ואז, ממש אחרי הכל, היתה הפוגה. יום שישי אחד קמנו ולא היה לנו שום דבר לעשות. שום סידור. שום עיסוק. שום דבר חוץ מעצלות מתוקה. והדבר חזר על עצמו גם בשבת. ראינו סרט, הכנו פסטה לצהריים, ובסביבות שבע בערב הצצתי לכייון השקיעה במרפסת ותהיתי אם ללבוש מכנסיים ולצאת לשבת לראות אותה.
במקום זה התלבשנו קומפלט ויצאנו לפגוש חברים. כדי לשבור את רצף הכלום, גם עצרנו בדרך בסופר-טבע וקנינו קילו וחצי פתיתי סויה מפוררים. הכנתי מחלקם מעין בולונז סויה - והאמת, לא ידעתי שקוראים להם "בונזו" בגלל הריח.
אבל הרצף נמשך. ביום ראשון לקחנו חופש לסידורים משותפים, וקיבלנו כבונוס בוקר נוסף של עצלות. יצאנו בצהריים, והיה לנו יום פרודוקטיבי להפליא. יש הרבה מה לספר עליו, אבל כנראה נשמור את הסיפורים לחתונה ואחריה. נאמר רק שלא ממש משתלם להיות נשוי חוקית בישראל, ושלפעמים הכי זול הוא כן הכי טוב. תכננו לסיים אותו בטעימות באולם.
לא היה בהן יותר מדי צורך. הכל היה טעים, למעט מעוררי-מחלוקת מובהקים כמו הדג בגריל (לא מעורר מחלוקת? דינו, מסתבר, כדין כבד צלוי - מתים עליו או ששונאים אותו, לא היתה דעה נטולת אמוציות) או הסיגרים המטוגנים המחרידים (אויב רב-שנים שלי. אני מקבלת צרבת רק מלהסתכל). הם טבעו בשמן והיו מתובלים עד רצח הבשר שבפנים - כנראה שזה טוב במונחים של סיגרים.
את מנות הירקות והמנות הצמחוניות לא נתנו לנו לטעום (והזהרנו אותם שיש צמחוני בשטח - תגובתם לצמחונותו של החבר ד', חתן האירוע, היתה "זה בסדר, הוא במילא לא יאכל"). חבל, היות וחוץ מצמחונים יש לנו גם כמה חובבי ירקות. אבל על הכל פיצה הפתעת הערב, המנה היחידה שלא שקלנו אפילו בגלל רגישותה הרבה, הסטייק אנטריקוט.
הוא הופיע בפורמט של חצי פרה, רך, עדין ועסיסי, הוצא מהאש במילי-שניה הנכונה, וכמעט לא הצריך סכין או שיניים. חיסלתי חצי ממנו, ולולא המבטים המאשימים של חברי לטעימות ("אנחנו כבר מלאים! כמה אוכל! כמה השמנו היום!") לא הייתי משאירה פירור. עד עכשיו נוקף אותי המצפון שנתתי לשאריתו לחזור למטבח.
עכשיו אני מקווה שמשגיח הכשרות שיהיה באירוע לא יהרוג את זה. להביא סטייק אנטרקוט לאירוע המוני זה מסוכן, תזמון ההוצאה מהאש וההגשה הם קריטיים. אני מקווה מאד שהמקום יעמוד בסטנדרטים שהציב, ומתפתה מאד לתפריט הלא כשר (קינוחים חלביים! ולא שאכפת לי מקראמבל תפוחים, סורבה משובח ושוקולד, לדעתי לא צריך שום דבר נוסף) ולחיפוף המשגיח מהאולם. מה דעתכם?
היום עוד לא נגמר. אבל אחרי שנגמרו הסידורים שאחרי הסידורים, חזרנו הביתה ונמרחנו על הספה.
"רגע!" קפצתי. "מה עם שעת כדור הארץ בכיכר?".
זה היה חסר תועלת. עמוסים ברכישות ומלאים באוכל, קרסנו על הספה. אפילו ריף כהן, שהופיעה אז בכיכר, לא הזיזה אותנו עד למחרת, אז חזרנו למירוץ.
במקום זה התלבשנו קומפלט ויצאנו לפגוש חברים. כדי לשבור את רצף הכלום, גם עצרנו בדרך בסופר-טבע וקנינו קילו וחצי פתיתי סויה מפוררים. הכנתי מחלקם מעין בולונז סויה - והאמת, לא ידעתי שקוראים להם "בונזו" בגלל הריח.
אבל הרצף נמשך. ביום ראשון לקחנו חופש לסידורים משותפים, וקיבלנו כבונוס בוקר נוסף של עצלות. יצאנו בצהריים, והיה לנו יום פרודוקטיבי להפליא. יש הרבה מה לספר עליו, אבל כנראה נשמור את הסיפורים לחתונה ואחריה. נאמר רק שלא ממש משתלם להיות נשוי חוקית בישראל, ושלפעמים הכי זול הוא כן הכי טוב. תכננו לסיים אותו בטעימות באולם.
לא היה בהן יותר מדי צורך. הכל היה טעים, למעט מעוררי-מחלוקת מובהקים כמו הדג בגריל (לא מעורר מחלוקת? דינו, מסתבר, כדין כבד צלוי - מתים עליו או ששונאים אותו, לא היתה דעה נטולת אמוציות) או הסיגרים המטוגנים המחרידים (אויב רב-שנים שלי. אני מקבלת צרבת רק מלהסתכל). הם טבעו בשמן והיו מתובלים עד רצח הבשר שבפנים - כנראה שזה טוב במונחים של סיגרים.
את מנות הירקות והמנות הצמחוניות לא נתנו לנו לטעום (והזהרנו אותם שיש צמחוני בשטח - תגובתם לצמחונותו של החבר ד', חתן האירוע, היתה "זה בסדר, הוא במילא לא יאכל"). חבל, היות וחוץ מצמחונים יש לנו גם כמה חובבי ירקות. אבל על הכל פיצה הפתעת הערב, המנה היחידה שלא שקלנו אפילו בגלל רגישותה הרבה, הסטייק אנטריקוט.
הוא הופיע בפורמט של חצי פרה, רך, עדין ועסיסי, הוצא מהאש במילי-שניה הנכונה, וכמעט לא הצריך סכין או שיניים. חיסלתי חצי ממנו, ולולא המבטים המאשימים של חברי לטעימות ("אנחנו כבר מלאים! כמה אוכל! כמה השמנו היום!") לא הייתי משאירה פירור. עד עכשיו נוקף אותי המצפון שנתתי לשאריתו לחזור למטבח.
עכשיו אני מקווה שמשגיח הכשרות שיהיה באירוע לא יהרוג את זה. להביא סטייק אנטרקוט לאירוע המוני זה מסוכן, תזמון ההוצאה מהאש וההגשה הם קריטיים. אני מקווה מאד שהמקום יעמוד בסטנדרטים שהציב, ומתפתה מאד לתפריט הלא כשר (קינוחים חלביים! ולא שאכפת לי מקראמבל תפוחים, סורבה משובח ושוקולד, לדעתי לא צריך שום דבר נוסף) ולחיפוף המשגיח מהאולם. מה דעתכם?
היום עוד לא נגמר. אבל אחרי שנגמרו הסידורים שאחרי הסידורים, חזרנו הביתה ונמרחנו על הספה.
"רגע!" קפצתי. "מה עם שעת כדור הארץ בכיכר?".
זה היה חסר תועלת. עמוסים ברכישות ומלאים באוכל, קרסנו על הספה. אפילו ריף כהן, שהופיעה אז בכיכר, לא הזיזה אותנו עד למחרת, אז חזרנו למירוץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה