יום ראשון, 28 ביולי 2013

לא אכפת לי כמה כסף אני מרוויחה, בירה בחינם יותר טעימה.

בירה בחינם יש רק במקום אחד: פתיחת תערוכה. והפעם, פתיחת תערוכת בוגרי המחלקה לאמנות פלסטית בשנקר.

ברשות הקוראים, אעשה הפסקה קצרה מסיפורי לונדון כדי לספר שלמרות הכל מצאתי זמן ללכת לפתיחת תערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר.

תמיד היינו מתאגדות, חברה אמנותית אחת או שתיים, והולכות לראות את העיסוק האופנתי בסוגיה התורנית בבניין עלית הישן בצומת עלית המפויח בואכה רמת גן. כעת הבניין הזה בכלל קרוב אלי הביתה. גם אחד המסיימים קרוב ללבי. לכן לא נתתי להעדר החברות להפריע לי, והגעתי לערב הפתיחה.

בניין הסירה היפהפה אך המוזנח מוקף בפיגומים. סוף כל סוף משפצים! באמת הגיע הזמן. אולי סף סוף הוא יהפוך ממוקד מחריד של הזנחה לבניין היפה והמטופח שיכל להיות.

עברתי את ענן העשן המחניק (כל המעשנים התרכזו בכניסה) ונכנסתי.

בכניסה היה דוכן של "תדר" ס - רדיו פופ-אפ לחודשים הקיץ החמים. הם משדרים באתר כל יום מתשע בערב, והם היו אחראים על הבירות. מכבי, אבל כאמור בחינם. עם בירה ביד התחלתי את הסיבוב.

אגב, לצערי שכחתי כמעט את כל שמות האמנים. אני לא מסוגלת להתאים בין רשימת הבוגרים לבין העבודות שלהם. עמם הסליחה. את העבודות למטה לקחתי מכאן.

בקומת קרקע ראיתי את עבודת הצבא ההכרחית. משהו בה הזכיר לי שתי עבודות עצומות - אחת על הטבח בסברה ושתילה והשניה על וייטנאם - שראיתי לא מזמן בטייט מודרן בלונדון. קישור יפה.

אגב, בטייט הוצגו העבודות זו מול זו, במין חדר מלחמה מזעזע. אבל כשחיפשתי את התמונות עכשיו, קיבלתי ידיעות רק על אחת מהן. נחשו איזו. אפשר לראות אותה כאן.

בחדר בצד השני - דקל ענבר מציגה לוחות עץ קטנטנים ומדהימים, מלאי טקסטורה, ומצוירות עליהם דמויות אישה מקופלות לפוזות אתלטיות בלתי אפשריות. הן נוטפות דם בזרם אחיד, נקי, ונעים לעין. כלומר, כשמתגברים על כך שלא נהוג לראות דברים כאלה. בכלל, היו כמה וכמה עבודות נוטפות דם מחזור השנה. שינוי מרענן ונוקב שבוודאי קשור לשינוי היחס הציבורי לשיח הצבוע על ענייני המחזור.

שבירת המוסכמות עודדה את רוחי, וזה טוב, כי החיה הענקית מקרטון שנפלה לה על רצפת המסדרון היתה די מדכאת.

בחדר ליד היו בדים שנארגו ונתלו מהתקרה כמו קורי עכביש. אולי יש קשר תמתי עם החיה מהמסדרון.

עברתי לחדר של זועבי שאהד, בו היתה חתונה ערבית מדממת. ממש. ציורים מדהימים. אין מילה אחרת. מוארים, מעודנים, הם הורכבו משמלות חתרה עדינות ענקיות שתפסו את כל הפריים, מידיים שתפסו את הכלה, ממעגל נשים קלסטרופובי ומדם, עוד דם.

מחוץ לחדר הקונסטרסט חד - עבודת וידאו של בחור דתי מתלבש.

עליתי מיד לקומה השניה, שם הציג חביב קפצון  גולגלות פלסטיק שדיברו על החיים והמוות. את כלכליסט זה הרשים מאד,אותי פחות.

בחדר הבא - אפרת רועי מציגה קיר שלם מצויר, מלא פרטים וצבע, ווידאו של רקדנית ושני בחורים עסוקים בפארסה של בעיטות, מכות ובלגן. האמת, קצת  הזכיר לי את הבילויים. השפעתם על התרבות פה פשוט לא נגמרת.

הרגשתי גם בהשפעות מורכבות ומרובדות של האמנות הפוסט מודרנית. הוקני, תפיסת הצבע המבססת על הדפס צילום של שנות השבעים - שימו לב לעירום, לתלבושות ולבחירת הצבעים בתמונה למטה:




המשכתי למעלה ולמעלה, לחדר עם תמונות מהצבא והמון בקבוקי בירה.

לא שתיתי אותם.

בקומה העליונה הציגה ניקול זילברשץ כיבוד- עוגות במנג'טים (והן אכן נועדו לאכילה), וידאו של אשה אוכלת, ופוסטרים מפחידים במיוחד של מותגי אוכל מלאי פרטים, אנשים אוכלים, מוצרים ויצורים.

אני מחבבת מאד את העיסוק באני החברתי של הפרעות אכילה, וכאן הוא היה ממש מרענן לאור מבחר העבודות הצבאיות למטה.

כן. מגוון הנושאים השנה היה דומה להפליא למגוון הנושאים של שנים קודמות - הרבה פוליטי, מעט חברתי, מעט אישי. וכמו תמיד האישי הוא גם פוליטי. ספציפית לנושא הפרעות האכילה - הרי מדובר בתופעה חברתית חובקת, ביטוי של מנגנוני כוח ושליטה חברתיים. להעמקה - "מיתוס היופי" של נעמי וולף.

התחלתי להתייאש. כל זה היה נהדר, אבל הגעתי לכאן מסיבה מסוימת. איפה החדר שבאתי לראות?

הוא היה כמובן בסוף בסוף. מצאתי אותו אחרי שדילגתי מעל שלולית חול ביציאה מחדר הפרעות האכילה. היה לפניו תור ארוך של אנשים.

כשהצלחתי להכנס הבנתי למה. זה היה חדר קטן וקלאוסטרופובי, ומלא יצירות מפחידות, מלאות פרטים וענקיות. הן מילאו כל סנטימטר חשוף בחדר ויצרו אוירה מחניקה ומבשרת רעות. היה בהן משהו מלא רומנטיקה ישנה ועבודה טכנית ברמה שמעטים האמנים שטורחים להגיע אליה היום. בלי ספק היה מדובר בחדר היחודי ביותר בתערוכה. עמרי קורש הציג שם עבודות שלא הזכירו שום דבר אחר, בנושא או במראה.

בעצם אולי קצת את ניר הוד.

היו שם ציורים של נשים, זאבים וארונות מתים, וגם בובות מושחתות, דובונים כסופים ונוקשים ושידות מלאות עיטורים. בהיתי בהם בניסיון לקלוט הכל. לא ממש הצלחתי. היה שם עולם פנימי עשיר שהשתרע על פני כל החויות של דור שנות האלפיים - ספורי פנטזיה, משחקי מחשב, אגדות שעובדו עד שהמקור שלהן נשכח, אומנות אנכרוניסטית המקבלת את הערך שלה מעצם העובדה שהושקעה בה כמות עבודה מטורפת. התוצאה - עושר מאיים של פרטים שאיימו להטביע את הצופה בזרם המידע שלהם.

אשר לראות תצוגה פנורמית של הגלריה הזו כאן. מומלץ בחום להתקרב עד כמה שאפשר, אבל עם הקוראים הסליחה - למרת האיכות הגבוהה, מסך המחשב עושה ליצירות האלה עוול. אין שום דרך להתרשם מעומקן מורכבותן בלי לראות אותן פנים מול פנים.




זהו. השארתי את בקבוק הבירה הריק עם כמה חברים ויצאתי החוצה לאויר שלא היה כל כך רענן. התערוכה הענקית היממה אותי והותירה אותי עם הרבה חומר לעכל. המשכתי לחשוב על חלקו בדרך הביתה, ועוד שבועות אחר כך.



2 comments: