על גטסבי לא חשבתי אפילו לכתוב. היה ברור שהולכים להרוס אותו בחגיגה צבעונית, שטחית ורעשנית. ובכל זאת, באז לורמן מקבץ את את טובי מגוויר, לאונרדו דיקפריו וקארי מוליגן למופע שנות העשרים? צריך ללכת.
אז הלכתי.
גטסבי הגדול, הרומן הידוע ביותר של פ. סקוט פיצג'רלד. רומן חברתי על חייהם של העשירים באמת שהדמויות בו פגומות כולן ואף אחד מהן לא שואפת באמת לשינוי.
את באז לורמן אני מחבבת עוד מאז "רק לרקוד" (אחד מהסרטים האלה שרואים בתיכון ומלווים לנצח את ההתבגרות). זה סרט ריקודים מלא אש וכוראוגרפיות, וחף מכל המניירות הצורניות שמזוהות איתו היום.
"גטסבי הגדול" מתרחש בשנות העשרים. ציפיתי למכוניות יפות ואזכור לגנגסטרים, חגיגת ריקודים וארט דקו שתזכיר לכולם למה קוראים לתקופה הזו "עידן הג'ז".
ואת זה קיבלתי.
שמלות מתנפנפות, צ'רלסטון וסקסופון, קומקומים ועגילים בסגנון נוצץ ומודרני. והמסיבות הידועות של גטסבי רק חיכו ללורמן שיצלם אותן במשך מאה שנה.
בנוגע לעיצוב ולאסתטיקה, אין מה לחסוך במלים.
קארי מוליגן (מישהו זוכר אותה מ"לחנך את ג'ני"? תחת השמלות המתנפנפות, הבלונד הקצר והזוהר ואוירת הניתוק הכללי שהפגינה לא זיהיתי אותה בכלל) כדייזי לובשת שמלות צנועות אך מלאות פרטים ועונדת עגילי ארט-דקו מרהיבים, ומפגינה יפה גם אישיות מפונקת ועומק של דיקט ממוצע (מאחר והאופי הזה חופף בסרט ובספר לא נותר לי אלא להניח שזה בכוונה).
גטסבי מצא את עצמו בליאונרדו דיקפריו. לבוש ועשוי בדיוק לפי התיאור בספר, דיקפריו אימץ מבטא וגינונים מזויפים בדיוק במידה הנכונה, והפך להתגלמות הגסטבי - הג'נטלמן המזויף, האיש שבנה עצמו בשתי ידיו, שהראוותנות והזוהר הם חייו.
החליפות של דיקפריו קיבלו כבר קולקציה משל עצמן אצל האחים ברוקס, בית האופנה שהפיק אותן גם בשנות העשרים. ורודות, תכולות, צרות להפתיע, מעוצבות להפליא ולא מכבידות (כנראה) הן היו מרעננות כמו גלידה קרה ביום קיץ חם ואפילו התאימו לגזרה החדשה והשרירית של ליאו. הרבה יותר משהייתי חושבת. הספקתי אפילו לראות חליפות דומות בכמה בוטיקים ברחוב. הקיץ הזה הולך להיות קריר.
לורמן הכניס גם את הג'ז התקופתי (בעיבוד של סקסופון בודד, עני להפתיע) אבל החליף אותו מהר מאד בעיבודים בומבסטיים ומודרניים להכעיס של שירי נשמה וקצת היפ הופ. לא התרשמתי מהמעברים האלה - התרשמתי יותר ממעבר אחד חלק בין ביצוע כמעט אותנטי של let's misbehave לביצוע כמעט אותנטי ל-ain't misbeahving. זה התאים מאד ועבד יפה. חבל שלא היו יותר כאלה.
וריקודים. לורמן אכן השקיע לא מעט בללמד את השחקנים והניצבים צ'רלסטון וברייקאווי אותנטיים. לרוע המזל לא היה בלק בוטום - הרקדניות במועדונים נתנו ריקוד מודרני להכעיס. טובי מגוויר הבריק בביצוע מוצלח של צ'רלסטון תקופתי שוודאי לקח לו חודשים לשכלל. כמה חבל שהריקודים קיבלו שניות מסך בודדות. היה מקום לעוד.
מסר בעייתי במקצת.
עיבוד נאה לספר שדווקא חוסר היומרה שבו הפכה אותו לאחד מהרומנים הגדולים של המאה ה-20.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה