אז במסגרת מיסוד יחסינו, החבר ד' ואני הגענו לכמה מסקנות.
קודם כל, שיש לנו משפחה תומכת ונהדרת ולא יכולנו לרצות אחרת. וזאם גם אם, או אולי בגלל, שכולם שם משוגעים לגמרי.
דבר שני, שאנחנו רוצים לצמצם. אנחנו לא מתביישים להיות קמצנים. ואם נרצה אי פעם להצטרף לבועת הנדל"ן מצידה הטוב - כלומר הצד של בעלי הדירות (להבדיל ממקומנו כעת, של משלמי שכ"ד מופקע), אנחנו נצטרך להמשיך ולהתקמצן. וחוץ מזה, אנחנו קמצנים (וזאת בלי קשר למחיר - ומספר - הנעליים של מיצי. נעליים זאת השקעה). אבל על מה שלא חשוב אנחנו מתקמצנים - וזה כולל תאריך, טבעת, שמלה, צלם, די ג'יי ובשר.
הסידורים היו אמורים לשמח אותנו. במקום זאת התחלתי בלגרור את החבר ד' בין אין ספור חנויות ודוכני תכשיטים בחיפוש אחרי העיצוב המנצח, שכמובן לא יתאים בעתיד לטבעת הנישואים. מיצי מאד רגישה וזקוקה לעיצוב קל, מתאים ולא מציק, וטבעות אירוסין מטרתן הרי הוצאת העיניים, כך שהיה קשה. למיצי ובעיקר לחבר ד',שעמד בסיבוב המתיש בגבורה ולא ויתר.
לפחות את עניין השמלה פתרתי. ראיתי אותה לפני חודשים בסיבוב שופינג עם אמא שלי. בבוטיק רגיל לחלוטין ביהודה המכבי. על אמא שלי אי אפשר לעבוד. 'אפילו על תחשבי על זה', היא אמרה.
אז לא חשבתי. יום אחרי ההצעה התקשרתי אליהם לשאול אם היא עוד במלאי, ואמרו לי שיש עוד אחת אחרונה... אז קפצתי מיד לקחת אותה.
ומפה הכל התחיל להתדרדר.
יש למיצי קרובים בחו"ל. הרבה מהם. והיא היתה במרבית החתונות שם ומאד היתה רוצה לראות אותם כאן. אבל בגלל בעיות לו"ז,עבודה וילדים בבית הספר, יש רק תאריך אחד שמתאים לכולם.
ובו 140 האורחים האחרים לא רוצים שנתחתן.
למה?
כי זה השבוע האחרון של נובמבר, וזה חורף.
אוף.
רגע. אמרת 140?
כן. והיתר באים מחו"ל.
160. זה מספר הקרובים הקרובים והחברים הטובים שלנו. ואנחנו צריכים לחפש מקום שיכיל אותם.
את הנסיונות להוסיף אורחים עצרנו ביד קשה. הצעות למקום אפילו לא הסכמנו לקבל, והודענו מיד שבחרנו ב'ליליות', בית קפה מצוין ומסעדה שעיסוקה האמיתי בהכשרת בני נוער בסיכון למקצועות ההסעדה. הם גם ערוכים לאירועים של עד 170 איש... אבל אז אין מקום לרחבת ריקודים או לחופה. אוף.
חופה?
תהיה חופה, וגם נשבור כוס ונחליף טבעות (הפעם מזהב. הסתבר שאי אפשר לנקות את הבית עם טבעת שאינה מזהב. הנה משהו שלא חשבתי עליו!). בעיקר נשבור כוס,כי אם יש משהו בחתונה מסורתית שילך לנו בקלות,אז לא נוותר עליו.
וכך אנחנו תקועים, שבועות אחרי, בלי תאריך, בלי מקום ועם המון כאב ראש. אמא שלי גם מאוכזבת מזה שאת רוב הסידורים אנחנו עושים לבד. היא הבטיחה שתטפל בבגדים לעצמה ולסבתות ובשיער של כולם. תודה אמא!
והעובדה שכל ימי שישי שלנו תפוסים לאחרונה בלראות דירות (אל תשאלו, התשובה לא תמצא חן בעיניכם) לא עוזרת.
בניסיון לנקות את הראש הלכנו ל"הוגו". סקורסזה, טכנולוגיה, תלת מימד, עיצוב סטימפאנק מרהיב וצוות שכולל אפילו את ג'וני דפ בהופעת אורח מפוספספת. קיוויתי שזה ישנה את מצב הרוח שלי. הייתי צריכה לדעת שזה לא יעזור.
כי איזו החמצה זו היתה! סרט כל כך מפוספס כבר מזמן לא ראיתי, ועדיף שאעצור כאן לטובת חובבי ראשית הקולנוע.
או בקיצור, מרקורי כנראה בנסיגה. החשש הכי גדול שלנו מתממש והולך - לא רק שאנחנו הופכים לבורגנים, לא רק שהפסקנו להנות מהאופנה התרבותית האחרונה, גם החתונה שלנו הולכת ונשמטת משליטתנו. אני שוקלת לוותר על הכל, לשכור את החור הכי מתפורר בתל אביב, לקחת אתי את החבר ד' ולנסוע לווגאס להתחתן כמו שתמיד חלמתי - על הגשר של האנטרפרייז. ובלי טובות מסקורסזה, גם כן.
קודם כל, שיש לנו משפחה תומכת ונהדרת ולא יכולנו לרצות אחרת. וזאם גם אם, או אולי בגלל, שכולם שם משוגעים לגמרי.
דבר שני, שאנחנו רוצים לצמצם. אנחנו לא מתביישים להיות קמצנים. ואם נרצה אי פעם להצטרף לבועת הנדל"ן מצידה הטוב - כלומר הצד של בעלי הדירות (להבדיל ממקומנו כעת, של משלמי שכ"ד מופקע), אנחנו נצטרך להמשיך ולהתקמצן. וחוץ מזה, אנחנו קמצנים (וזאת בלי קשר למחיר - ומספר - הנעליים של מיצי. נעליים זאת השקעה). אבל על מה שלא חשוב אנחנו מתקמצנים - וזה כולל תאריך, טבעת, שמלה, צלם, די ג'יי ובשר.
הסידורים היו אמורים לשמח אותנו. במקום זאת התחלתי בלגרור את החבר ד' בין אין ספור חנויות ודוכני תכשיטים בחיפוש אחרי העיצוב המנצח, שכמובן לא יתאים בעתיד לטבעת הנישואים. מיצי מאד רגישה וזקוקה לעיצוב קל, מתאים ולא מציק, וטבעות אירוסין מטרתן הרי הוצאת העיניים, כך שהיה קשה. למיצי ובעיקר לחבר ד',שעמד בסיבוב המתיש בגבורה ולא ויתר.
לפחות את עניין השמלה פתרתי. ראיתי אותה לפני חודשים בסיבוב שופינג עם אמא שלי. בבוטיק רגיל לחלוטין ביהודה המכבי. על אמא שלי אי אפשר לעבוד. 'אפילו על תחשבי על זה', היא אמרה.
אז לא חשבתי. יום אחרי ההצעה התקשרתי אליהם לשאול אם היא עוד במלאי, ואמרו לי שיש עוד אחת אחרונה... אז קפצתי מיד לקחת אותה.
ומפה הכל התחיל להתדרדר.
יש למיצי קרובים בחו"ל. הרבה מהם. והיא היתה במרבית החתונות שם ומאד היתה רוצה לראות אותם כאן. אבל בגלל בעיות לו"ז,עבודה וילדים בבית הספר, יש רק תאריך אחד שמתאים לכולם.
ובו 140 האורחים האחרים לא רוצים שנתחתן.
למה?
כי זה השבוע האחרון של נובמבר, וזה חורף.
אוף.
רגע. אמרת 140?
כן. והיתר באים מחו"ל.
160. זה מספר הקרובים הקרובים והחברים הטובים שלנו. ואנחנו צריכים לחפש מקום שיכיל אותם.
את הנסיונות להוסיף אורחים עצרנו ביד קשה. הצעות למקום אפילו לא הסכמנו לקבל, והודענו מיד שבחרנו ב'ליליות', בית קפה מצוין ומסעדה שעיסוקה האמיתי בהכשרת בני נוער בסיכון למקצועות ההסעדה. הם גם ערוכים לאירועים של עד 170 איש... אבל אז אין מקום לרחבת ריקודים או לחופה. אוף.
חופה?
תהיה חופה, וגם נשבור כוס ונחליף טבעות (הפעם מזהב. הסתבר שאי אפשר לנקות את הבית עם טבעת שאינה מזהב. הנה משהו שלא חשבתי עליו!). בעיקר נשבור כוס,כי אם יש משהו בחתונה מסורתית שילך לנו בקלות,אז לא נוותר עליו.
וכך אנחנו תקועים, שבועות אחרי, בלי תאריך, בלי מקום ועם המון כאב ראש. אמא שלי גם מאוכזבת מזה שאת רוב הסידורים אנחנו עושים לבד. היא הבטיחה שתטפל בבגדים לעצמה ולסבתות ובשיער של כולם. תודה אמא!
והעובדה שכל ימי שישי שלנו תפוסים לאחרונה בלראות דירות (אל תשאלו, התשובה לא תמצא חן בעיניכם) לא עוזרת.
בניסיון לנקות את הראש הלכנו ל"הוגו". סקורסזה, טכנולוגיה, תלת מימד, עיצוב סטימפאנק מרהיב וצוות שכולל אפילו את ג'וני דפ בהופעת אורח מפוספספת. קיוויתי שזה ישנה את מצב הרוח שלי. הייתי צריכה לדעת שזה לא יעזור.
כי איזו החמצה זו היתה! סרט כל כך מפוספס כבר מזמן לא ראיתי, ועדיף שאעצור כאן לטובת חובבי ראשית הקולנוע.
או בקיצור, מרקורי כנראה בנסיגה. החשש הכי גדול שלנו מתממש והולך - לא רק שאנחנו הופכים לבורגנים, לא רק שהפסקנו להנות מהאופנה התרבותית האחרונה, גם החתונה שלנו הולכת ונשמטת משליטתנו. אני שוקלת לוותר על הכל, לשכור את החור הכי מתפורר בתל אביב, לקחת אתי את החבר ד' ולנסוע לווגאס להתחתן כמו שתמיד חלמתי - על הגשר של האנטרפרייז. ובלי טובות מסקורסזה, גם כן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה