אז לסיכום ענייני לונדון, לאחר הכשלון המפואר שלי לשחזר חויות מפתח בטיול, הייתי צריכה פיצוי. אז לקחתי את ד' לגדרה..
גדרה היא צור מחצבתי, או כור מחכבתי. מקום קטן ומשעמם בצורה כמעט בלתי נתפסת. ובכל זאת, יש לי זכרונות משם, וכבר שנים שרציתי לקחת את ד' לראות את המקומות הישנים שלי.
רציתי לעשות את זה מאז הבאתי אותו לראשונה לבית הורי. הוא שאל אותי איפה החדר שלי... החדר שלי נמצא במרחק של כמה עשרות קילומטרים.
בכל מקרה, בגדרה אין הרבה. חוץ מחנויות מכולת וצרכים בסיסיים אחדים, יש בה כמה חנויות אופנתיות (כרגע זה בתי קפה, פעם זה היה חנויות לאבנים ולקריסטלים. מעולם לא היתה שם חנות ספרים), מסעדה על בסיס חומוס (הייתי קוראת לה "מסעדה מזרחית" אבל זה באמת מקום עם בסיס סלטים נהדר, חומוס מופלא וקובה שהוא המקור וכל היתר סתם חיקוי חיוור), את פיתות צנעני ואת גלידרית "בית תמר".
פיתות צנעני הן הפיתות התימניות, השמנמנות, הריחניות, העשירות, המלאות והמופלאות ביותר שתטעמו. הדור הבא של צנעני מכין אותן היום גם עם חילבה ומוסיף גם קובנה ועוד דברים טובים. להגיע לשם בהחלט היה בתכנית.
בית תמר היא הגלידה המיתולוגית של גדרה. הם הכינו במפעל משפחתי בראשל"צ גלידה טריה ומשובחת. הם הציגו סורבה תות ולימון כשאף אחד עוד לא ידע מה זה. אלו היו הטעמים היחידים שאכלתי במשך שנים.
ובכן, הנסיבות זימנו לשנינו ביחד יום חופש. החלטנו לנצל אותו על הצד הטוב ביותר ושכרנו קאר טו גו לכמה שעות.
ביקרנו חברים מבית הספר שבאו מחו"ל לבקר את ההורים בגדרה, אבל החלטנו לא להצטרף אליהם לצהריים.במקום זה הלכנו למצוא את הגלידה.
מאז עניין הפחמימות (הרחבה בקרוב. בעקרון זוכרים את פוסטי הדיאטה שלי? אז איזו טיפשה הייתי) נאלצתי להתנזר מסורבטים קלילים ומרעננים ולהעדיף על פניהם גלידות שמנת עשירות ומפנקות כדי שתכולת השומן בהן תאט את ספיגת הסוכר. אבל היום יום מיוחד, אני צריכה לאכול את סורבה התות של ילדותי העשוקה.
היה לו בדיוק אותו טעם. אכלתי אותו עם המון קצפת במקום ציפוי שוקולד.
טעים. ממש כמו שזכרתי.
ד' אכל את גלידת השמנת המושחתת שלו עם ציפוי שוקולד.
אחר כך החלטנו שצריך, באמת, לאכול.
נשארנו באותו מקום. היה להם אחלה של פריקסה. טעים.
משם קפצנו לבית הישן. הוא היה ריק ועצוב ולא היה בו הרבה חוץ מאחי שמטפל במקום ומיצי המקורית, החתולה שלו, שבאה איתו. נשארנו שם רק כמה דקות.
עזבנו את גדרה. בלי צנעני. ואז החלטנו שאם כבר חופש, צריך ים. נסענו לפלמחים, החוף אליו היינו נוסעים בילדותי. חוף כמעט ריק. היו בו מעט נופשים, חלקם עם אוהלים (!) וכולם עם מגבות חוף במקום כסאות נוח מטעם העיריה. אחרי עשר שנים של חופי תל אביב, ההרגשה היתה כמו למצוא חוף בתולי ממש ליד איזור נופש מתויר ועמוס - ריק, נעים, קרוב לטבע. הלכנו מיד לטבול במים הצלולים.
חנכתי את הביקיני החדש שלי, הביקיני הראשון והיחיד שהיה לי אי פעם - אדום, מנוקד, בסגנון שנות החמישים עם סרטים, קישוטים ותחתונים גבוהים כל כך שמסתירים את הפופיק. הוא עמד יפה בטבילה אבל סירב להתייבש אחר כך, בגלל הריפוד ועומס הקישוטים. לא נורא.
החלפתי אותו במכונית לחולצה יבשה, וחזרנו לנו לתל אביב, לפגישה פרוזאית עם עורך דין ולבירה בשופטים אחר כך. כי עם כל הכבוד לנוסטלגיה (והיום הזה שחזר בהצלחה יותר רגעים נוסטלגיים מכל הטיול ללונדון שבועות מעטים קודם), אין כמו בבית.
פיתות צנעני הן הפיתות התימניות, השמנמנות, הריחניות, העשירות, המלאות והמופלאות ביותר שתטעמו. הדור הבא של צנעני מכין אותן היום גם עם חילבה ומוסיף גם קובנה ועוד דברים טובים. להגיע לשם בהחלט היה בתכנית.
בית תמר היא הגלידה המיתולוגית של גדרה. הם הכינו במפעל משפחתי בראשל"צ גלידה טריה ומשובחת. הם הציגו סורבה תות ולימון כשאף אחד עוד לא ידע מה זה. אלו היו הטעמים היחידים שאכלתי במשך שנים.
ובכן, הנסיבות זימנו לשנינו ביחד יום חופש. החלטנו לנצל אותו על הצד הטוב ביותר ושכרנו קאר טו גו לכמה שעות.
ביקרנו חברים מבית הספר שבאו מחו"ל לבקר את ההורים בגדרה, אבל החלטנו לא להצטרף אליהם לצהריים.במקום זה הלכנו למצוא את הגלידה.
מאז עניין הפחמימות (הרחבה בקרוב. בעקרון זוכרים את פוסטי הדיאטה שלי? אז איזו טיפשה הייתי) נאלצתי להתנזר מסורבטים קלילים ומרעננים ולהעדיף על פניהם גלידות שמנת עשירות ומפנקות כדי שתכולת השומן בהן תאט את ספיגת הסוכר. אבל היום יום מיוחד, אני צריכה לאכול את סורבה התות של ילדותי העשוקה.
היה לו בדיוק אותו טעם. אכלתי אותו עם המון קצפת במקום ציפוי שוקולד.
טעים. ממש כמו שזכרתי.
ד' אכל את גלידת השמנת המושחתת שלו עם ציפוי שוקולד.
אחר כך החלטנו שצריך, באמת, לאכול.
נשארנו באותו מקום. היה להם אחלה של פריקסה. טעים.
משם קפצנו לבית הישן. הוא היה ריק ועצוב ולא היה בו הרבה חוץ מאחי שמטפל במקום ומיצי המקורית, החתולה שלו, שבאה איתו. נשארנו שם רק כמה דקות.
עזבנו את גדרה. בלי צנעני. ואז החלטנו שאם כבר חופש, צריך ים. נסענו לפלמחים, החוף אליו היינו נוסעים בילדותי. חוף כמעט ריק. היו בו מעט נופשים, חלקם עם אוהלים (!) וכולם עם מגבות חוף במקום כסאות נוח מטעם העיריה. אחרי עשר שנים של חופי תל אביב, ההרגשה היתה כמו למצוא חוף בתולי ממש ליד איזור נופש מתויר ועמוס - ריק, נעים, קרוב לטבע. הלכנו מיד לטבול במים הצלולים.
חנכתי את הביקיני החדש שלי, הביקיני הראשון והיחיד שהיה לי אי פעם - אדום, מנוקד, בסגנון שנות החמישים עם סרטים, קישוטים ותחתונים גבוהים כל כך שמסתירים את הפופיק. הוא עמד יפה בטבילה אבל סירב להתייבש אחר כך, בגלל הריפוד ועומס הקישוטים. לא נורא.
החלפתי אותו במכונית לחולצה יבשה, וחזרנו לנו לתל אביב, לפגישה פרוזאית עם עורך דין ולבירה בשופטים אחר כך. כי עם כל הכבוד לנוסטלגיה (והיום הזה שחזר בהצלחה יותר רגעים נוסטלגיים מכל הטיול ללונדון שבועות מעטים קודם), אין כמו בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה