרפתקאות ומהמורות. אני חושבת שהמורה גם העריכה את המאמצים שהשקעתי. אפילו אני התחלתי לפקפק בעצמי אחרי ששבועות מול היו-טיוב לא הביאו לשום שיפור נראה לעין (אין תחליף למורה). אבל מיצי טיפוס עקשן.
יום הסטודנט בסטודיו הוא מין הפנינג שמח במיוחד - סדנאות, הכנות, אוכל וחזרות. ואז מקום שני במשחק דבילי במיוחד עם בלונים, ותחרות ידידותית (יום אחד אפסיק להשתכנע להצטרף לדברים האלה). אחרי ההפסד הצפוי (לחבר ד' - שמעולם לא ראה דברים כאלה וגם לא במיוחד חובב אותם - היו כמה הערות בונות במיוחד!) יצאנו לחימום אחרון לפני המופע. ההופעה הזו די הקשתה עלי לשבת ולפרגן למופיעים האחרים.
חימום אחרון - עבודה אחרונה על הצעדים הקשים ביותר - ולבמה.
על החלק הקשה עבדנו כמו מטורפים, חזרנו עליו וחזרנו. אני כמובן התבלבלתי דווקא בחלק הקל. אלא מה, הוא קל! לחששותי בנוגע להעמדה היה בסיס - התפיסה שלי בנוגע לכיוונים היא מוגבלת עד עלובה, ויש לי גם פתק מהרופא. הסתובבתי הפוך.
אבל לא משנה. קיבלנו בלי סוף מחמאות, אפילו המורה היתה מרוצה. ויש וידאו באדיבות החבר ד' - הוא אפילו לא חובב של דברים כאלה! אבל יש לו אייפון, עין טובה וכושר אבחנה דק ומדויק - את כל הפשלות שלי הוא ידע היטב להשאיר בחוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה